מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלב

ליה לישראל איסור זה דמן התורה מותר בדיעבד אלא דמדרבנן קנסוהו שלא ישחוט על מום זה ועל קנס זה שהוא מדרבנן י"ל דחשיד ישראל להעיד שמאליו נפל הואיל דאין איסורו אלא מדרבנן דלדעת הר"מ דס"ל בעלמא דאיסור הספקות אינו אלא מדרבנן וקיי"ל דאפי' בספק בכור דמדרבנן לא חשידי י"ל דה"ה בקנסא דרבנן ומ"ט פסק כלישנא קמא ודו"ק:

(מו) ועוד צריך להבין בדברי רבינו במה שהקשה דלא מסתבר דקאי רשב"ג אמאי דמחסרא מתני' דוקא ולא קאי אעיקר מתני' דאינו מובן דאיך אי רשב"ג קאי אחלוקת כהן לכהן חשיב דקאי אמאי דמחסרא מתני' ולא אעיקר הא ב' החלוקות כהן לישראל או כהן לכהן שניהם כלולין במתני' דכיון דאמרינן דתואר כהן דסיפא קאי לרועה הרי לפ"ז מסתמא מתני' מיירי בב' החלוקות בין שרבו כהן ובין שרבו ישראל אלא דהרועה כהן מדלא פירש תנא מתניתין לומר דרבו ישראל כמו שפירש דהרועה כהן וא"כ ב' החלוקות הם עיקר מתני' ושפיר י"ל דרשב"ג דקאי אאחד מהם דהיינו כהן לכהן ולא על כהן לישראל דכיון דכהן לישראל החשדא הוא דלעצמו הוא עושה כדי שיתננו לו הרי הוא בכלל מאי דקאמר רשב"ג דאין נאמן על של עצמו דכיון דישראל נמי לעצמו מיקרי לדעת הר"מ:

(מז) ועוד י"ל בדברי רבינו שכתב דכיון דפלוגתא דלישני היא ולית איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן גרידא לקולא נקטינן דא"כ בספק בכור ביד ישראל דלרב חסדא צריך שנים שיעידו ואפי' לרב נחמן היינו דווקא ישראל אבל בספק בכור שנולד לו לכהן אפילו רב נחמן מודה דאינו נאמן הכהן עצמו להתירו וכמו שמתבאר מדברי רש"י בשמעתין ואם איתא דבדבר זה דאינו אלא קנסא מדרבנן אזלינן לקולא אמאי לא מקלינן בספק בכור ביד כהן להתירו עפ"י עצמו אף דהכהן חשוד ע"כ כיון דאיכא ס"ס להקל דמעיקרא אפשר דאינו בכור ואת"ל דהוי בכור אפשר דהאמת כמו שאומר הכהן שנפל המום מאליו ואמאי מחמרינן כולי האי לאוסרו עליו בלא עדות אלא עכצ"ל דהחמירו חז"ל בקנס זה וא"כ ה"ה די"ל דראוי להחמיר בהא דרועה כהן ורבו ישראל כלישנא קמא כיון דהני תרי לישני אינו כסדר תרי לישני דעלמא דאיכא דאמרי ואיכא דאמרי דקיי"ל כלישנא בתרא דהכא פלוגתא דר"י ור"א הוא ולא ידעינן מי מהם קאמר לישנא קמא ומי מהם קאמר לישנא בתרא ואילו הוה ידעינן איזו היא סברת ר"י ואיזו היא סברת ר"א ודאי דפסקינן הלכה כר"י דהא קי"ל ר"י ור"א הלכה כר"י דרביה דר"א הוא וכמ"ש והביא כמה דוכתין הרב יד מלאכי בסי' תקע"א יעו"ש והשתא דלא ידעינן איזו היא סברת ר"י ראוי להחמיר כלישנא קמא כיון דאפשר דר"י הוא אמר כלישנא קמא והלכתא כוותיה לגביה דר"א ולא שייך בזה לומר דהלכתא כלישנא בתרא:

ויש להסתפק אי הא דאמרינן דכהנים חשידי אמומי אם הוא דוקא בזמן הזה דלאו בר הקרבה הוא ויש לו בו טורח גדול לטפל בו עד שיפול בו מום ומש"ה חשידי בכך להטיל בו מום כדי שיוכל לשוחטו ולא יטרח הרבה בטפולו אבל בזמן שבהמ"ק קיים דראוי להקרבה ואין לו טורח הרבה לא חשידי דאף דבהקרבה יש לכהן קצת פסידא בהקרבת האימורין וג"כ דכיון דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים ולפעמים אין לו אוכלין הרבה וצריך שיאכיל ממנו לכהנים אחרים בדרך מתנה משא"כ אם יהיה בע"מ שמרויח קצת באימורין וגם שיכול למוכרו לאחרים בין חי ובין שחוט משא"כ בתם דאינו יכול למוכרו לא חי ולא שחוט כדאמרינן בפ"ק דתמורה דף ז' ע"ב יעויין שם מ"מ כיון דמקריבו קרבן לא חייש לפסידא דידיה כלל ולא חשיד או דלמא אפי' בזמן בית המקדש קיים חשידי להטיל בו מום כדי שלא יהיה לו שום פסידא ולכאורה נראה דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים חשידי דאמרי' בשמעתין עלה דקאמר ר"נ ספק בכור ביד ישראל בעליו מעידין בו דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו וכו' ואם איתא דדוקא בזמן הזה חשידי מה מייתי ממעשר הא מעשר בהמה אינו נוהג בזמן הזה כדאמרי' בר"פ מעשר בהמה דחז"ל עקרו מצות מעשר בזה הזמן מפני התקלה יעוין שם ואם נאמר דמשכחת לה באם עבר ועשר בזה הזמן דפשיטא דחל עליו שם מעשר וכמ"ש התוס' בסוף פרק מעשר בהמה דף ס"א ע"א ד"ה במעשר בזמן הזה וכו' יע"ש וכן כתב הר"מ בפ"ו מה' בכורות יע"ש הא נמי ליתא דהא אמרינן התם בסוף פרק מעשר בהמה בדף הנזכר דמוקי התם ברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי ימותו דמיירי בזמן הזה ומשום תקלה ולא מבעיא חד דלית ליה פסידא כ"כ אלא אפי' תרי כיון דנפישי פסידא לישהינהו עד דניפול בו מום וליכלינהו קמ"ל ולדעת התוס' שם מיירי באם עבר ועישר כנזכר לעיל ואמרי' דאין הדין לומר שירעה עד שיפול בו מום אלא שורת הדין דימותו כדי שלא יבא לידי תקלה:

ולעד"נ דכן יש ללמוד מהתוספתא דס"פ מעשר בהמה דקתני ספק מעשר בזמן הזה שנתערב בבהמות אחרות ירעו עד שיסתאבו ספק אחד עשר שנתערב ימותו כולם ועיין פי' התוספתא לעיל גבי מתני' דבכור שאחזו דם וכו' מה שכתבתי על זה וא"כ כיון דבזמן הזה שורת הדין הוא דאם עבר ועישר תיכף ימות א"כ לא שייך בזמן הזה הטלת מום להתירו ואם נאמר דנ"מ דאם אירע דקודם שיכניסנו בכיפה כדי שימות נפל לו מום מאליו דבכה"ג פשיטא דלא ימות דליכא משום תקלה וע"ז פריך לר"מ מי יעיד בו גם זה לא ניתן ליאמר דבשלמא אי מיירי בזמן שבית המקדש קיים דכולן מעשרין מעשר בהמה ושכיח טובא שנוכל בהם מום ומתירין אותו ע"י מום יקשה לר"מ מי יעיד עליו שמאליו נפל דהא דבר רחוק לומר דלר"מ כל מעשר אשר יפול בו מום כיון דליכא עדות על המום ימות וילך לאיבוד אבל בזמן הזה אם אירע זה שקודם שימות אומר שנפל בו מום מאיליו כיון דאין כאן עדות לר"מ אמרי' דאכתי ימות כמו שהיה קודם שנופל בו מום ואינו כ"כ רחוק שיהיה הדין כן לר"מ כיון דמילתא דלא שכיח הוא ועוד דעיקרא דמלתא ענין מעשר בזמן הזה לא שכיח כלל דאפי' אם עבר ועישר שורת הדין דימות ושיפול בו מום תכף גם זה מלתא דלא שכיח באופן דכיון דלא שכיח לא שייך לומר דחשידי כל ישראל להטיל מום כיון דענין זה דמעשר בדרך מקרה הוא ולא שכיח ואיך נאמר דחשידי ואין לומר דכיון דבספק בכור דשכיח אמרי' דחשידי א"כ מאן דחשיד אהאי חשיד אהאי דכמו דחשידי להטיל בספק בכור ונעשה להם כהיתר א"כ י"ל דכל ישראל פסולין להעיד על מעשר דאירע בזמן הזה דהא ליתא דאי חשידי גבי ספק בכור להטיל מום לא חשידי על ודאי מעשר דהא מילתא דפשיטא הוא דאיסור ודאי חמיר להו לאינשי מאיסור ספק דבספק איכא למימר דמורה היתר לומר אינו בכור ובפרט למ"ד דכל הספקות שרי מן התורה אלא דמדרבנן אסרו להחמיר אלא עכצ"ל דמאי דפריך רב נחמן הוא ממעשר דבזמן בהמ"ק וש"מ דמאן דחשיד אמומי אפי' בזמן שבהמ"ק דאיתיה בהקרבה חשידי דחשודים הם דמשום קצת פסידא דיש לו בהקרבה מטיל בו מום:

איברא דראיתי להר"מ בפ"ו מה' בכורות דבזמן הזה אם עבר ועישר חל עליו שם מעשר ויאכל במומו הנה מלבד דדברי הר"מ תמוהים מההיא דסוף פרק מעשר בהמה דנראה פשוט דאם עבר ועישר ימות וליכא מאן דפליג עליה וכן נראה מן התוספתא וכבר כתבתי זה בספר תוספת דרבנן באות אל"ף אפוטרופוס דף ע"ג יע"ש ואין לומר דמ"ש הר"ם ויאכל במומו היינו לומר דאם נפל מום תכף אחר שהפרישו או שהפרישו מעיקרא בע"מ דמותר לאוכלו במומו וקמ"ל דמותר ולא קנסינן ליה להפסידו משום דעבר אדרבנן דאסור לעשר בזמן הזה ומה שלא הוצרך לפרש דאם לא נפל לו מום תכף אם עישר תם דימות היינו משום דסמך על מה שכתב בפ"ח מה' ערכין גבי אם הקדיש בזמן הזה דשורת הדין הוא דימות ויש לומר דהוא הדין במעשר בזמן הזה דהא ליתא דאין ללמוד משם למעשר דשאני הקדש דאיתיה בפדיון והא דאמרינן דתמות הבהמה היינו אם אינו רוצה לפדותו כמ"ש הראב"ד שם וכתב מרן הכ"מ שם דכן הוא דעת הר"מ נמי יע"ש כיון דבידו לפדות ולא יפסיד והוא לא רצה לפדות איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ במעשר דאין בידו לפדותו דאיתיה בלא יגאל דאיכא למימר דלא מפסדינן ליה דמעיקרא אפי' בלא טעם זה דפדיון יש לחלק דדוקא בהקדש דאיהו דאפסיד אנפשיה דהקדיש וע"כ אדעתא דהכי הקדיש שלא יהיה לו תועלת ממנו משא"כ במעשר דאף דעבר אדרבנן מ"מ לא היה דעתו להפסיד כי אם רצה לקיים מצות מעשר על דעת שיאכלנו במומו וכל דאסרינן ליה לאוכלו במומו יש סברא לומר דאדעתא דהכי לא הקדישו וא"כ כיון דיש צדדין לומר דדין מעשר אינו דומה לדין הקדש בזמן הזה היה ראוי שיפרש הר"ם דין זה גבי מעשר ולא שיכתוב ויאכל במומו סתם ועיי' להתוס' בריש פרק מעשר בהמה ד"ה ואיזהו וכו' במ"ש שיש לחלק בין בכור למקדיש דבכור שרי בנפילת מום יעויין שם וא"כ ה"ה י"ל במעשר יתר ע"כ דאפי' לדעת הר"מ אכתי הכא קשה ע"ד האמור דכיון דבזמן זה לא נהיג מעשר בהמה ואחד מני אלף הוא שיעשר בדיעבד ויעבור אדרבנן שאסרו לעשר מלתא דלא שכיח הוא ולא שייך לומר דחשידי כל ישראל כיון דאינו דבר רגיל ואי משום ספק בכור אינו דומה ספק לודאי כדבר האמור:

והנה ראיתי בנימוקי הרב בצלאל כתיבת יד שהביא פירוש הרגמ"ה וז"ל מעשר בהמה לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חשידי עליה כולהו ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח והוא של ישראל שהוא אוכלו כיון דשלו הוא הוי חשיד עליו וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להם מעשרות עד כאן לשונו הרי מתוך דבריו מתבאר דממעשר דבזמן בית המקדש קיים קא פריך רב נחמן דבזמן בית המקדש קיים שייך לומר דשכיח דכל ישראל מעשרין אלא דצריך להבין בדברי הרגמ"ה דכפי מה שכתבתי במאי דפריך ממעשר דמספק בכור לא פריך כיון דמילתא דלא שכיח היא ולא חשידי עליה כולהו ישראל ונאמנים עליו ב' מן השוק א"כ איך חזר רב נחמן אחר דדחו הא דמעשר מטעם דאי בעי שדי ביה מומא וכו' והכריח הדבר מספק בכור דקאמר אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה פשוט דכוונת הרגמ"ה הוא ליישב דאמאי רב נחמן מתחלה שבק הא דספק בכור והלך להביא ממעשר וע"ז כתב דניחא ליה להביא ממעשר מפני דבמעשר אלימא הק"ו דהא מעשר כל ישראל יש להם בהמות ומעשרין והוא דבר כללי לכל ישראל משא"כ ספק בכור דאינו שכיח כ"כ דלפעמים יארע ספק בכור לזה ולא יארע לזה ואולם אחר שדחו ההיא דמעשר חזר להביא מספק בכור דעכ"פ כיון דאיכא כמה מיני ספיקות בבכור מינים ומינים שונים אינו בסוג מלתא דלא שכיח ממש דלכל א' מישראל לא יבצר שיארע לו איזה מין ספק בכור וא"כ לר"מ אין לו תקנה אי אמרינן דחשידי ישראל על ספק בכור והנה לפי מה שכתבו התוס' בפ"ק דע"א די"ג ע"א ד"ה אין מקדישין וכו' דהא דעקרו חז"ל מצות מעשר בזמן הזה לא בטלו אותו תיכף ומיד אחר החורבן כי אם אחר כמה שנים אחר החורבן יע"ש יש לדחות ראיה זאת דלעולם דמאי דחשידי כהנים אמומי הוא דוקא בזמן הזה והא דמייתי רב נחמן ממעשר היינו מקודם שהתקינו חז"ל ובטלו המעשר דלר"מ מי יעיד ועוד י"ל דהא דמייתי ראיה רב נחמן ממעשר הוא אפי' בזמן שבהמ"ק קיים אלא דמייתי ממעשר דחו"ל דתנן בר"פ מעשר בהמה נוהג בארץ ובח"ל ואמרי' בגמ' דמעשר ח"ל לא חזי להקרבה אלא דקדוש הוא ונאכל במומו לבעלים וקצת יש לדקדק דלא חשיד כהן כי אם בזמן הזה ממאי דאמרי' בלישנא קמא דרועה כהן ורבו ישראל אינו נאמן מטעם דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני וכתב רש"י שם דהיינו טעמא דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום דמימר אמר וכו' וצריך להבין דאמאי חשדינן ליה שהטיל מום קודם שנתנו לו כיון דעכ"פ מידי ספקא לא נפקא שמא יזדמן לרבו איזה הכרח שיהיה מוכרח ליתנו לכהן אחר ונמצא דעבר על לאו יכול על מגן ולמפרע היה חוטא ולא לו בהיות שמן הראוי הוא שאחר שיתננו לו יטיל המום כדי ליהנות ממנו מיד ולמה צריך להטיל המום מקודם נתינה וליכנס בספק שמא יעבור הלאו בלא שום תועלת ממנו ובאמת אמרו דלכל דבר אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא וה"ה הכא דלא שביק דבר שהוא ודאי להנאתו ולתועלתו ועביד באופן דעבד איסורא בלא שום תועלת ומדחזינן דיש בו מום קודם נתינה איכא הוכחה טובא שלא הטילו כי אם נפל מאליו וע"כ צ"ל דמיירי בזמן הזה ואמרינן במתני' בריש פרק עד כמה דישראל חייבים ליטפל בבכור בדקה ל' יום ובגסה נ' יום אמר לו הכהן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו ואם בעל מום הוא ואמר לו תנהו לי שאוכלנו מותר ובשעת המקדש אם היה תמים אמר לו תן ואקריבנו מותר ע"כ נמצא דבזמן הזה אם הוא תמים ואמר תנהו לי הרי זה לא יתננו וא"כ הכא יש לחוש שזה הרועה להוט אחר הנאתו ורוצה ליהנות ממנו מיד בתוך זמן אשר מחוייב הישראל ליטפל בו וכשהוא תמים לא יתננו לו בתוך זמנו וע"כ חיישינן דמשו"ה הטיל מום בו דבהכי יכול ליתנו לו מיד וא"כ זה לא שייך כי אם בזמן הזה אבל בזמן המקדש לא שייך זה דהא בידו לומר לו תן ואקריבנו ואח"כ יעשה הוא זיופי ויטיל מום בו וכיון דלחלוקה זאת דרועה כהן ורבו ישראל דקתני מתניתין מיירי בזמן הזה א"כ החלוקה האחרת בדרבו כהן מיירי נמי בזמן הזה דדוחק לומר דחלוקת כהן לכהן אפי' בזמן המקדש וחלוקת כהן לישראל הוא דוקא בזמן הזה כיון דבחדא מחתא מחתינהו:

והנה ראיתי להטור בי"ד סימן שי"ד שכתב וז"ל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור מפני שיש להם טורח גדול לטפל בו עד שימות או יפול מום בו עכ"ל ומדנקט טעם זה ש"מ דבזמן הזה הוא דבזמן שבית המקדש קיים לא שייך זה כיון דראוי להקרבה ויש לדחות דלא נקט אלא טעם דשייך בזמה"ז משא"כ בזמן שבהמ"ק קיים דשייך טעם אחר משום דאית ליה פסידא ע"י הקרבה משא"כ בזמן הזה דלא שייך טעם זה אלא משום פסידא שיש לו במה שמטפל בו זמן הרבה ואולם יש להביא ראיה ברורה דלא נחשדו כהנים כ"א בבכור דלא חזי להקרבה דוקא מדברי רש"י במתני' דלקמן דקתני הכל נאמנים על מומי מעשר וכתב רש"י וז"ל הכל נאמנים וכו' להעיד שמאליו נפל בו ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרינן בפ' אחרון דאינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום עכ"ל הרי מפורש מדבריו דלא שייך חשדא זאת דהטלת מום כ"א בדבר שאינו ראוי להקרבה דאי לא תימא הכי למה הוצרך רש"י למשכוני נפשיה לומר דמיירי בספק מעשר בהיות דאפשר במעשר ודאי דאף דבזמן הזה בטלו חז"ל מעשר בהמה וס"ל לרש"י דתכף אחר החורבן נתבטל דלא כסברת התוספות דפרק קמא דע"א הנזכר לעיל מ"מ בזמן שבהמ"ק קיים משכחת לה ועכצ"ל דס"ל דבזמן דראוי להקרבה לא שייך חשדא ובלא האי טעמא דאמרינן בגמ' דהיינו טעמא דנאמן משום דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה הוא נאמן דלא חשיד איניש להבריח עצמו מהקרבת קרבן אף דמטי ליה קצת פסידא ע"י הקרבת האימורין ומש"ה לא מצא רש"י אופן בזמן שבהמ"ק קיים דנהיג מעשר בהמה דאינו ראוי להקרבה כי אם אופן זה דספק מעשר דקרא לתשיעי עשירי ומאי דלא כתב רש"י דמשכחת לה בספק מעשר ממש כגון הא דתנן בפ' מעשר בהמה דף נ"ח ע"ב וקפץ אחד מן המעושרין לתוכן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים וכבר עלה על דעתי לומר דט"ס יש בדברי רש"י וכן צ"ל ובספק מעשר קאמר או כגון קרא לתשיעי עשירי וכו' וכוונתו לומר דבספק מעשר קאמר בספק ממש וכההיא דקפץ אחד מן המעושרין וכו' או משכחת לה כגון קרא לתשיעי עשירי וכו' וע"כ היה צ"ל דב' מציאות כתב רש"י דהא הא דקרא לתשיעי עשירי לא מיקרי ספק מעשר כי אם ודאי מעשר אלא דאינו ראוי להקרבה וכדאמרינן בפ' מעשר בהמה דף ס' ע"ב ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי ששלשתן מקודשין ת"ל וכל מעשר בקר וגו' הרי דגזרת הכתוב הוא דהשלשה מקודשין ולא משום ספק אבל שוב ראיתי דע"כ חד מציאות הוא דקאמר רש"י דהיינו קרא לתשיעי עשירי דוקא דהא בגמ' אמרו דהיינו טעמא דהכל נאמנין על המעשר משום דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה ואי מיירי בספק מעשר ממש כמו קפץ אחד מן המעושרין וכו' מעיקרא מי ידע דהיה מתערב אחד מן המעושרין בעדרו כדי שיעשה תקנה זאת להטיל מום בכל העדר שלו הא דבר מקרה היה ולא עלה על דעתו שכן יהיה כדי שיעשה זה ואין כאן מיגו אבל אי מיירי בקרא לתשיעי עשירי י"ל דמוקי לה רש"י כר"ח ורבה בר רב הונא דאמרי בנזיר דף ל"ב דהא דקרא לתשיעי עשירי הוא אפי' היה בטעות וכ"ש אם היה בכוונה וקיי"ל כוותייהו וכמ"ש הר"מ בפ"ח מהל' בכורות דבין בטעות ובין בכוונה שלשתן מקודשין יע"ש וא"כ הכא י"ל שבכוונה עשה כן לקרות לתשיעי עשירי וכיון דדעתו היה לעשות כן מה לו לשקר היה יכול להטיל מום בכוליה עדריה כדי שלא יאסר עליו התשיעי ועכצ"ל דמאי דקרי ליה רש"י ספק מעשר היינו לומר דדינו כספק מעשר ואפשר לומר עוד דכוונת רש"י במ"ש קרא לתשיעי עשירי היינו ביצאו שנים בתשיעי וקראן עשירי דאמרינן בפרק מעשר