מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלג

בהמה דף ס' דתשיעי ועשירי מעורבין הם ואי אפשר להקריב שום אחד מהם דשניהם ספק מעשר הם וכיון דעשה כן בכוונה יש לו מגו דאי בעי שדי וכו' אלא דזה דוחק דאין בידו כ"כ שיצאו שנים כאחד ומהיכן ידע שיצאו שנים כאחד לעשות תיקון זה להטיל מום בכל העדר אלא דאכתי י"ל על דברי רש"י דאמאי לא אשכח כי אם מציאות זה דקרא לתשיעי עשירי הא שפיר משכחת לה במעשר דחו"ל דלא חזי להקרבה כנזכר לעיל וחשוד להטיל בו מום כיון דלא חזי להקרבה באופן דנמצינו למדין מדברי רש"י דלא שייך חשדא זאת דהטלת מום כי אם בדבר שאינו ראוי להקרבה אבל בדבר הראוי להקרבה לא שייך חשדא זאת דישראל כשרים הם וניחא להו להקריב דורון לקונם ולא חיישי לפסידא דאמורין או לפסידא אחרת דהיינו דאם יקריבנו ולא יהיה לו אוכלין הרבה וצריך שיתן לאחרים במתנה דאינו יכול למכור כלל דמעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט וא"כ ה"ה בבכור דלא חשידי אלא בזמן הזה או בספק בכור דאינו ראוי להקרבה אבל בזמן בה"מ לא חשידי ואע"ג דגבי מעשר ליכא כ"כ פסידא דאשי' בע"מ אינו נמכר שחוט מדרבנן דבהכי אינו מרויח בהטלת המום משא"כ בבכור דמרויח ע"י הטלת מום שיכול למוכרו בבית מ"מ גבי מעשר נמי הא אפשר למוכרו שחוט דמותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו דלא אסרו למכור אלא בשרו בלבד ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידים ומכר הכל בהבלעה מותר כמ"ש הר"מ בפ"ז מהל' בכורות יע"ש:

והנה ראיתי לרבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ב' שכתב וז"ל אפי' בנו ובתו של כהן נאמנים להעיד על מום הבכור שמעצמו נפל בו ודוקא בנו ובתו אבל אשתו היא כגופו ואינה נאמנת וכן רועה כהן אינו נאמן ואם הוא ברשות ישראל שהבכור אינו שלו נאמן כך פשוט בפ' כל פסולי המוקדשין וכן כתב הרמב"ן וכתב שיש מהגדולים שכתבו] שרועה כהן בבית ישראל שאינו נאמן והוא תפס עיקר הראשון שנאמן והרבה ראיות ע"ז עכ"ל ודבריו תמוהים דאיך כתב לענין הלכה שרועה כהן בבית כהן שאינו נאמן והשוה אותו לאשתו דכגופו היא הא כיון דאיפסיקא הלכתא כרשב"ג הרי רשב"ג פליג את"ק דקתני דרועה כהן לכהן אינו נאמן ועלה פליג רשב"ג דעל עצמו אינו נאמן אבל על אחרים נאמן ואפי' רועה נאמן:

והנה לענין פלוגתא דרב חסדא אמר רב קטינא בספק בכור שנולד בי ישראל דלר"ח אין בעלים נאמנים ולרב נחמן בעלים נאמנים דישראל לא חשיד אמומא ומסיק הש"ס דמייתי ר"נ ראייה אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכ"ת ה"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אלא ש"מ בעלים מעידים עליו ע"כ וצריך להבין דלפי מה שפירש"י בעיקר פלוגתייהו דספק בכור שהוא אם נאמנים הבעלים להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה דא"כ מאי מייתי לומר דבספק בכור אפי' לר"מ יש לו תקנה ממאי דקתני דר"מ מחייב במתנות וכתב רש"י דמדחייב ר"מ במתנות ש"מ דבר אכילה הוא כשיפול בו מום הא שפיר י"ל דהא דמחייב ר"מ במתנות בספק בכור שנולד במום מהמומים שאינם ראויין לבא ע"י אדם כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוו מומין שאין אדם נחשד עליהם ועיקר פלוגתא דר"י ור"מ הוא בפ"ב דמכילתין דף י"ח ע"ב במתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים אחד לו וא' לכהן וכו' והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ר"י פוטר ור"מ מחייב דאע"ג דת"ק קאמר דמיחייב במתנות באופן דנפל בו מום אח"כ כדקתני ירעה עד שיסתאב מ"מ בסברת ר"מ י"ל דלא פליג לומר דחייב במתנות כ"א באופן זה דנולד במום שאינו ראוי לבא בידי אדם דאינו צריך עדות וראוי לאכילה ועל זה מחייב במתנות דבהכי ניחא דאמאי חזר התנא לומר ור"מ מחייב הא ר"מ היינו ת"ק דקאמר דירעה עד שיסתאב וחייב במתנות אבל לפי האמור א"ש דהוצרך התנא למתני סברת ר"מ בפני עצמה כיון דלר"מ לא משכחת לה דין זה דמתנות כי אם כשנולד במומין שאינם ראויים לבא בידי אדם דלא שייכי בהו לומר ירעה עד שיסתאב אלא דוקא במום שנולד בו דאם ילדו ב' זכרים ושניהם נולדו בע"מ במום שאינו ראוי לבא בידי אדם האחד שהוא לבעלים חייב במתנות וכן אפי' נולד א' במום והא' תם מסתמא הבעלים לוקחים הבעל מום כיון שהבע"מ שוה ממון יותר עכשיו שנולד בשניהם ספק בכור כיון דהבע"מ יכול לשוחטו מיד וליהנות ממנו והתם עד שיפול בו מום ומש"ה הבע"מ שוה יותר ודנין בו שיזכו הבעלים בו כדין המוציא מחבירו ע"ה:

וראיתי להר"מ בפ"ה מהל' בכורות דין ז' שהביא דין ספק בכור בזה האופן וז"ל לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו עכ"ל ונראה מדברי הר"מ דמפרש עיקר פלוגתייהו בספק בכור אי צריך עדות או בעלים נאמנים דהנאמנות הוא על שני דברים הן דנאמן לומר דנפל בו מום בלא כוונה וגם דהוי ספק בכור ואינו בכור ודאי ואע"ג דזה פשוט דכיון דהבעלים טוענים שהוא ספק בכור לענין דררא דממונא פשיטא דאין הכהן יכול להוציא מידם דהמוציא מחבירו ע"ה מ"מ נ"מ דנאמן לומר שהוא ספק ורואין לו מומו ואוכל אותו דלר"ח ס"ל דחשודין ישראל על הבכור בין על ענין הטלת מום ובין לומר שהוא ספק כדי שלא ליתנו לכהן והנה כי כן צריך עדות על שניהם ובלא עדות אינו נאמן ונ"מ דאין רואין לו את מומו עד שיביא ראיה ועדות וכההיא דאמרינן בשמעתין לקמן דאין רואין בכור לישראל עד שיהיה כהן עמו דחיישינן דכיון דמורין לו שהוא מום אכיל ליה ולא יהיב לכהן וה"נ כיון דחשוד הוא שאומר על הודאי שהוא ספק שאין רואין לו מומו ואולי ע"י זה יודה על האמת ורב נחמן ס"ל דלא נחשדו ישראל על כך והבעלים נאמנים לומר שהוא ספק ורואים לו מומו ואוכל אותו במומו ומעיקרא הביא רב נחמן ראייה דלא חשידי ישראל על הטלת מום בלבד מההיא דמעשר דלר"מ מי יעיד עליו וכיון דדחי לה מטעם דאילו בעי שדי מומי וכו' מייתי שפיר ראייה מספק בכור שהוא ספק לב' החשדות הן דלא חשידי שיאמרו על ודאי בכור והן דלא חשידי להטיל מום דאל"כ לר"מ היכי משכחת לה דחייב במתנות כיון דאין מי יעיד אם המום נפל מאליו ואין מי שיעיד שהוא ספק בכור ושורת הדין שלא יראו את מומו דחשדינן ליה שמא הוא ודאי וקנסינן ליה שלא לראות את מומו כדי שיודה וא"כ לר"מ לא משכחת לה שיהיה ראוי לאכילה כדי לחייבו במתנות אם לא שנאמר דישראל לא חשידי על כך וכיון שכן לר"מ לא חשיב כדין החשוד על הדבר:

ואולם ק"ק דאי ס"ל להר"מ דהא דלא נחשדו ישראל על הבכורות הוא על ב' דברים הן על חשד הטלת מום והן על חשד שאומר שהוא ספק על הודאי אמאי לא באר הר"מ כ"א חלוקה האחת דהיינו דנאמנין לומר ספק בכור הוא זה אבל לענין הטלת מום בבכור לא הזכיר כלל אי נאמן הישראל בספק בכור שהוא שלו או ישראל שירש בכור מאבי אמו כהן ונפל בו מום לומר שמאליו נפל דמזה החלוקה אין רמז בדברי הר"מ לא בדין זה ולא בשום מקום ואי ס"ל פירוש הסוגייא על דרך האמור אמאי לא באר זה אשר ע"כ נלע"ד ברור דדעת הר"מ דהא דספק בכור לא נאמר אלא משום חשדא דאומר על ודאי ספק אבל על ענין חשד הטלת מום לא מיירי כלל דפשיטא דישראל נמי חשידי אמומים כל שהבכור הוא שלו כגון ספק בכור או ישראל שירש בכור מאבי אמו כהן או שכהן מכר לישראל בכור תם בזמן הזה דהכי קי"ל דבמכירה דבדמי הוא לא חיישינן משום כהן מסייע בבית הגרנות דבכל הני גווני ודאי דהישראל אינו נאמן על עצמו דחשיד להטיל מום ככהן דמאי אולמיה דישראל מכהן והרי בלישנא בתרא דשמעתין בפירוש מתני' אמרי' דרועה ישראל ורבו כהן אינו נאמן משום לגימא ואפי' ללישנא קמא דלא חשיד היינו דוקא בהנאה פורתא כי הא דלגימא אבל כשעיקר הבכור הוא של ישראל פשיטא דחשדינן ליה לכ"ע ולא פליגי אלא לענין אי נאמן לומר שהוא ספק בכור ולא ודאי והוכרח הר"מ לפרש הכי מטעם דקשה ליה דאמאי נקטו פלוגתייהו בספק בכור ולא נקט נמי כי הני גווני דירש או קנה בכור הישראל ועוד קשה לי מה שהקשינו לעיל דמה מייתי ממתני' דע"כ דר"מ דמחייב במתנות ס"ל דיש לו תקנה כיון דאפשר די"ל דסברת ר"מ נ"מ כשנולד במומין שאינם ראויין לבא ע"י אדם דאינו צריך עדות ומש"ה פירש דהכא פלוגתייהו הוא אי נאמן לומר דספק בכור הוא ונ"מ לאם רואין את מומו דלר"ח אין רואין את מומו עד שיביא עדים דספק בכור הוא ולרב נחמן הבעלים נאמנים דלא חשידי ישראל על כך להשמט עצמו מליתן לכהן באומרו דספק הוא ולכתחלה קס"ד דרב נחמן להביא ראיה ממעשר בזמן שבה"מ קיים דאם אומר הישראל דמעשר שיש בידו שאינו יכול להקריבו דספק מעשר הוא אם איתא דחשוד הוא בכך כמו שחשוד על הבכור לומר על הודאי שהוא ספק א"כ לר"מ לא ימצא עדות על זה דכל החשוד וכו' וא"כ זה שאומר שהוא ספק מעשר לא ישחט לעולם על מומו דאין רואין לו את מומו כדי שיאמר האמת ולא יברח עצמו מלהקריבו קרבן ודחי לה דשאני מעשר דיש לו מגו דאם אומר שהוא ספק הוא להבריחו מע"ג המזבח מה לו לשקר הא הים יכול להטיל מום על כל העדר ובכך לא היה מקריבו וע"כ חזר להביא ראיה מספק בכור עצמו דאם איתא דהאומר דספק בכור הוא צריך עדות ואם לאו אין רואין את מומו א"כ לר"מ נמצא דאין לו תקנה לשוחטו במומו א"כ היכי משכחת לה חיוב מתנות דהא אפי' מיירי כשנולד במומין שאינם ראויין לבא ע"י אדם א"א להתירו אם לא ע"י היתר מומחה שיתיר אותו וכיון דמן הדין אין רואין את מומו אין לו תקנה ואיך שייך דין מתנות אלא ש"מ הבעלים מעידים דספק בכור הוא דישראל לא חשידי לומר על ודאי בכור שהוא ספק אלא דצ"ל כפי זה דלא גריס הר"מ כגירסתינו דמסיים רב נחמן בדבריו ש"מ בעלים מעידים כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי דכל זה לא גריס אלא ש"מ בעלים מעידים ותו לא ועל זה אתי פסק הר"מ כרב נחמן דלא נחשדו ישראל על הבכורות ונאמן לומר שהוא ספק בכור ודקדק לסיים ולומר על זה ורואין את מומו ואוכל אותו במומו לאפוקי סברת רב חסדא דחשוד הישראל לומר על הודאי שהוא ספק ואין רואין לו את מומו שעי"כ יודה האמת ומהתימא על מרן הכ"מ שכתב על דברי הר"מ סתם דהדין מפורש בפ' כל פסולי המוקדשין ולא באר כלל דברי הר"מ דאינם כפשטא דשמעתין ומוהר"י קורקוס בביאורו כ"י כתב על דברי הר"מ וז"ל בפ' כל פסולי המוקדשין פלוגתא דרב חסדא ורב נחמן דלרב נחמן בעלים מעידים פירוש דדוקא כהנים נחשדו להטיל מום בבכורות אבל ישראל לא נחשדו אפי' על שלהם דהיינו ספק בכור ונאמן לומר מאיליו נפל מום זה וכן הלכה כמבואר שם ומדברי רבינו נראה שגם נאמן לומר ספק בכור הוא זה וא"ת א"כ בודאי בכור למה אין רואין לישראל אא"כ כהן עמו שחששו שמא לא יתן אותו לכהן וליהמניה שיתננו לכהן מגו דאי הוה בעי אמר ספק בכור הוא זה שרואין אותו ונאמן וי"ל דאין ה"נ שאם אין אנו יודעים שהוא בכור ודאי והוא בא ואמר בכור ודאי הוא זה שרואין אותו לו דנאמן במגו ומה שאמרו דאין רואין לו בידוע לנו שהוא בכור ודאי וליכא מגו אי נמי יש לומר דאפי' אין ידוע לא הוי מגו דהוי מלתא דעבידא לאגלויי וירא לשקר ובודאי שהדין עם רבינו שנאמן לומר ספק בכור הוא זה דהבא לומר ודאי בכור הוא זה הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה וזה פשוט עכ"ל מתבאר מדבריו דס"ל בעד דעת הר"מ דפשט הסוגייא דשמעתין הוא כפשטא דפליגי אי חשיד ישראל על הטלת מום בשלו או לא כפי' רש"י אלא דהר"מ חדש לומר דה"ה דנאמן לומר ספק הוא זה ולענ"ד דברי תימה הם דאיך הר"מ לא הביא עיקר הדין שהוא עיקר הסוגייא ופסק בהדיא כרב נחמן דישראל נאמן אמומא דלא חשיד ישראל בכך ומאי דחדש הוא לומר דהוא הדין הביא והעיקר לא הביא והרואה יראה שלא יש בדברי הר"מ בכל הלכות בכורות רמז לדין זה דלא נחשדו ישראל אמומי בבכור שלהם ומ"ש מהר"י קורקוס דהדין עם הר"מ דפשיטא דאמרינן המוציא מחבירו ע"ה והכהן הוא המוציא דבריו תמוהים דלענין זה דאין מוציאין מידו זה פשוט ולא היה צריך הר"מ לאשמועינן דין זה דכך שורת הדין בכל מקום דגדול כח המוחזק ואין מוציאין מידו ואם כדבריו מה הוא זה שסיים הר"מ ורואין לו מומו ואוכלו במומו דמה בא לאשמועינן בזה פשיטא דרואין לו לבדו בלא כהן עמו כיון דשורת הדין הוא דנאמן ושלו הוא אך לפי דרכי אתי שפיר דהוצרך לומר הר"מ כן לאפוקי מר"ח דס"ל דחשוד לומר על ודאי ספק וקנסינן ליה שלא יראו את מומו שע"י כן יודה האמת:

והנה בפ"ק דתמורה דף ח' ע"ב אמרי' אמר ר"ח ל"ש אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מ"ט דילמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא וממטי ליה לחכם ואומר לו בכור זה נתן לי כהן במומו ופריך ומי שרי חכם הכי והא אמר רב אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עשו עכ"ל זו גירסת רש"י והתוס' שם אבל יש גירסא אחרת והיא גירסת הרגמ"ה הביאה הרב בנימוקיו כ"י וז"ל מ"ט אילימא דילמא מעכב ליה ישראל לבכור דהוי בתוך עדריה עד דנפל ביה מומא ואמר בכור זה מכר לי כהן במומו הא לא חזי ליה חכם עד דאתא כהן דאמר ר"י אמר רב אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו ע"כ ולשתי הגירסאות צריך להבין מאי פריך מהא דאין רואין בכור לישראל וכו' הא התם כשאומר שהוא שלו שנולד בעדרו אבל באומר שאינו שלו כי אם שכהן מכר לו במומו מנ"ל דאף בזה אמר רב דאין רואין עד שיבא הכהן שמכר לו לפנינו ואם נאמר דעכצ"ל דהכי סבירא ליה לרב דאפילו באומר כהן מכר לי במומו אמרי' ליה דיביא הכהן דאל"כ אמאי באומר דבכור שנולד בעדרו הוא חשדינן ליה דאם יאמר לו שהוא מום יאכלנו ולא חייש לגזילת כהן הא נאמן במגו דמה לו לשקר אם דעתו לעשות כן היה יכול לומר מכהן הוא ומכרו לי במומו ומדלא מהימנינן ליה במגו שמע מיניה דאפילו בכהאי גוונא צריך שיביא הכהן הא נמי ליתא דהא יש לומר דבכהאי גוונא לא הוי מגו דמלתא דעבידא לאגלויי ירא לשקר וכמו שכתב מהר"י קורקוס לדעת הר"מ דהיינו טעמא דאינו נאמן במגו דאי בעי אמר ספק בכור הוא כנזכר לעיל ואם כן יש לומר דאכתי באומר כהן מכרו לי במומו נאמן ובפרט לאידך מימרא דקאמר ר"י אמר רב לקמן בפרקין אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ"ט כל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי ביה אינשי ואף דאיכא לישנא בתרא התם דאמר רבי ירמיה דאינו נאמן מ"מ רב יהודה אמר רב קאמר דנאמן וכן איפסיקא הלכתא לקמן וא"כ הכא נמי אמאי לא יהא נאמן באומר כהן מכרו לי במומו כיון דכל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי ביה אינשי ולזה י"ל דע"כ לא אמרי דמלתא דעבידא לגלויי נאמן כי אם באומר בכור זה נתן לי ישראל במומו דבכה"ג לא משקרי אינשי דמרתת הכהן לומר שקר שאם ישאלו מישראל מסתמא כיון דישראל לא חשידי אמומי וחמיר ליה איסור זה יאמר אמת דלא היו דברים מעולם דבלא מום נתן לו ויתגלה זיופו אבל בישראל שאומר כהן נתן לי במומו כיון דכהנים חשידי אמומי ונעשה להם כהיתר יכול הישראל לשקר ולומר שמכרו במומו דלא מרתת לומר שקר דיכול לעשות קנוניא עם הכהן להגיד לו שהוא הטיל המום ואומר שהכהן מכרו במומו ושלא יגלה שקרו אם ישאלו ממנו וע"ז סומך הישראל ואינו מתיירא לומר שקר ומשו"ה אמר רב חסדא שלא ימכור לישראל כדי שלא ישקר ויאמר כהן מכרו לי במומו ואפשר שהחכם אשר יבא דין זה לפניו יטעה לומר דהיינו דין כהן שאמר ישראל נתן לי במומו דנאמן וה"ה הכא דנאמן ויתיר לו ואין האמת כן דיש חילוק בין כהן מישראל לישראל מכהן ומשו"ה טפי עדיף להזהיר לכהן שלא ימכור לישראל דבהכי לא יבא לידי מכשול לומר דבר שקר אבל אכתי אינו מתיישב בזה דמאי פריך ליה ממימרא דר"י אמר רב דאין רואין את הבכור לישראל כיון די"ל דבכה"ג דאומר הישראל דמכרו לו הכהן במומו אפשר דמהימנינן ליה ולא צריך לאתויי הכהן וע"כ צ"ל דקים ליה להש"ס דמימרא דר"י אמר רב דאמר סתם אין רואין בכור לישראל הוא בכל גוונא אפילו באומר הכהן מכרו לי במומו דלגבי כהן דחשוד לא חשיב מלתא דעבידא לגלויי דלא מרתת מהכהן כאמור ובכלל דברי ר"י א"ר הוא זה וכן נראה מדברי רש"י שם בתמורה יע"ש וע"ז פריך ליה ממימרא זאת דמאין הרגלים לאסור המכירה לישראל מטעם זה שמא יבואו לטעות לומר דבכה"ג נמי חשיב מלתא דעבידא לגלויי דבזה ודאי לא יטעה שום חכם ואמאי נאסור למכור לישראל ואולם כל זה יתישב לפי גירסת רש"י והתוס' אבל לפי גירסת הרגמ"ה דגרסי' דילמא יעכב בכור בעדרים עד שיפול בו מום ויאמר כהן מכרו לי במומו אכתי קשה דאמאי לא מהימנינן ליה כשאומר כהן מכרו לי במומו מטעם דהוי מילתא דעבידא לגלויי דאם האמת הוא שהבכור הוא שלו שנולד בעדרו ועכבו עד שנפל בו מום לא היה אומר שקר זה דהכהן מכרו לו דמרתת שיתגלה שקרו דהא אינו יכול לעשות קנוניא עם הכהן דאם יגלה לו ענין שקרו הוא עצמו יהיה תובע ממנו שיתן לו הבכור דרחמנא זיכה לו ובכה"ג פשיטא דמרתת לשקר ועבידא לגלויי מיקרי ואם יאמר כך שהכהן מכרו לו בודאי שהוא האמת כן דכל מילתא דעבידא לגלויי אמרינן דכן הוא האמת ולפי מה ששיערנו בדעת הר"מ דס"ל דאין הפרש בין כהן לישראל דכולהו חשידי אמומי בשל עצמן אף לפי גירסת רש"י והתוס' קשה מההיא דנאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי הישראל במומו מטעם דכל מלתא דעבידא לגלויי דמ"ש הכא בישראל שאומר כהן מכר לי במומו דאינו נאמן: