מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלח

חשיבי אכילה כלל והנה כי כן לדידיה עכצ"ל דהכא בברייתא בין רבנן ובין רשב"א ס"ל דכל דבר איסור אפילו כעין טבלים שייך לומר נפשו של אדם קצה בהם אלא דבהא פליגי דלרבנן אפילו בטבלים וכיוצא קנסינן ליה ומחזיר כל הדמים ולרשב"א לא קנסינן ליה כי אם בדברים דמאיסי טובא כשקצים ורמשים דאל"כ דפליגי רבנן ורשב"א אם טבלים וכיוצא נפשו של אדם קצה בהם או לא אמאי לא ניחא ליה לר' יוחנן לומר דפליגי רבנן ור"מ במתני' נמי בהכי ואפשר דלדעת הר"ש והרא"ש לא הוו גרסי בתירוץ הירושלמי כגרסתינו דפריך ולא כבר אכלו ומשני כמאן דאמר טבלים נפשו של אדם קצה בהם דנראה דמעיקרא איכא פלוגתא בזה אלא גירסתם הוא כדאמר טבלים נפשו של אדם קנה בהם כלומר כדאמרינן בטבלים כן אמרינן בתרומה דכבר כתב מהר"י קורקוס שם דחסר להם בגירסתם הרבה מגרסתינו יעו"ש ולפי זה צ"ל דמאי דקאמר רשב"א בטבלים דמנכה להם את הדמים אין הכונה כל הדמים ממש ממה שאכלו אלא כשיעור דמי האיסור דוקא אבל מה ששוה יותר מדמי איסור מחזיר להם:

והנה צריך ליתן טעם אמאי גבי סעודת פועלים לא קנסינן ליה לבעל הבית שישלם נמי דמי תרומה חוץ מדמי חולין שפורעין הפועלים לכהן מטעם קנס שהאכילם דבר איסור דומיא דהמוכר דבר איסור דקנסינן ליה ומחזיר כל הדמים ממה שאכלו נמי אף דנהנו באכילתם ממה שלא חסרו מממונם כדי סעודתם דאין לומר דהכא שאני דכבר משלם לפועלים דמי הסעודה מדמי חולין שהוא יותר מדמי תרומה דהא ליתא דהכא נמי גבי מכר נימא דדי במה שיחזיר להם ההפרש שיש בין היתר לאיסור שהוא מן הדין ולא יקנסו יותר וכיון דאמרינן דיחזיר כל הדמים ש"מ דקנסינן ליה לגמרי וא"כ הכא נמי אמאי לא קנסו לבעל הבית לשלם להם ג"כ דמי התרומה חוץ ממה שנתן להם כדי שיפרעו לכהן לכן נלע"ד דמתני' דתרומות מיירי שהאכילם תרומה בשוגג דטעה ונתן להם תרומה במקום חולין דבשוגג לא שייך קנס אבל אה"נ אם היה מזיד קנסינן ליה:

וראיתי להרב מוצל מאש שבסוף ספר אש דת סי' ס"ה שכתב על מי ששכר פועלים מבני ישראל והאכילם דבר איסור בשר נבילה וכיוצא אם חייב לפרוע להם מזונותיהם ובתחלת דבריו רצה ללמוד מדין מוכר דבר איסור דמחזיר הדמים וה"ה הכא גבי פועלים דנותן להם דמי סעודתם לגמרי ואח"כ הביא מתני' דתרומות וכתב הרי מפורש שהמאכיל את הפועלים דבר האיסור לאו שמה אכילה ואם קצץ עמהם מזונות חייב לשלם להם דמי סעודתם עכ"ל נראה מדבריו דלמד ממתני' דתרומות דחייב לשלם כל דמי סעודתם ולע"ד הא ליתא דכפי מתני' דתרומות והירושלמי אינו חייב לשלם להם מן הדין אלא ההפרש שיש בין דבר היתר לדבר איסור אבל מה ששוה האיסור שהאכילם אינו חייב כיון דבלאו הכי נהנו שלא חסרו מממונם כדי שיעור זה ואם יש מציאות לומר שישלם הכל הוא משום קנס אם היה מזיד עוד כתב הרב שם וז"ל ואין לומר שאני התם שהפועלים משלמים לכהן וכו' אלא ודאי שמה שאמרו שהוא משלם להם דמי סעודתם ר"ל שהם משלמין דמי תרומה שהוא בזול והוא נותן להם דמי חולין שהם יותר שווים מהתרומה שאכלו וכו' ודבריו תמוהים דהא ודאי דבר פשוט הוא דהפועלים משלמים לכהן דמי חולין דהא בעינן ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש ופרעון חולין מעכב הכפרה כמו שמעכב החומש וכמו שמתבאר נמי מדברי הראשונים גבי מתני' וא"כ יש לדחות עדיין לפי שיטתו דשאני התם דמשלמין לכהן דמי חולין אלא דלדידיה אין כאן שום דחיה דהא עיקר טעמא בירושלמי הוא משום שנפשו של אדם קצה בדבר איסור ואינו תלוי במה שמשלמין לכהן ואם יש לדחות הוא דטעם זה אינו מספיק אלא לחייבו לשלם להם ההפרש שיש בין חולין לתרומה כיון שכבר נהנו ממה שלא חסרו מממונם עוד כתב הרב שם בסוף דיבורו וז"ל איך שיהיה נפשטה בעיין ואין לומר דכי היכי דקנסוהו למוכר בשר נבילה בחזקת כשירה שמשלם הכל אמאי לא קנסוהו לבעל הבית שקצץ עם הפועלים להאכילם והאכילם דבר איסור שיתחייב לשלם להם אף מה שנתנו לכהן עכ"ל ולענ"ד לא הבנתי דבריו דאם כוונתו דהכא גילה דעתו דמה שיש ללמוד מההיא דתרומות הוא שחייב לשלם לפועלים ההפרש שיש בין היתר לאיסור דוקא דמש"ה גבי תרומה אינו משלם דמי תרומה בזול חוץ מדמי החולין שמשלמין לכהן ועל זה הקשה דאמאי לא קנסינן ליה שישלם עוד דמי תרומה חוץ ממה שנתן להם שישלמו לכהן הנה מלבד דעד השתא מבין ריסי עיני הרב נראה דדעתו ללמוד ממתני' שישלם להם כל דמי סעודתם יתר ע"כ כשאני לעצמי לא ידעתי מה חילוק מבואר יש לומר טעם אמאי לא קנסינן ליה אם לא שנאמר דמתני' מיירי בשוגג דלא שייך למיקנסיה וא"כ בנדון דידן אם האכיל לפועלים בשר נבילה במזיד ודאי דקנסינן ליה כדין מוכר בשר נבילה דלכאורה נראה דאין סברא לחלק דלמה לא יקנסוהו ג"כ גבי פועלים:

והנה במאי דאמרי' בשמעתין אליבא דרשב"א דאמר דדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם ינכה להם את הדמים דפריך בכור ולימא ליה מאי אפסידתך ומשני לא צריכא כגון דזבין ליה ממקום מומא דאמר ליה אי לא דאכלת הוה מחזינא ליה ושרו ניהליה כר"י יש להקשות דאמאי דחיק הש"ס לאוקומה בכה"ג דזבין ליה ממקום מומא ולא מוקי לה דבכור דקתני בברייתא מיירי בכהן דמכר בשר בכור תם לישראל אחר הקרבה דאסור לזרים וזר שאכל מבשר בכור תם עובר על לאו כדאמרי' בפ' אלו הן הלוקין דף י"ז דאין לומר דניחא ליה לאוקומה בבכור בע"מ דומיא דמתני' דמיירי בנודע שלא הראהו דהא ברייתא זאת אינה שנוייה עלה דמתני' דהא כבר נתברר דברייתא זו שנוייה במס' מעשר שני ושפיר יכול לאוקומה בבשר בכור תם וגם אין לומר דמוקי לה בבכור בע"מ דבהכי ניחא מאי דקתני רשב"א ינכה להם את הדמים דהאי לישנא משמע דמחשב להם כל מה שאכלו ובערך מה שמכר הבשר מנכה שיעור מה שאכלו לאותו ערך וזה לא אפשר בבכור תם דכיון דמכרו בחזקת בשר חולין דמיו ביוקר יותר מבשר בכור תם דכיון דלא חזי אלא לכהנים הוי בזול דומיא דתרומה דדמיה בזול וא"כ היה צריך שיפרש דמנכה שיעור מה ששוה בשר בכור תם אבל השתא דמיירי דמכר להם ממקום מומא כיון דהוי ספק שמא הוה מחזי ליה ושרו ניהליה מנכה שיעור בשר חולין כיון דהוא מוחזק בדמים והמע"ה דלא היה מום דהא ליתא דא"כ בטבלים נמי דנקט לשון ינכה וע"כ לאו דוקא דאינו מנכה כי אם שיעור מה ששוה הטבל שהיא יותר בזול דצריך להוציא ממנו תרומות ומעשרות ואף דבטבלים י"ל דמיירי נמי בכהן המוכר טבלים דמדקנסינהו עזרא ללויים אף המעשר ראשון לכהנים וא"כ צריך שינכה שיעור חולין מתוקנים כיון שהמעשר שלו וכן י"ל דרשב"א ס"ל כרבי דאמרינן בס"פ האיש מקדש דף נ"ח דס"ל דהגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו לפי קצת אוקמתות דמוקי לסברת ר' התם יעו"ש מ"מ מה נאמר גבי יין נסך דמוקי לה הש"ס ביין נסך ע"י תערובת דע"כ מאי דמנכה על מה ששתו הוא חוץ מן דמי יין נסך שבו:

ואולם ק"ק דפשט דברי רשב"א דאמר ינכה מן הדמים נראה דמנכה על מה שאכלו ושתו לאותו ערך שמכר להם ממש הן אמת די"ל דהכי הוא האמת דאם מכר בשר בכור אחר הקרבה או תרומה או בשר טריפה הראויה לאכילה שאין נפשו של אדם קצה ינכה את הדמים במה שאכלו לפי ערך שמכר להם ממש דאע"ג דקי"ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור דמהאי טעמא אמרינן בב"ק בפ"ב דף ן' דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פטור דזה נהנה וזה אינו חסר פטור והכא נמי אף דזה נהנה באכילת דבר איסור הנאה גמורה כאילו היה של היתר מ"מ המוכר אינו חסר אלא כדי שיעור מה ששוה האיסור ומה שנהנה יותר חשיב זה נהנה וזה אינו חסר מ"מ הא אמרינן התם דאם חסרו אפי' דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו מגלגלין עליו את הכל וצריך לשלם כל מה שנהנה ורוב הפוסקים פסקו כן לענין הלכה וכמ"ש הטור ח"מ סי' שס"ג וכ"כ ה"ה בפ"ג מהל' גזילה וכן כתבו התוס' והרא"ש גבי קילקלתא דיתמי וכן הרשב"א וכמ"ש מרן הב"י שם וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ב וכן כתב הנ"י שם בפרק כיצד הרגל משם הרא"ש והריטב"א ועי' בחידושי ספר אסיפת זקנים להר"ב שם בסוגייא הנזכר שמתבאר כן מכמה ראשונים דס"ל הכי דכל שחסרו אפילו מעט על ידו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה באופן דרוב הפוסקים הכי ס"ל מלבד דראיתי להנימוקי יוסף שכתב משם הרמ"ה דס"ל איפכא דאפי' חסרו מעט אין לו אלא מה שחסרו יעו"ש ואולם רוב הפוסקים חולקים עליו וא"כ הכא נמי באכילת איסור כיון דעכ"פ חיסרו שיעור מה ששוה האיסור וזה נהנה באכילת האיסור כאילו אכל היתר מגלגלין עליו הכל וחשיב כזה נהנה וזה חסר ושפיר י"ל דמנכה את הדמים לפי ערך מה שמכר לו כאילו היה דבר היתר ונראה דזה לא שייך ביין נסך דיין נסך אפילו סתם יינם דינו כעבודת כוכבים דתופס את דמיו ואפילו בדיעבד דמיו אסורים כדאמרינן בריש פרק בתרא דמס' ע"ג וכן פסק הר"מ בפי"ג מה' מ"א יעו"ש וא"כ זה שמכר יין נסך מעורב ביין כשר שיעור יין נסך שבו תופס דמיו ואינו יכול ליהנות מהם דאפשר דאפילו ביין נסך ע"י תערובת דנתבטל תופס את דמיו וא"כ נמצא דאין לו הנאה במה שמנכה ג"כ שיעור דמי יין נסך שבו ואם יחזיר אותם ללוקח הלוקח יכול ליהנות מהם דלגבי הלוקח לא חשיבי דמי יין נסך כיון דלא ידע שהיה יין נסך ומקח טעות הוא ונמצא דלדידהו לאו דמי יין נסך הם אף דכבר שתו את היין ואין בידם להחזיר המקח משא"כ לגבי המוכר דידע ובמזיד מכר דדמי יין נסך הוו וא"כ עכצ"ל דמאי דקאמר רשב"א לגבי יין נסך ינכה את הדמים לאו כל הדמים קאמר אלא מנכה שיעור דמי יין של היתר ממה ששתו וכיון דלגבי יין נסך פירוש ינכה דרשב"א לאו דוקא כל הדמים א"כ אכתי הוה מצי לאוקומה הא דבכור בבכור תם אחר הקרבה:

ולענין דינא נראה דלפי האמור אם מכר בכור תם או תרומה וכיוצא בשוגג דלא קנסינן ליה ומה שאכלו אינו מחזיר את הדמים נראה דאפילו ההפרש שיש בין איסור להיתר אינו מחזיר כיון דכבר נהנה הלוקח באכילת היתר וכל דהמוכר הוא חסר אפילו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל כאמור לסברת רוב הפוסקים דס"ל הכי גבי ההיא דדר בחצר חבירו שלא מדעתו:

ואולם נראה דדבר זה יש ללמוד מהירושלמי דתרומות הנזכר באופן זה דלפי ס' הר"מ בפ"י מה' תרומות דקושיית דהלא כבר אכלו ותירוצא דטבלים נפשו של אדם קצה בהם לא שייכא אלא אדרבי אבהו בשם ר"י בר חנינא דמשני שבח סעודה ביניהם וקושיית דהלא כבר אכלו הוא לרבנן דאמרי והוא משלם דמי סעודתם דמשלם להם דמי חולין כמו שהיה ראוי להאכילם וכמ"ש מהר"י קורקוס בביאור דברי הר"מ דכפי פירושו מוכרח מהירושלמי דדוקא משום דס"ל לרבנן דתרומה וטבלים נפשו של אדם קצה ובכן לא חשיבה אכילתם כאכילת היתר כמו שהיה חייב להאכילם חייב לשלם להם כל דמי הסעודה מדמי חולין אבל אי אמרי' דאין נפשו של אדם קצה בהם וחשיבה אכילה גמורה כאילו אכלו חולין מתוקנים פשיטא דאינו משלם להם אלא דמי תרומה מפני שגזל היה בידו אבל מה ששוה החולין שהיה חייב להאכילם יותר על התרומה אינו משלם שכבר נהנו בסעודתם כאילו אכלו חולין ואע"ג דזה נהנה וזה אינו חסר פטור מ"מ כיון דכה"ג חסר הוא הבעל הבית בדמי תרומה מגלגלין עליהם שיחשב כאילו אכלו סעודתם מחולין מידי דהוה למכר תרומה בשוגג דאם אכלה הלוקח אינו מחזיר מהדמים כלל מטעם זה דחשיב זה נהנה וזה חסר אבל לפי סברת הר"ש והרא"ש בפי' המשנה דס"ל דקושית והלא אכלו ותירוצא דטבלים נפשו של אדם קצה בהם הוא לסברת רבי יוחנן אליבא דר"מ דעיקר סעודה על בע"ה וחייב לשלם להם גם מה ששוה הטורח דהכנת סעודה דעל זה פריך והלא כבר אכלו לפי מ"ש מוהר"י קורקוס כנזכר לעיל עכצ"ל דס"ל דלענין מה שמשלם הבע"ה הסעודה מדמי חולין בין לר"מ בין לרבנן לא קשיא דאמאי משלם חולין כיון דכבר אכלו ואכילתם חשיבה כאילו אכלו משל חולין דלענין תשלומי חילין שורת הדין הוי הכי דאפי' אם נאמר דאין נפשו של אדם קצה בתרומה וחשיבא הנאה גמורה כנהנה מן החולין מ"מ זאת ההנאה שיש הפרש בין חולין לתרומה לא משל בע"ה נהנו דהבע"ה אינו חסר אלא דמי תרומה ועל היתר חשיב כזה נהנה וזה אינו חסר דאפי' דחסר דמי תרומה לא מפני זה מגלגלין עליהם לחשב להם כל הנאתם וכמו שהוא סברת הרמ"ה שהביא הנ"י בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כנזכר:

והנה הר"מ בפי"ו מה' מכירה דין י"ד כתב וז"ל אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה עכ"ל ומדבריו אלה יש ללמוד דהאמת כמו ששיערנו דיש ללמוד מדברי הר"מ לפי פי' הירושלמי דנראה דמהאי טעמא נמי כתב הכא דהמוכר דבר איסור דאסור באכילה מדברי סופרים דאם אכלם אינו מחזיר מהדמים כלום דמשמע דאינו מחזיר כלל וצריך להבין אמאי הא כיון דמכר בחזקת היתר ודאי קבל דמים יותר ממה ששוה איסור דרבנן דאיסור דרבנן כיון שאינו יכול למוכרו לישראל ודאי שנמכר יותר בזול וא"כ אמאי אינו מחזיר ההפרש שיש בין איסור להיתר דנהי דס"ל להר"מ דבאיסור דרבנן לא שייך קנס ולא שייך נמי טעם דנפשו קצה בהם מ"מ במה שלקח יותר מדמי איסור אמאי אינו מחזיר כיון דמה שנהנה הלוקח באכילתו כדבר היתר חשיב כזה נהנה וזה אינו חסר ואולם לפי האמור אתי שפיר דכיון דהמוכר חסר במקצת מגלגלין עליו הכל וכל ההנאה חשיבה כזה נהנה וזה חסר דמש"ה באיסורי הנאה דרבנן דאין המוכר חסר כלום מחזיר כל הדמים כיון דהוי ממש זה נהנה וזה אינו חסר:

וראיתי להש"ך י"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז שהקשה קושיא זאת על דברי הר"ם שהביא מרן וכתב וז"ל ועוד לדבריהם דיו אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן מ"מ למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטריפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס אלא נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוהו אדין תורה וכו' עכ"ל ולפי האמור יש ליישב קושייתו ע"ד הזכר דכל דהמוכר חסר במקצת וזה נהנה כאילו היה היתר ממש חשיב זה נהנה וזה חסר דבאותו מקצת דחסר מגלגלין לו ללוקח את הכל ומ"ש הרב לתרץ מטעם דלא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוהו אדין תורה לענ"ד אינו נראה כן דהא בכמה דוכתין נראה דכל דגזרו חכמים איסור בדבר העמידו דבריהם אדין תורה כדאמרי' לענין קדושין דהמקדש באיסורי הנאה אפי' מדרבנן אינה מקודשת כמ"ש הר"מ בפ"ה מהל' אישות הרי דלא אמרו דחז"ל לא גזרו איסור אלא לאסור הדבר לא להתיר אשת איש כיון דמה"ת היא מקודשת וע"כ היינו טעמא דכיון דקדושין בהנאה תליא מילתא והאשה אינה יכולה ליהנות בו מה לי אי הוו דאורייתא או דרבנן ס"ס השתא לא יהיב לה מידי דלאו בר דמים הוא וכיוצא לזה אמרי' בסוף פ' הגוזל קמא דאבעיא [להו[ כהנים בגזל הגר מקבלי מתנה נינהו או יורשים הוו למאי נ"מ למיתב להו חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשים הוו מאי דירתי מורית אי אמרת מקבלי מתנה נינהו הא לא יהיב מידי דעפרא בעלמא הוא ופשטינן דמקבלי מתנה נינהו ופסק הר"מ בפ"ח מהל' גזילה דאם נתן להם חמץ שעבר עליו הפסח לא יצא ידי נתינה ואמאי לא יצא הא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא קנסא דרבנן ומדאורייתא חזי ושפיר מקיימת נתינה דאורייתא אלא ודאי כיון דבשעת נתינה אינה שוה ממון מה לי אי הוי דאורייתא או דרבנן ס"ס השתא דאסרו רבנן לא יהיב להו מידי באופן דנמצינו למדין לכל דבר שתלוי ענינו בהנאת ממון אפי' שאיסורו מדרבנן אמרי' סוף סוף הא ליכא הנאה ומדאוריית' נמי לא מהני וא"כ הכא אף דעיקר מה שתקנו חז"ל הוא לענין איסור לאוסרו מ"מ כיון דאסרו חז"ל אינו שוה ממון כמו ששוה דבר ההיתר מאיזה טעם נאמר דלא העמידו דבריהם במקום ממון מאחר דאפי' לענין איסור העמידו דבריהם מטעם דס"ס השתא אינו שוה ממון ולא נתחייב