מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קלא

קרן מממונו ואינו חזרת הגזילה עצמה ולגבי שור שייך לישנא דלשלם קרן אף דלגבי חמץ לא שייך האי לישנא נקט האי לישנא דלשלם כיון דעכ"פ לגבי חמץ נמי קרן גמור הוא מחזיר לו דלגבי הנגזל ממון גמור (הוא] וכההיא דגזל הגר שכתב הר"מ דכהנים מקבל מתנות נינהו ואף דלהגר עצמו אומר לו הרי שלך לפניך לכהנים צריך שישלם להם מממונו היינו כמ"ש לעיל דאף דלגבי הנגזל ממון גמור ובנשבע חשיב כמשלם הקרן ולגר עצמו יוצא ידי חובתו בחזרת החמץ מ"מ לענין כהנים כיון דמתנה קרייה רחמנא בעינן דליתב להו דבר שהוא מותר בהנאה לגזלן דבהכי חשיב ממונו וחשיב מתנה כשאר מתנות כהונה שנותן להם מתנה מממונו משא"כ בחמץ דכיון דאסור לו בהנאה אין לו זכות בו כדי ליתנו לאחר דלדידיה עפרא בעלמא היא וכהנים מהפקרא קא זכו ולא מכח הנותן ואינו מקיים מצות נתינה וכתבתי ליישב דעת הר"מ בההיא דגזל הגר עפ"י מה שכתבתי לעיל דמה שלא הביא הר"ן ראיה מהא דגזל הגר דיש לדחות באופן הנזכר אבל שוב ראיתי דלפי האמת שכתבתי דאפילו לדעת הר"ן יודה דבנגזל דיש לו פסידא לא אסרו לו חז"ל א"כ אין אנו צריכין לענין ישוב דברי הר"מ לומר דהטעם הוא משום דלא מיקרי מתנה כשאר מתנות כהונה אלא מימרא דרבא היא כפשטא ואפילו לכהנים אסור בהנאה דכיון דלכהנים הבאים לזכות מחדש אין להם הפסד ממון וכמניעת ריוח הוא להם הרי הם נמי בכלל מה שאסרו חז"ל החמץ לאחריני אלא דאם היה הגר קיים דהוא עצמו יש לו הפסד ממון היה מותר לו ככל נגזל דעלמא ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה הרב הנזכר על הרא"ש בפסקיו שהביא בעייא זו דרבא וסיים וכתב ולא מיכפר ביה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא מהא דגזל הגר דנראה בהדיא דאילו היה הגר קיים אומר לו הרי שלך לפניך יעו"ש באורך די"ל דהרא"ש ס"ל דלענין חיוב קרבן שבועה העיקר תלוי בדכפריה ממונא לגבי התובע דכל דלגבי התובע ממון הוא אף דלגבי הנתבע לאו ממונא הוא כהא דגזל חמץ דכיון דלגבי נגזל ממון גמור הוא פשיטא דחייב קרבן אף דלגבי הגזלן לא הוי ממונא דלא כמו ששיערנו לדעת הרי"ף והר"מ וכדי ליישב מאי קא מבעיא ליה לרבא מטעם דאילו מיגניב דתיפוק ליה דהוי ממון גמור לגבי הנגזל ופשיטא דחייב ס"ל להרא"ש דרבא לפי שיטתיה דמוקי סתמא דמתני' דפרק כ"ש כר"ש גם מתני' דהגוזל חמץ כר"ש אתייא וכיון דקתני חמץ דומיא דשור היוצא ליסקל ומיירי באופן דגם לנגזל אסור בהנאה וכגון דהודה לו קודם הפסח דבכה"ג כפקדון גביה היה החמץ בפסח ועבר עליו ג"כ הנגזל בב"י וב"י וכמו ששיערנו לעיל במימרת רבא בגזל ג' אגודות וע"ז הוא דקא מבעיא ליה לרבא הכא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך דמתני' מיירי בדאסור בהנאה גם לנגזל משום דהוא נמי עבר על בל יראה בנשבע כיון דלא הוי ממונו אפילו לגבי הנגזל מהו שיהא חייב וכיון דפשיט רבא דחייב קרבן א"כ נ"מ לענין דינא בזמן הזה דמשלם ליה דמי חמץ מעליא דלא מצינו חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן וחזרת, החמץ עצמו לא חשיב תשלומי קרן כיון דאסור בהנאה לנגזל נמי דבהכי לק"מ מההיא דגזל הגר דהתם לא מיירי בדהודה לו הגזלן לגר שגזל ממנו קודם הפסח אלא מיירי שמעולם לא הודה לו ובתוך הפסח לא היה ביד הגזלן בתורת פקדון כי אם בתורת גזילה וכל כי האי גוונא אינו עובר הנגזל ומותר לו אחר הפסח ואילו היה הגר קיים היה מחזיר לו החמץ עצמו והיה נחשב כאילו שילם הקרן ממש כיון דלנגזל מותר אבל לכהנים אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם דמי החמץ מממונו דבלא"ה אינו מקיים מצות מתנה כיון דבגוף החמץ עצמו אין לו זכיה ומדהפקרא קא זכו כאמור או מטעם דלהכהנים דבאים לזכות מחדש ומניעת ריוח הוא אסור להם החמץ כגזלן עצמו ולמאי דאתאן עלה להבין לסברת הר"ן דחמץ אסרו משום קנס אפילו לאחריני ובניו דמ''ש מדין צורם אוזן בכור דלדידיה קנסו לבנו לא קנסו י"ל דשאני חמץ כיון דחז"ל אסרו החמץ באיסור הנאה למי שעבר על בל יראה מסתמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שכל איסורי הנאה דמן התורה אסירי אין להם לבעלים שום זכיה וקנין בדבר האסור בהנאה כדין חמץ בתוך הפסח דהוי כעפרא בעלמא ואינו ברשותו של אדם ואין לו שום זכות בו כמו כן אסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפסח דלא נשאר שום זכיה וקנין בו לבעלים ואם אנו אומרים דמותר בהנאה לאחריני ואם מת בנו מותר בהנאה א"כ ע"כ אכתי נשאר לו שום זכיה וקנין בו לענין שמורישו לבניו או שלוה ובע"ח באים ונפרעים ע"כ מחמץ או נותן לבניו ולאחיו ע"ד שכתב הר"ן בנדרים דמ"ז ע"א עלה הא דתנן אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו ויתן לבניו או לאחיו ולוה ובע"ח באים ונפרעים ממנו דהא דקתני אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה אינו זוכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לווה ובע"ח באים ונפרעים ממנו אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות בהם עכ"ל וה"ה הכא דיש לו זכיה בגוף החמץ לדברים הנזכר וא"כ הוא לא הוי הפקר ואין אחרים יכולין ליקח ממנו בע"כ דאין זה כדין איסורי הנאה דאורייתא ולכן תקנו חז"ל דאסור גם לבנו ולאחריני דבהכי לא נשאר לו בו שום זכיה וקנין כלל כיון דלא חזי לא לבנו ולא לאחריני ואין לומר שיתקנו חכמינו ז"ל דכל ימי חייו של העובר שיהיה הפקר לכל העולם כדין הפקר בית דין הפקר דבהכי לא נשאר לו זכות ובאים אחרים וזוכים מן ההפקר ומותר להם אבל לעולם דאם לא זכו אחרים בו ומת בנו זוכה בו מדין ירושה ומותר לו דהא ליתא דא"כ חשיב כאילו הפקירוהו ב"ד לכל זמן שהוא חי דווקא דלא מצינו הפקר לזמן דסתם הפקר צריך שיפקיר לעולם לא לזמן ועוד דכיון דכל ימי חייו הוי הפקר ולא נשאר לו שום זכות אם כן איך יזכה בנו בו בתורת ירושה כיון דלא הוי ממון אביו מה שאין כן בצורם אוזן בכור דלא אסרוהו רבנן באיסור הנאה כי אם שלא ישחטנו במום זה ועכ"פ ממונו הוא וזכות גמור יש לו ליהנות ממנו על ידי מום אחר וקודם שיטול בו מום אחר יכול למוכרו בדמי שווי בכור תם וכיון שכן שפיר יש לומר דלא קנסו בנו אחריו או לאחריני:

הן אמת דלפי מה שדקדקנו לעיל מדברי רש"י דשמעתין דנראה דס"ל דהא דלא קנסו בנו אחריו הוא אפילו לר"א דסבירא ליה דקנסו אותו שלא ישחט עולמית אפילו ע"י מומין אחרים אכתי ק"ק וצריך לחלק באופן אחר:

(מד) אמר רב חסדא א"ר קטינא וכו' ועל מאי דאמרינן בגמ' שלא לדעת לאתויי מסיח לפי תומו פירש"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום וכו' עכ"ל מפורש יוצא דכשהישראל מסיח לפי תומו בלא שאלת העובד כוכבים מה טיבו הוי רבותא טפי להתיר ע"י המום שהטיל העובד כוכבים כיון דנראה כאילו מכוין הישראל לומר לו כדי שיטיל בו מום דאל"כ למה הוצרך ובניו דמ"ש מדין לומר דרך סיפור ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום משא"כ כששאלו הקסדור דליכא שום הוכחה דמכוון לכך דמה שאמר לו כך הוא להשיב על שאלתו ועל זה אתא לאשמועינן תנא דאפילו בכה"ג דמסיח לפי תומו מותר ולכך כתב הר"מ בפ"ב מה' בכורות דין ט' אמר אילו נפל בבכור זה מום הייתי שוחט ושמע העובד כוכבים ועשה בו מום הרי זה שוחט עליו שהרי לא נעשה בדעתו ע"כ דכתב הר"מ החלוקה הזאת שהוא מסל"ת שהוא רבותא טפי וכ"ש כשהוא ע"י שאלת העובד כוכבים באופן דבב' החלוקות מותר לענין הלכה וראיתי לרבינו ירוחם נתיב ך' ח"ב שכתב וז"ל תנוקות או עובדי כוכבים שהטילו מום בבכור אם כוונו להתירו לא ישחט עליו ואם לא כוונו להתירו ישח עליו כך פשוט בפ' פסולי המוקדשין ופירוש כיוונו כגון ששאלו מהו זה וא"ל בכור הוא ואינו מותר עד שיהיה בו מום וכו' והטיל בו מום לא ישחט עליו כיון ששאל מה טיבו של זה מתחלה אבל לא שאל העובד כוכבים או התינוק שום דבר מתחלה וא"ל מסיח לפי תומו כי הבכור אין לו היתר אלא במום והטיל בו מום הרי זה לא כוונו להתירו ומותר לישחט על זה המום כך פשוט שם בגמ' עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דלו יהיה דס"ל לר"י דכששאלו גרע טפי ממסיח לפי תומו דהיתר ע"י שאלה הוי רבותא טפי וכמו שנראה מדברי הטור בסי' שי"ג שכתב אפילו אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם וכו' דמשמע דס"ל דבשואל הוי רבותא טפי מ"מ עכ"פ לדעת הטור בין בשואלו ובין בלא שואלו מותר כל שלא כוון להתירו שלא ידע שמתירין ע"י מום זה וע"כ דהדין כן דהא משנה שלימה שנינו וראהו קסדור א' ואמר מה טיבו וכו' ובא מעשה לפני חכמים והתירו הרי דאפי' ע"י שאלה התירו כל שלא ידע שמתירין על ידי מום שעושה העובד כוכבים ואם כן איך כתב רבינו ירוחם דבשאלת עובד כוכבים לא ישחט עליו:

ועוד קשה דאיך אפשר לומר דבשאל העובד כוכבים גרע ממסיח לפי תומו כיון דאמרינן בגמרא דסיפא דקתני זה הכלל שלא לדעת מותר דלאתויי מסיח לפי תומו הוא ואם איתא דבשואל העובד כוכבים גרע טפי א"כ אמאי איצטריך סיפא לאשמועינן מסיח לפי תומו הא מכ"ש דרישא נפקא וגם על הטור קשה מזה וכמו שהקשה הרב ל"מ יע"ש. איברא דראיתי להרב בנימוקיו כ"י שכתב בשמעתין שפירש הרגמ"ה גבי הא דאמרינן לאתויי מסיח לפי תומו וז"ל לאתויי מסיח לפי תומו דאפילו דאמר אלא א"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו עכ"ל נראה מדבריו דסתמיה דש"ס מוקי סיפא דלאתוי אתא אפילו אמר אלא אם כן נעשה בו מום כרבא דפליג ארב חסדא דאפילו באומר לשון נעשה דמשמע בידי אדם מותר ואפשר דהטור ור"י ס"ל פירוש זה ולעד"נ דפירוש זה פירוש דחוק הוא דאין במשמעות מסיח לפי תומו זה ומה גם דאמאי רבא לא פריך ליה לרב חסדא ממתני' דקתני סיפא זה הכלל וכו' דלאתויי אתא אפי' אמר אא"כ נעשה בו מום ולעיקר דברי רבינו ירוחם אם נאמר דסובר כפירוש הרגמ"ה הנזכר יש ליישב דטעות סופר נפל בדבריו וצריך להפך הגירסא דבמסיח לפי תומו בלא שאלה חשיב כוונו להתיר כסברת רש"י והר"מ דבמסיח לפי תומו גרע טפי אלא דלדעת ר"י כיון דס"ל כפי' הרגמ"ה ס"ל דאין מתירין במסיח לפי תומו ואין מתירין אלא בשאלת העובד כוכבים מה טיבו ומשיב על שאלתו כפשט מתני' דכיון דשואלו העובד כוכבים לא חשיב כוונו להתיר זה נראה לומר ליישב קצת דברי רבינו ירוחם לפי חומר הנושא והוא דוחק:

גמ' תניא ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק וכו':

(מה) הנה מ"ש רבינו הרמב"ן דרועה כהן בי ישראל דאיכא מרבוותא דס"ל דלא מהימן הוא סברת הר"מ פ"ב מה' בכורות דין י"ו יע"ש וסברת הר"מ הוא משום דפוסק כלישנא קמא כמ"ש רבינו ומה שהקשה רבינו עליו לומר דראוי לפסוק כלישנא בתרא דמתני' כפשטא אתיא כי האי לישנא וללישנא קמא איצטריכינן לחסורא כדר' יהושע בן קפוסאי הכוונה פשוטה דללישנא בתרא אינו צריך לחסר ולמעט סברת ת"ק לומר דס"ל כסברת ר"י דדוקא רועה שלו אינו נאמן אבל רועה מן השוק נאמן דלא כסברת ר"מ כמו שצריך לומר ללישנא קמא דמחסרינן מסברת ת"ק לומר דס"ל כר"י דכהן מן השוק נאמן דלא כר"מ דללישנא בתרא אין צריך לומר הכי דאפשר דת"ק נמי כר"מ ס"ל דכהן אפי' מן השוק אינו נאמן ואולם ק"ק לדעת רבינו דאיך אפשר לומר דלישנא בתרא הוא העיקר לענין הלכה כיון דללישנא בתרא ע"כ צ"ל דס"ל כסברת רב חסדא דאמרינן לקמן דס"ל דישראל נמי חשידי אמומא ומשו"ה בספק בכור בי ישראל צריך ב' מן השוק להעיד דהא ללישנא בתרא קאמר דרועה ישראל בבי כהן אינו נאמן דחיישינן ללגימא ואילו אנן קי"ל כר"נ דפליג אר"ח וס"ל דישראל לא חשידי אמומא וספק בכור ביד ישראל בעליו נאמנין וכמו שפסק רבינו וכל הפוסקים ואם בספק בכור דשייך לחושדו טפי שע"י המום מרויח גוף הבכור כולו לשוחטו ועם כל זה לא חשדינן ליה כ"ש בישראל המעיד על בכור של כהן שאינו אלא הנאה פורתא דבא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו איזה דבר ממנו דפשיטא ודאי דאינו חשוד ישראל בכך להיות חוטא ומעיד שקר בעד קצת הנאה דמטי ליה וא"כ עכצ"ל דהעיקר כלישנא קמא דללישנא קמא הכי הוי דרועה ישראל הרועה בכור של כהן נאמן וללגימא לא חיישינן ואין לומר דאה"נ דלפי מאי דקיי"ל כר"נ אף דקיי"ל כלישנא בתרא בכל החלוקות מ"מ בחלוקה זאת דרועה ישראל בשל כהן דאינו נאמן לא קיי"ל דהא ליתא דהא הני תרי לישני עיקר פלוגתייהו תלוי אי מאי דאמרינן במתני' רועי ישראל או רועי כהנים אם הכוונה הוא שהרועים עצמם הם ישראל או כהנים או הכוונה הוא דתואר ישראל וכהנים דקתני לא קאי ארועים אלא לבעלי הבכור וא"כ אם אנו תופסים עיקר לישנא בתרא דהתואר הוא על בעלי הבכור א"כ ע"כ שיעור הבנת המשנה הוא דהרועה יהיה מי שיהיה או ישראל או כהן כל שבעלי הבכור ישראל נאמן וכל שבעלי הבכור כהן אינו נאמן ונמצא דכפי זה ע"כ צ"ל דגם רועה ישראל בבכור דכהן אינו נאמן ואם אנן קי"ל כר"נ דישראל לא חשידי אמומא ע"כ אי אפשר לפרש פירוש מתני' באופן זה דיקשה לר"נ ממתני' וע"כ צריך לפרש כלישנא קמא דתואר ישראל וכהן קאי לרועה וכיון שכן אתי שפיר דמתני' אתיא כר"נ דרועה ישראל בשל כהן נאמן משום דישראל לא חשיד וא"כ ע"כ דקיי"ל נמי בסיפא דרועה כהן בשל ישראל אינו נאמן כסברת הר"מ וי"ל והוא פשוט דע"כ לא קיי"ל דישראל לא חשידי אמומי אלא דלא חשדינן ליה דמטיל מום בידים להתירו כיון דעובר על לאו דלא יהיה בו מום וחמיר להו לאו זה ואפילו בספק בכור חמיר להו כיון דסוף סוף ספק דאורייתא לחומרא ואסור להטיל בו מום ובפרט למ"ד דכל הספיקות אסורין מן התורה אבל אם אנו חושדים לכהן שהטיל בו מום דחשידי על כך לא מהני עדות רועה ישראל דלזה חשיד הישראל דמעיד שקר להנאתו מפני הלגימא כיון דלא חמיר