מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלה

חשיב כאילו פירש התנא בפירוש ודו"ק מתני' בכור שניסמית עינו או שנקטעה רגלו או שנשברה ידו ה"ז ישחט וכו':

(נ) גמ' ר' שמלאי ור"י נשיאה וכו' התרת בכור בח"ל ע"פ ג' בני הכנסת וכו' וכתבו התוס' ד"ה התרת וכו' וז"ל ממתני' לא שמעינן ליה דאיכא לאוקומא בזמן הזה אבל בזמן שבה"מ קיים הוי ליה למגזר ח"ל אטו א"י שלא להקל להתיר ע"פ ג' בני הכנסת עכ"ל מתבאר מדבריהם דסבירא להו בפשיטות דבזמן שבה"מ קיים שראוי להקרבה אין להקל להתיר בג' בני הכנסת כ"א דוקא ע"פ מומחה דכיון דראוי להקרבה מחמרינן טפי שמא כיון שאין התרתו ע"י מומחה יבואו לומר על מום עובר שהוא מום קבוע ויגיע פסידא למזבח ומשום תיקון המזבח החמירו משא"כ בזמן הזה או בחוצה לארץ בזמן שבהמ"ק קיים דכיון דאינו ראוי למזבח וליכא ביטול מזבח לא מחמרינן כולי האי ובפרט דאין לו תקנה לאוכלו כי אם ע"י מום ומש"ה יש להקל להתיר עפ"י ג' בני הכנסת וכן נראה מדברי הרגמ"ה שכתב הר"ב בנימוקיו כ"י דס"ל דבזמן שבית המקדש קיים חמיר טפי כסברת התו' שכתבו וז"ל מאי קמ"ל תנינא בכור שניסמית וכו' ומתני' בח"ל או בזמן הזה עסקינן מדקתני זקן ושערו מדולדל דאי ס"ד בזמן בית המקדש לקריביה עכ"ל דנראה דהוקשה להם דמאי פריך הש"ס להא דאמר רבא על מימרת ר"י נשיאה ובמומין מובהקין מאי קמ"ל תנינא בכור וכו' הא י"ל דמתניתין מיירי בארץ ובזמן שבית המקדש קיים דראוי להקרבה ומש"ה חמיר משום תיקון מזבח ואין להקל אלא במומין מובהקין אבל בח"ל דאינו ראוי להקרבה אין להחמיר להצריך מומין מובהקין וע"ז תירצו דסתם מתני' דפרקין מיירי בזמן הזה דאינו ראוי להקרבה כמתני' דלעיל דתנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' וכיון דמצינו דתנא מתניתין על בכור בזמן הזה א"כ ה"ה בכולהו מתני' דפרקין דכולהו מיירי בזמן הזה וה"ה הך מתני' דהכא דאע"ג דתנן לעיל בפרקין הכל נאמנין על מומי מעשר ומסתמא מיירי בזמן בה"מ קיים דבזמן הזה בטלו חז"ל מעשר בהמה י"ל דמלבד די"ל דדוקא גבי בכור אמרינן דמיירי בזמן הזה יתר על כן דאפשר דס"ל להרגמ"ה כמ"ש התוס' בפ"ק דע"ג דף י"ג ע"א דלא בטלו חז"ל תיכף אחר החרבן כי אם אחר זמן מה ומתני' דהכא דאפשר לומר דמיירי בזמן הזה קודם שנטלו חז"ל דין מעשר וע"פ דברי הרגמ"ה דכולהו מתניתין דפרקין מיירי בזמן הזה יש קצת ראיה דמאי דתנן לעיל דכל המומין הראויין לבא ע"י אדם חשודים הכהנים להטיל מום בידים דאינו אלא בזמן הזה אבל לא בזמן בה"מ כמו שצדדנו שם שאין סברא דחשידי בזמן שבה"מ קיים כיון דראוי להקרבה באופן דנמצינו למדין דס"ל להרגמ"ה דלענין זה להתיר בג' בני הכנסת בזמן בה"מ חמיר טפי כסברת התוס' אבל עכ"פ מדלא תירץ דמאי דלא משני דמתני' בזמן שבה"מ קיים משום דלא אפשר דבזמן בה"מ אפילו במומין מובהקין אין להתיר וע"כ דמיירי בזמן הזה ש"מ דס"ל דלענין הלכה אף דחמיר כזמן שבה"מ קיים מ"מ יש להקל להתיר בשאין מומחה אבל באמת צריך להבין דכיון דמתניתין לא איירי מסתמא אלא בזמן הזה ויש סברא לחלק ולומר דבזמן בה"מ דחמיר טפי אין להקל מנ"ל לומר דה"ה בזמן בית המקדש ובפרט דכן נראה מפשט הש"ס מדלא משני הש"ס דרבא אתא לאשמועינן דאפילו בח"ל דקיל בעינן מומין מובהקין דממתני' אין ראיה די"ל דמיירי בזמן בה"מ קיים דחמיר ועוד אם איתא דאפילו בזמן שבה"מ קיים ואפילו בארץ יש להתיר אמאי הוצרך ר"י נשיאה לומר התרת בכור בח"ל בג' בני הכנסת הא אפילו בארץ ובזמן בה"מ מותר וכ"ש בח"ל בזמן הזה או בזמן שבה"מ קיים דבשלמא לדעת התוספות ניחא אבל לדעת הרגמ"ה קשה ואין לומר דכיון דאמרינן לקמן דאמר שמואל דג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה דוקא אם כן י"ל דמדלא פירש זה ר"י נשיאה בבכור ח"ל דדוקא במקום שאין מומחה ש"מ דס"ל דבח"ל מותר אפילו במקום שיש מומחה דיש טעם לחלק דדוקא בארץ בזמן שבה"מ קיים דראוי להקרבה (וחמיר וכן בזמן הזה בארץ) מחמרינן דדוקא בדליכא מומחה וכן אפילו בזמן הזה בארץ כיון דמצד עצמו ראוי להקרבה בזמן הבית גזרינן זמן הזה אטו זמן בהמ"ק ואין להתיר אלא דוקא במקום שאין מומחה אבל בח"ל בזמן שבה"מ קיים וכ"ש בזמן הזה דמעיקרא אפילו בזמן בה"מ אינו ראוי להקרבה אפילו כי יש מומחה יש להתיר והא קמ"ל ר"י נשיאה דבח"ל יש להתיר אפילו במקום דיש מומחה דהא ליתא דא"כ מאי פריך הש"ס לרבא דקאמר ובמומין מובהקין מאי קמ"ל תנינא הא י"ל דאתא לאשמועינן דלא נימא דכמו דבח"ל מקילינן אפילו בדיש מומחה הכי נמי מקילינן אפילו במומין שאינן מובהקין ומדלא משני הכי ש"מ דאין להקל בחוצה לארץ יותר ממאי דמקילינן בארץ בזמן הזה:

והנה מדברי הר"מ בריש פרק ג' דבכורות שכתב סתם וז"ל ואם אין שם מומחה וכו' ה"ז ישחט ע"פ ג' בני הכנסת וכן בכור שיצא לחוצה לארץ וכו' הרי זה יותר עפ"י ג' בני הכנסת עכ"ל נראה דמדלא חלק לגמרי דהא דיותר עפ"י ג' בני הכנסת הוא דוקא בזמן הזה אפילו בארץ או בח"ל אפילו בזמן בה"מ קיים ש"מ דס"ל דאפילו בזמן בה"מ קיים ואפילו בארץ מתירין וזה שלא כדברי התוס' וגם קשה על מה שהקשינו לדעת הרגמ"ה דאמאי הוצרך ר"י נשיאה לאשמועינן בכור בח"ל הא אפילו בזמן שבהמ"ק קיים מתירין וכ"ש בח"ל וכן על הר"מ עצמו קשה דמאחר דמתחלה סתם דבריו דמשמע דאפילו בארץ ובזמן בה"מ קיים אמאי הוצרך לומר וכן בכור שיצא לח"ל וכו' וכבר הקשה כן הרב לחם משנה שם ולע"ד דלדעת הר"מ י"ל דס"ל הפך סברת התוספות והרגמ"ה דס"ל דבזמן שבה"מ קיים חמיר טפי ומסתברא טפי לאסור דהר"מ ס"ל דנהפוך הוא דאדרבא בזמן בה"מ קיים דראוי להקרבה קיל טפי דכיון דראוי להקרבה ואין לבעלים הפסד ממון ליטפל בו עד שיפול בו מום דבידו להקריבו דמשום פסידא דהקרבת אימורין וכיוצא מפסידא הבאה ע"י הקרבה לא חשיבא פסידא דמהאי עמא כתבתי לעיל דבזמן שבה"מ קיים לא חשידי כהנים להטיל מום לא מחמירינן להצריך מומחה מטעם דכיון דאינם מומחים יבואו לטעות להקל בדבר ולא יחקרו היטב לעשות תועלת לבעליו שלא יהיה לו פסידא כיון דבידו להקריבו משא"כ בזמן הזה אפילו בארץ וכן בחוצה לארץ אפילו בזמן שבה"מ קיים דכיון דאינו ראוי להקרבה ומטי ליה פסידא יש לחוש יותר דע"י ג' בני הכנסת יבואו להקל דלא יחקרו היטב מפני תועלת הבעלים שלא יפסיד ולכאורה היה נראה דמש"ה הוצרך ר"י נשיאה לומר דבכור בח"ל מתירין כי היכי דלא נימא דמתניתין דקתני דמתירין היינו בזמן בה"מ דאיכא למימר כיון דראוי להקרבה אבל בח"ל דאינו ראוי להקרבה הוי אמינא דחיישינן שמא יבואו להקל ואין ג' מתירים קמ"ל דאפילו בח"ל לא חיישינן אבל לפי ע"ש הר"מ וכן בכור שיצא לח"ל וכו' ולא נקט הדין בבכור שנולד בח"ל ע"כ צ"ל דס"ל להר"מ דדין זה אינו אלא בזמן בהמ"ק דראוי להקרבה אבל בזמן הזה דאינו ראוי להקרבה חיישינן ואין מתירין בג' וע"כ פי' דברי ר"י נשיאה דבכור בח"ל היינו שיצא לח"ל שכיון שנולד בארץ ראוי להקרבה הוא דיכול להחזירו והא קמ"ל ר"י נשיאה דבכור בח"ל דאפילו בכה"ג דיצא לח"ל דיש לו טורח להחזירו לארץ לא חיישינן דיבואו להקל מפני הטורח והיינו טעמא דס"ל להר"מ כן משום דקשה ליה בדברי ר"י נשיאה דלמה ליה לאשמועינן דין זה דבשאינו ראוי להקרבה נמי לא חיישינן דמקילין מפני פסידת הבעלים בבכור דח"ל ולא אמר סתם בכור בזמן הזה מתירין בג' וכיון דאשמועינן בבכור בזמן הזה ה"ה בבכור דח"ל בזמן בה"מ קיים דדא ודא אחת היא וליישב זה פירש הר"מ דהא דאמרינן בכור בח"ל היינו בכור שנולד בארץ ויצא לח"ל דכה"ג דוקא מתירין כיון דסוף סוף חזי להקרבה אלא דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שיבואו להקל מפני הטורח ואף דהר"מ בתחלת דבריו כתב סתם דמתירין ולא חלק בין בזמן שבה"מ קיים לזמן הזה מ"מ הרי גילה דעתו דדוקא בזמן שבית המקדש קיים במ"ש וכן בכור שיצא לחוצה לארץ ואין לומר דהשתא דאתינן להכי מצינן למימר דס"ל להר"מ כדעת התוס' דבזמן שבית המקדש קיים חמיר טפי ואין מתירין ומאי דכתב בתחלת דבריו סתם הוא דווקא בזמן הזה דהא גילה דעתו במ"ש וכן בכור שיצא לחוצה לארץ דאם היה כותב וכן בכור בח"ל שנולד בח"ל היה גילוי בדבר דס"ל דבזמן בה"מ אין מתירין ואשמועינן דבכור חוצה לארץ נמי מותר דלא גזרינן בכור ח"ל אטו בכור בארץ אבל השתא דנקט אופן זה דבכור שיצא לח"ל אדרבא יש גילוי בהפך דאם איתא דס"ל דבכור בארץ בזמן בה"מ אין מתירין מפני שראוי להקרבה א"כ בבכור שיצא לח"ל הרי ראוי להקרבה נמי דמפני שיצא לח"ל לא נפסל מהקרבה ועם כל זה ג' מתירין וא"כ צ"ל דהר"מ לא ס"ל כסברת התוספת אלא דאדרבא אין היתר אלא בזמן שבה"מ קיים דראוי להקרבה ואין לו פסידא ועל זה הוצרך לאשמועינן בבכור שיצא ח"ל דאף דאיכא למיחש שיבואו להקל מפני הטורח מתירין ג' כבכור בארץ אלא דדבר קשה הוא לומר דבר זה דלפי שיטה זאת ס"ל להר"מ דבזמן הזה דאינו ראוי להקרבה אין מתירין ג' בני הכנסת ודבר רחוק הוא לומר זה דכל מה שאמרו האמוראים בשמעתין דג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה הוא הלכתא למשיחא ללמדנו שבזמן בה"מ מתירין ג' כיון דלא נ"מ לענין דינא בזמן הזה לכן נראה דעיקר הגירסא הכא בדברי הר"מ הכי הוא וכן בכור בחו"ל מתירין בג' והיינו אפילו נולד בחוץ לארץ ואשמועינן לומר דלא גזרינן ח"ל בזמן בה"מ אטו א"י כמ"ש התוס דבהכי א"ש דבזמן הזה מתירין בג' כפשטא דשמעתין וגירסא זאת דגריס הכי וכן בכור שיצא לח"ל הוא עפ"י גירסת רבינו הרמב"ן בדברי הר"מ בפ"א מה' בכורות דגרסינן בכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ ואין מביאין בכורות מח"ל לארץ וכו' ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי אלו חולין עכ"ל כמ"ש רבינו בסוף פרקין וס"ל לרבינו בעד הר"מ דס"ל דבכור שנולד בח"ל לא חל קדושה עליו כלל דכחולין הוא ורבינו חולק עליו וכן הראב"ד שם בפ"א גריס הכי בדברי הר"מ והשיג עליו וכן הרשב"א בתשובה סי' של"א גריס הכי וחלק עליו יע"ש ועפ"י גירסא זאת נגרר דגרסינן נמי הכא וכן בכור שיצא לח"ל דלפי שיטתם בעד הר"מ ע"כ לא משכחת אלא בבכור שיצא לחוצה לארץ דבכור שנולד בח"ל כחולין הוא וכן משמע מדברי רבינו בסוף פרקין דבכלל הראיות שהביאו לסתור סברת הר"מ כתב הוא משמעתין וכתב וז"ל ותו דאמרינן לעיל בהדיא התרת בכור בח"ל עפ"י ג' בני הכנסת וליכא לאוקומה בבכור שיצא מארץ לחו"ל דא"כ הוו אמרין הכי בהדיא ולמה ליה לאדכורי ח"ל אתרא דלא נהיג ביה בכור בהמה טהורה ולא שכיחי התם בוכרי אלא בגוונא רחיקא שבאו משם לכאן לימא התרת בכור במקום שאין מומחה עפ"י ג' בני הכנסת אלא ש"מ דח"ל אתרא דבוכרי הוא ונקט דוכתא דלא שכיחי בה מומחין לקרובי מלתא וה"ה לכל דוכתא דלא הוו בההוא זימנא עכ"ל הרי דמשמע מתוך דבריו דס"ל דהר"מ מפרש לה דבכור בח"ל ביצא מן הארץ דגירסתו כגירסתינו ומפני כן הוצרך לשלול פי' זה באופן דגירסא זאת דדין זה הוא עפ"י גירסת ההיא דפ"א אבל לפי מ"ש מהר"י קורקוס כ"י בפ"א מה' בכורות דנוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי הר"מ ועיקר הגירסא כגירסתינו וכתב דבפירוש ראה בתשובה בערבי להר"מ כאשר כתבתי וכנוסחת ספרינו וזה נכון עכ"ל וכן כתב מרן הכ"מ שם דלפי נוסחא זאת גם בדין שלפנינו הנוסחא עיקרית היא וכן בכור בח"ל כלשון הגמרא וכן כתב מהריק"ו בביאורו בדין שלפנינו וז"ל ורבינו כתב בכור שיצא לח"ל וי"ל למה לו לכתוב כן דהא שייך דין זה בנולד בח"ל ונראה שלשון זה נכתב עפ"י הנוסחא שהיתה בספרים דשל ח"ל הוו חולין גמורים וכמו שנתבאר בתחלת ההלכות לכן הוצרכו לפרש דבנולד בארץ ויצא לח"ל מיירי דין זה וכיון שנתבאר שאותה נוסחא משובשת ממילא שגם זה טעות ודוקא בנולד בח"ל הוא דנשחט ע"פ שלשה בני הכנסת עכ"ל ומדסיים לומר דכפי"ז דוקא בנולד בח"ל נשחט על פי ג' ש"מ דלדעת הר"מ דוקא בזמן הזה נשחט על פי ג' אבל בזמן בה"מ קיים אינו נשחט כי אם על פי מומחה ומש"ה דוקא נולד בח"ל אפילו בזמן שבה"מ קיים נשחט דלא גזרינן אטו א"י אבל בנולד בא"י ויצא לח"ל דחזי להקרבה אינו נשחט כי אם ע"פ מומחה דס"ל להר"מ כסברת התוס':

ואולם ראיתי למהריק"ו שכתב עוד על דין זה וז"ל וא"נ אפשר דלרבותא נקט הכי שאפי' שנולד בא"י והוא ראוי להקרבה אם הוא תם והיה שם מומחה כיון שיצא לח"ל נשחט עפ"י ג' בני הכנסת וסובר רבינו דאין שייך להחזירו להראותו למומחה שבא"י דהיינו חדושיה דר"י נשיאה ומ"ש התוס' לא הוי חידוש כולי האי כיון שנולד בח"ל ואינו קרב וכו' לכך פירשה רבינו ביוצא מא"י וראיתי מי שכתב שדין יצא לח"ל באין מומחה מיירי ואין זה כלום דא"כ אפילו בא"י עכ"ל וצריך להבין דאי ס"ל בדעת הר"מ דבזמן בה"מ קיים בעינן מומחה דוקא כסברת התוס' א"כ איך אפשר דביצא לח"ל מתירין עפ"י ג' כיון דסוף סוף ראוי להקרבה הוא ומאי שנא בא"י עצמו מיצא לח"ל דאי ס"ל לתירוץ זה דהר"מ ס"ל דאפילו בזמן בית המקדש ניתר עפ"י ג' כמו שנראה מסתימות דברי הר"מ ברישא אם כן אמאי הוצרך לאשמועינן ביצא לח"ל דניתר כיון דמכ"ש הוא דבהיות בא"י ניתר ביצא לח"ל לכ"ש וגם מ"ש הרב דיש מי שכתב שדין יוצא לח"ל באין מומחה מיירי אינו כלום דא"כ אפילו בא"י דמשמע דס"ל דביוצא לח"ל אפילו יש מומחה ניתר עפ"י ג' הן אמת דכפי סברתו זאת אתי שפיר מ"ש על הר"מ דלרבותא נקט הכי דהא במונח דהר"מ ס"ל דאפילו בזמן בה"מ קיים ובא"י ניתר בג' כשאין מומחה ועל זה אתא לאשמועינן דביצא לח"ל אפילו ביש מומחה מתירין בג' ואולם הדבר קשה לומר דין זה דביצא ח"ל אפילו בדיש מומחה הוא דא"כ עיקר חסר מדברי הר"מ דלא ביאר דהחידוש היא אפי' ביש מומחה ואדרבא פשט דברי הר"מ שכתב וכן בכור שיצא לח"ל וכו' משמע דמשוה דין זה לדין מה שכתב ברישא דדוקא בדלית מומחה ועוד דמאיזה טעם יש להקל ביצא לח"ל יותר מבהיותו בא"י כיון דביצא נמי ראוי להקרבה ואפי' את"ל דזה כתב ע"פ מה שכתב דהעיקר כפי' הראשון דזה הגירסא דיצא לח"ל טעות היא אלא עיקר הגירסא היא וכן בכור בח"ל כדאמרינן בגמרא מ"מ קשה דאם איתא דיש לחלק ולומר דבח"ל יש להקל יותר דניתר אפילו ביש מומחה א"כ אמאי לא משני הש"ס למאי דפריך הש"ס לרבא דאמר ובמומין מובהקים דמאי קמ"ל תנינא וכו' הא י"ל דמתני' הוי אמינא דמיירי בא"י אבל בח"ל אפי' במומין שאינם מובהקים די"ל להקל בח"ל כמו שאנו מקילין דאפי' ביש מומחין מתירין ע"פ שלשה בח"ל:

והנה בסוף שמעתין אמרינן אמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר"י ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מהו דתימא נימוקו עמו קמ"ל ופריך תפשוט דהך קמייתא משמיה דשמואל אתמר דאי משמיה דרב תרתי למה לי ומשני חדא מכלל חברתה אתמר וי"ל דכבר נודע דאיכא פלוגתא דרבוותא בכלל זה דהלכה כר"י דנימוקו עמו דאיכא מ"ד דדוקא לגבי יחיד אבל לגבי רבים אין הלכה כר"י ואיכא מ"ד דאפי' כנגד רבים הלכה כר"י ולמ"ד דאין הלכה כר"י כנגד רבים הוא ראיה גמורה מהא דשמעתין דאתיא כפשטא דקמ"ל דאין הלכה כר"י כנגד רבים וכללא כייל לן רב דבכל מקום הכי הוי דאין הלכה כר"י לגבי רבים אבל למאן דאמר דבעלמא קי"ל הלכה כר"י אפי' כנגד רבים צריך לומר דהא קמ"ל רב הכא דאף דבעלמא הכי הוי דהלכה כר"י אפילו כנגד רבים מ"מ הכא אין הלכה כמותו משום דלא מסתבר טעמיה ואין נימוקו עמו בזה וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר גופי הלכות סי' קנ"ט יע"ש ולמ"ד דהכא קמ"ל רב כלל זה דאין הלכה כר"י כנגד רבים ולאו משום דלא מסתבר טעמיה אלא דבעלמא נמי הכי הוי דכנגד רבים לא קי"ל כוותיה יש להעיר דא"כ מאי פריך הש"ס תפשוט מהא דהך קמייתא משמיה דשמואל אתמר דאי משמיה דרב תרתי למה לי ואם איתא אכתי יש לומר דאיצטריכא תרתי דאי אמר הא דאין הלכה כר"י סתם הוי אמינא דפלוגתייהו דרבנן ור"י הוא ביש מומחה דלרבנן אפילו ביש מומחה נשחט עפ"י ג' אבל באין מומחה אפילו ר"י מודה כדאמרינן לעיל דפריך עלה דהא דשמואל מאי קמ"ל תנינא ומשני אי ממתניתין הוה אמינא במקום מומחה קמ"ל ואי אמר רב הך דקדמייתא דג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה הו"א דהלכה כרבנן משום דמסתבר טעמייהו והכא אין נימוקו עמו דר"י אבל בעלמא אה"נ דהלכה כר"י אפי' כנגד רבים קמ"ל הך מימרא בתרייתא דאמר בדרך כלל אין הלכה כר''י לאשמועינן דכלל גדול בכל מקום דאין הלכה כר"י כנגד רבים אפי' בדבר