מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלז

מכל מקום לענין ממון חייב על פי הודאתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

הן אמת דראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"מ בפ' י"ב מהל' תרומות שכתב על דברי הר"מ הנזכר וז"ל זה מבואר בכמה דוכתי דנאמן אדם על הדבר וכו' אבל אחר שיצא מתחת ידו אינו נאמן והזהיר מחמיר על עצמו וכיון דמטעם חומרא הוא אם נאבד אין המוכר חייב לשלם כלום דמצי למימר לא מפני חסידותיך אפסיד אני והא דתניא בפ' כל פסולי המוקדשין המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזיר הדמים וכו' התם איירי שנמצא הדבר כן בעדות אחרים שמן הדין אסורים היו ולא מטעם חומרא והכא מדינא מותרין שאין המוכר נאמן ומשום חומרא בעלמא שזה מחמיר על עצמו אין חבירו חייב לשלם עכ"ל ולכאורה קשה דנראה דאישתמיטתיה מיניה התוספתא דפ"ג דמעשר שני דנראה ממנה דאפילו בדליכא עדות אחרים כי אם עדות המוכר חייב להחזיר הדמים וע"כ היינו טעמא כדבר האמור דאף דאינו נאמן לאסור לענין ממון נאמן בהודאתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי הן אמת דבעיקר התוספתא דתרומות קשה דאמאי שורת הדין דאינו נאמן לאסור הא כיון דלענין ממון נאמן וחייב להחזיר הדמים מתוך שנאמן להפסיד בחזרת הדמים נאמן נמי לאסור כההיא דאמרינן בפרק הנזקין בההוא דכתב ס"ת ולא עבד הגוילין לשמה דאמרינן דמתוך דנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור ופסקו הר"מ בפ"א מהל' תפילין ועיין במ"ש מרן הכ"מ בסוף הל' מטמאי משכב ומושב שכתב על דברי הראב"ד דאין זו השגה דדין הס"ת כבר כתבנו במקומו וה"ה הכא יעו"ש דע"כ צריך לומר או דהכא בתרומות מיירי בדמכר בשוגג דלא קנסינן ליה וההיא דפ"ג ע"כ מיירי במזיד דקנסינן ליה וכיון דחייב להחזיר הדמים נאמן לאסור ג"כ במגו ואף אם נאמר דזה דוחק דסתמא קתני הכא והתם ומשמע בכל גווני יש לחלק באופן אחר דהכא בתרומות מיירי שהפירות הם בעין עדיין ולא אכל הלוקח מהם כלל ומיירי דכשבא המוכר להודיעו הדבר וקודם שהודיעו שאול שאל לו אם הפירות בעין או לא וכשאמר לו שהם בעין הודיע לו לומר טבלים הם וכו' דבכה"ג אף דחייב להחזיר הדמים כיון דהלוקח נמי יחזיר לו הפירות בעין חיישינן דאין האמת כן דמה שאמר כן הוא מפני שרצה לחזור ממקחו ועשה המצאה זאת לומר שהם של איסור ולא היו דברים מעולם וא"כ הוא נמצא דליכא למימר מנו ומש"ה אינו נאמן לאסור אבל התם במעשר שני דקתני מה שאכלו אכלו ויחזיר הדמים דנמצא דמיירי דאין כל הפירות בעין וי"ל דמיירי נמי דקודם שהודיע לו חקר לידע אם הם בעין ואמר ליה דמקצתן כבר אכל וכיון דמיירי בהכי נאמן לאסור שאר הפירות מן הדין דמתוך דנאמן להפסיד שיעור מה שאכל שחייב להחזיר הדמים נאמן נמי לאסור:

ואולם אף לפי דרך זה דברי הרדב"ז תמוהים דמדחלק לומר דהתם שאני דמיירי בעדות אחרים משא"כ הכא דהוא עפ"י המוכר דאינו נאמן ומשום חסידות אינו חייב מוכח דס"ל דאפילו אם נאמר דמיירי הכא נמי דאכלו מהפירות כי התם אינו חייב להחזיר הדמים והא ליתא כמו שמתבאר מהתוספתא דמעשר שני ואדרבא י"ל דאי מיירי הכא בשאין הפירות בעין אפשר דנאמן נמי לאסור מתוך דנאמן להפסיד ועוד דאפילו אם תימצי לומר דאינו נאמן לאסור מן הדין מטעם מגו זה מ"מ כל שהלוקח רוצה להחזיר חייב להחזיר לו הדמים ממה שאכל נמי דלענין ממון מחייבינן ליה בהודאתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמ"ש משם הר"ן ע"ז:

איך שיהיה נמצא דלדעת רש"י והנימוקי יוסף הא דמה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים הוא משום קנס ודוקא במזיד אבל בשוגג לא דאף דמדברי הירושלמי דתרומות נראה דלרבנן דפליגי ארשב"א ס"ל דטעמא דטבלים וכל הני הוא משום דנפשו של אדם קצה בהם ולא מקרי הנאה מ"מ ס"ל דמפשט הש"ס דילן שהביא סגנון פלוגתייהו דרבנן ורשב"א באופן זה אינו נראה כן כדבר האמור וכל זה שכתב הרב מ"א שלפי הירושלמי יוצא דרבנן ס"ל דטעמא דיחזיר הדמים משום דטבלים וכל הני נפשו של אדם קצה בהם היינו לפי מ"ש ר"ש שם במתני' דכיון דנפשו קצה לא חשיבא אכילה וכ"כ מהרש"ס בפי' הירושלמי אבל לפי מ"ש הר"מ בפ"י מהל' תרומות שפסק כהירושלמי אינו כן שהרי כתב וז"ל המאכיל הפועלים תרומה הם משלמים קרן וחומש מפני שהן שוגגין והוא משלם להם דמי סעודתם שדמי החולין יתרין מדמי תרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם קצה אותה ממנו עכ"ל ומהר"י קורקוס שם האריך למעניתו בביאור דברי הירושלמי ודברי הר"מ והעלה דהיותר נכון הוא לומר שדמי כל סעודתם מה שהיו ראוים לאכול הוא משלם להם ומפני שהיה אפשר לומר שאין ראוי לשלם אלא דמי תרומה מה שהיה שוה החפץ שמכר להם ואם הם שלמו חולין מתוקנים הם בעון אכילתם שקנס אותם הכתוב שלא יספיק לשלם דמי תרומה והרי זה היתה כמו החומש שמשלמין אותו בעון אכילתם ואין חוזרין ונפרעים ממנו דרחמנא רמייא חיובא אאוכל ולא אמאכיל ואם מפני סעודתם הרי כבר אכלו וכיון שהאכילם אינו משלם אלא מה שהיתה שוה הסעודה מפני שנמצאת שאינו שלו להכי משני טבלים נפשו של אדם וכו' ולכך צריך לשלם שיווי מה שאכלו (לשלם) לבעליו וגם ההפרש שבין חולין לתרומה מפני שנפשם קצה באכילתה ואינה כאכילת היתר וחייב להם זה ההפרש וזהו מ"ש הר"מ דמי סעודתם שדמי החולין וכו' עכ"ל דמתבאר מדברי הר"מ כפי' זה דס"ל להר"מ דמה שאכלו תרומה חשיבה אכילה ונהנו בה אלא שאינה נחשבת הנאה גמורה כאכילת חולין דכיון שנפשו של אדם קצה באכילת איסור ואחר שנודע לו שאכל איסור שמצטער לא חשיבא הנאת אכילה זאת אלא כשיעור מה ששוה התרומה ולא כאכילת חולין וכן כתב הרב מחנה אפרים שם דזה הוא דעת הר"מ יעו"ש ולפי סברא זאת אי אפשר לומר דטעמייהו דרבנן דפליגי ארשב"א דיחזיר את הדמים הוא מן הדין מטעם דנפשו של אדם קצה בהם דאם כן אמאי יחזיר להם כל הדמים שיווי כל מה שאכלו הא מן הדין אינו חייב להחזיר כ"א ההפרש שיש בין אם היה הדבר של היתר לאיסור דהיינו בטבלים מה ששוה חולין מתוקנים יותר על הטבל ובבכור לפי מאי דמוקמינן לרשב"א בדמכר להם מקום המום דאפסידו לו דאפשר דהיה מראה המום למומחה והיה מתיר אותו דמסתמא גם רבנן בכה"ג קאמרי דיחזיר את הדמים היה צריך שיחזיר מה ששוה בשר שאינו של בכור יותר משל בכור דאפילו בבכור שנשחט במום יש הפרש מבשר חולין דהא קי"ל דבשר בכור ומעשר אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא כדאמרינן בריש פירקין וזה פשוט דמטעם זה נמכר יותר בזול וכמו שמתבאר בזבחים דף ע"ה ע"ב גבי מתפיס בכור לבדק הבית יעו"ש ועיין במ"ש התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב ד"ה רביע וכו' בתי' השני וכמו שכתבתי שם לעיל יעו"ש וכן ביין נסך לפי מאי דמוקמינן לה בתערובת יין נסך היה צריך שיחזיר מה ששוה יין כשר יותר על יין נסך ולא כל הדמים וע"כ דהיינו טעמא משום קנס דקנסו לו דספי להם איסור ולפ"ז מ"ש בירושלמי דאיכא מ"ד דטבלים ותרומה נפשו של אדם קצה בהם לאו רבנן דרשב"א הוא כמ"ש מהרש"ס בביאורו וצריך לומר דברייתא אחרת היא דאיכא תנא דס"ל הכי דטבל נפשו של אדם קצה בו:

ואולם יש לתמוה על הרב מ"א מנין לו לומר דלדעת הר"ש ומהרש"ס ס"ל דמה שאכלו הפועלים תרומה לא חשיבה אכילה כלל דנפש האדם קצה בה ולא נהנה בה כלל הא מאי דקאמרי רבנן והוא משלם להם דמי סעודתם דמלשון זה מבואר דאינו משלם להם כי אם מה ששוה קרן דמי הסעודה מחולין ואם איתא אמאי אינו משלם להם חוץ מזה דמי הסעודה כשיעור מה ששוה התרומה כיון דהוא היה חייב ליתן להם סעודה ואותה סעודה כיון דלא נהנו בה הוה ליה כמאן דליתיה ואף דהם חייבים לכהן לפרוע הקרן מחולין והוא כבר נותן להם הקרן מחולין והיתר על דמי תרומה עליהם מוטל מ"מ שיעור דמי התרומה שנתן להם שעליו מוטל לפרוע לכהן הם לא נהנו ממנו שהם לכהן ונמצא שלא נתן להם דמי הסעודה כיון דהסעודה הראשונה לא נהנו בה ועכצ"ל דלכ"ע ס"ל דמה שאכלו תרומה חשיבה אכילה ונהנו בה אלא שאינה נחשבת הנאה גמורה כאכילת חולין ומש"ה אינו משלם להם נמי דמי תרומה חוץ ממה שנותנין לכהן דעכצ"ל דמה שכתבו הר"ש ומהרש"ס דלא חשיבה אכילה היינו דלא חשיבה כאכילת חולין שהתנה עמהם:

הן אמת דלפי פי' הר"ש שכתב דמאי דמקשה הירושלמי והלא כבר אכלו דלרבי יוחנן אליבא דר"מ קא פריך וכתב מהר"י קורקוס בביאורו בפ' הנזכר דגם הרא"ש בפי' המשנה כתב כפי' הר"ש והרב שם השוה פי' הרא"ש לפי' הר"ש דלר"י דאמר דעיקר סעודה ביניהון דלר"מ עיקר סעודה לבעל הבית ורבנן אמרי עיקר סעודה לפועלים דהכוונה דלר"מ בעל הבית חייב לטרוח ולהכין סעודה לפועלים ואינו יכול לומר אני אתן דמים ואתם תקנו ולכך אמר הוא משלם את הקרן כלומר שישלם כל מה שהיתה שוה הסעודה עם הטורח שלה או יתן להם סעודה עשויה ומתוקנת ולרבנן אינו חייב לתת אלא דמי סעודתם מה שהיתה שוה הסעודה בלי טורח כי הטורח ותיקון הסעודה עליהם מוטל ופריך לר"מ למה יתן להם סעודה מתוקנת או יתן להם כל דמי הסעודה עם הטורח והלא כבר אכלו והטורח שהיה לו לטרוח כבר טרח אותו ואין לו ליתן אלא דמים כי הסעודה שהיתה מוטלת עליו כבר האכילה להם ומשני כיון שאותה אכילה היתה דבר איסור אינה נחשבת אכילה וכאילו לא האכילם ולא טרח דמי הילכך משלם להם כל הטורח שלא יפסידו הם דבר זהו תורף דבריו ועיין שם שהאריך וצריך להבין דכיון דאפילו שיעור מה ששוה טורח הכנת הסעודה משלם להם משום דלא חשיבא אכילה כדי שלא יפסידו כלל הא עיקר שיווי הסעודה דדמי תרומה הם מפסידים דמשלמים אותה לכהן מה שהיה הוא חייב לכהן דמי תרומה מיהא ואזדא להם סעודתם כיון דמה שאכלו לא חשיבא אכילה כלל ואעפ"י שבעל הבית נחסר בסעודה שאכלו לא חשיב לחייובינהו משום מזיק כיון דהיו אנוסים כמ"ש הרב מ"א שם וע"כ צ"ל דה"ט דאינו משלם להו שיעור דמי תרומה חוץ מדמי חולין מטעם דאע"ג דאכילת איסור לא חשיבה אכילה ולא נהנו מאותה אכילה כלל מ"מ היינו דלא נהנו מגוף הסעודה אבל ע"י הסעודה נהנו דאם לא היה סעודה זאת היו מוכרחים לאכול סעודה זאת מממונם וכדי שיעור סעודה שאכלו אישתרשי להו בממונם שלא חסרו וכל שלא חסרו בממונם הנאה הוי וכדאמרינן בפ' השולח דף ל"ה ע"א גבי האי אתתא דנשבעה אם נהנתי מדינרך דאיענשא מטעם דאישתרשי לה מקום דינר וכתב רש"י ז"ל נשתכרה בו עיסה כעובי דינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר עכ"ל הרי דבכה"ג חשיב הנאה ובפ' הכונס אמרינן דשומר אבידה שומר שכר הוא משום פרוטה דרב יוסף דכיון דמפטר מליתן פרוטה לעני דהעוסק במצוה פטור מן המצוה חשיב הנאה ושומר שכר הוא והכי אמרינן בפ' אין בין המודר דף ל"ג לענין נדר דאם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף יעויין שם הרי דאף דאינו נהנה מממון המדיר ממש כל שהמודר לא קא חסר ממונא מסיבת המדיר חשיבא הנאה דמפני דגורם לו שלא יתן פרוטה לצדקה חשיבה הנאה ואף על גב דתנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו כבר הקשו התוספות שם וז"ל בד"ה דמהני ליה פרוטה דרב יוסף וכו' וא"ת והא אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפילו גבי פורע את חובו חשבינן ליה מבריח ארי מעליו משום דמצי למימר מפייסנא ליה לפיכך לאו ברי הזיקא כ"ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ"כ והא לא חשיב הנאה וי"ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו בעבורו מבריח ארי מעליו הילכך לא הוי בריא הזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא] המחזיר עצמו כמבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חבירו והרי הוא כאילו הוא נוטל מכיסו של בעל האבידה ונותנה לעני עכ"ל וא"כ ה"ה הכא במאכיל לפועלים כיון דהם עצמם אכלו ונחסר בעל הבית ועי"כ הם נשכרו מה שהיה ראוי לאכול מממונם הרי חשיבה הנאה ואף דמגוף האכילה לא נהנו הרי נשכרו שיעור סעודה זאת מממונם ומש"ה לא מיחייב בע"ה לשלם להם אלא דכיון דיכולים לומר דאילו היו אוכלים מממונם לא היו אוכלים סעודה מתוקנת כסעודה זאת שהאכילם הבע"ה והיו מצמצמים עצמם עד שיעור שהיה עולה סעודתם שיעור דמי תרומה בזול ושיעור זה נהנו במה שנשכרו מממונם מש"ה מה ששוה יותר דמי החולין אשר ראוי להאכילם וגם כדי שיעור מה ששוה הטורח דהכנת הסעודה חייב לשלם להם ואע"ג דהתוס' בפ' הזרוע דף קל"א ע"א ד"ה שאני התם וכו' כתבו וז"ל וא"ת מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור ויש לומר דלא דמיא לאנסו בית המלך וכו' אבל באכלו אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה עכ"ל וא"כ נוכל לומר נמי הכי גבי פועלים הנה מלבד דגבי פועלים דיגעים במלאכתם נראה דאינם יכולים לומר דהיו מתענים יתר ע"כ דנראה דדברי התוס' גבי מתנות כהונה לאו כ"ע ס"ל הכי וכמו שמתבאר מדברי הר"ן שם בפ' הזרוע ומדברי הריטב"א בחי' שם יעו"ש ומה ששיערנו בפי' הירושלמי לפי סברת הר''ש והרא"ש יכולים אנו לומר דס"ל דלא כהתוס' דטענת שהיו מתענים אינה טענה ודו"ק:

באופן דנמצינו למדין לפי זה דלכ"ע בין לשיטת הר"ש והרא"ש ובין לשיטת הר"מ י"ל דלפי הירושלמי תרומה וטבלין נפשו של אדם קצה ולא חש בה אכילה כלל דאינם נהנים מאכילתם אפי' כדי שיעור דמי תרומה אלא דאינו משלם להם כי אם התוספת שיש בדמי החולין משום דעיקר הסעודה דדמי תרומה כבר נשכרו שלא אכלו מממונם וזה חשיבה הנאה והנה כי כן אפי' לירושלמי אי אפשר לומר דטעמייהו דרבנן דרשב"א הוא משום דס"ל דטבלים וכל הני נפשו של אדם קצה בהם דאפי' דס"ל הכי מ"מ אינו חייב להחזיר להם אלא ההפרש שיש בין שיעור דמי דבר היתר לשיעור דמי איסור דעכ"פ אם לא היו אוכלים זה היו אוכלים דבר אחר מממונם והרי נשכרו מה שלא חסרו מממונם שיעור דמי האיסור שאכלו ועכצ"ל דמאי דקאמרי רבנן דמחזיר להם הדמים אפי' כדי שיעור מה ששוה האיסור הוא משום קנס:

הן אמת דלסברת הר"ש והרא"ש דע"כ ס"ל דכיון דתרומה נפשו של אדם קצה בה לא חשיבה אכילה כלל ולא חשיבה הנאה כלל ועם כל זה אמרינן דאינו משלם להם שיעור דמי תרומה חוץ ממה שמשלמין לכהן מטעם הנזכר דכיון דהרוויחו שלא חסרו מממונם שיעור זה חשיב כאילו נהנו בסעודה צריך להבין דא"כ יקשה להירושלמי מסברת רשב"א דס"ל דדברים שנפשו של אדם קצה מהם כנבילות וטריפות דמחזיר להם כל הדמים דאמאי יחזיר כל הדמים הא עכ"פ כבר הרויחו במה שאכלו דברים אלו דבלאו הכי היו אוכלים דברים של היתר מממונם וא"כ מן הראוי היה דכדי שיעור דמי האיסור ינכה להם וההפרש שיש בין דמי ההיתר לדמי האיסור יחזיר להם כיון דלרשב"א לא ס"ל דקנסינן ליה ודוחק לומר דאף הרשב"א ס"ל דבדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם כטבלים וכל הני לא קנסינן ליה מ"מ במוכר להם דברים מאוסים כאילו הדומים לשקצים ורמשים כאמור ס"ל דראוי והגון לקונסו שיחזיר הכל שמלאו לבו להאכילם דבר מאוס ושקוץ כזה משא"כ בטבלים ובכור ויין נסך דכיון דאינו כ"כ מאוס לא קנסינן ליה כדס"ל לרבנן:

ודע דלסברת הר"ש והרא"ש בפי' הירושלמי דתירוצא דטבלים נפשו של אדם קצה בהם אדרבי יוחנן אליבא דר"מ הוא עכצ"ל דלהירושלמי לר"י בין לר"מ ובין לרבנן דהתם ס"ל דתרומה וטבלים נפשו של אדם קצה בהם דאם איתא דלרבנן לא הוו מדברים שנפשו של אדם קצה בהם א"כ אמאי איצטריך ר' יוחנן לאוקומי פלוגתייהו דר"מ ורבנן בעיקר סעודה דלרבנן על הפועלים לטרוח ולקנות הסעודה הא אפילו נאמר דרבנן כר"מ ס"ל דעל הבעל הבית לטרוח ולקנות מ"מ ס"ל לרבנן דאינו משלם להו הטורח דכיון דכבר אכלו והטורח שהיה לו לטרוח כבר טרח אותו כיון שאותה אכילה נחשבת אכילה אלא עכצ"ל דלא ניחא ליה לרבי יוחנן לומר הכי דס"ל דהעיקר כסברא זאת דטבלים ותרומה ושאר איסורין לא