מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכט

לא קנסו כמו שלא קנסו לבנו אחריו ונמצא כפי"ז דאפילו לר"א יש מציאות שלא יפסיד הכל דלפחות ימכרנו בדמי שוויו תם אלא דכפי זה ק"ק דאמאי לא משני הש"ס למאי דפריך בשמעתין מההיא דהיתה לו בהרת וקצצה בכוונה לר"א לומר דשאני הכא גבי בכור דקניס ר"א עולמית משום דיש לו תקנה שלא יפסיד הכל שימכרנו לאחר בזול שיעור מה שנמכר תם וכיון דאינו מפסיד הכל קנסינן ליה עולמית אבל גבי בהרת דאי קנסינן ליה אפילו שיולד לו נגע אחר הרי אין לו תקנה כלל ליטהר ובכה"ג לא קנסינן ליה לעולם ואפשר דכיון דאכתי לא נודע לנו אי בקנס זה קנסו בנו אחריו וה"ה לאחרים דבתר הכי קא מבעיא לן ואפשיטא דלא קנסו בנו אחריו ולאחרים דבהכי יש מציאות לומר דאית ליה תקנתא במכירה לא אסיק אדעתיה דש"ס לשנויי הכי דאפשר דאפילו ללוקח אסור ודע דלכאורה נראה פשוט דלפי מאי דפשטינן דלא קנסו בנו אחריו דה"ה נמי אם הפקירוהו הבעלים וזכה בו אחר מן ההפקר דמותר וזוכה לשוחטו כיון דהפקר לא דמי למתנה דנהנה ונותן בטובת הנאה והזוכה מן ההפקר כבן היורש דמי וכ"ש לפי מ"ש הרגמ"ה דה"ה ישראל המטיל מום בספק בכור דקנסינן ליה דאם היה גר שאין לו יורשים והטיל בו מום ומת דכל נכסיו הוו הפקר הזוכה בהם מותר לשוחטו דומיא דיורש ואולם ראיתי בירושלמי בסוף פרק ט' דשביעית עלה דמתניתין מי שיש לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר"א אומר ינתנו לאוכליהם וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהם ודמיהם יתחלקו לכל אדם אמר ר"ש בן לקיש בפירות עבירה היא מתני' ופריך והתניא המוצא פירות עבירה לא יגע בהם שנייא היא תמן מציאה הכא שנפלו לו על כרחו וכתב הר"ש סיריליי"ן ז"ל בביאורו וז"ל בפירות עבירה היא מתני' כגון דמוריש או נותן המתנה גדר הכרם ולא הניח לעניים ליכנס אי נמי איכא למימר שיצאו מן הארץ לח"ל במזיד דהנהו אסירי לכ"ע כדפרישית סוף פרק שלש ארצות אי נמי דלא עבד בהו ביעור לאוצר שבביתו כשהגיע שעת הביעור ומשום הכי קניס להו ר"א דלא תתקיים מחשבתו דמוריש או דנותן אלא יהבינן להו לקרובים דיליה והוי קצת קנסא ולר"ל א"ש דרבנן אמרי ליה דהאי לא חשיב להו קנסא כיון דחטא דסוף סוף נהנה היורש והמקבל מתנה ומתקיימת מחשבת המוריש והנותן שהרי משתרש כל אותו זמן שאכלום אותם פירות שאינו נותן להם משלו אלא ימכרו בציווי ב"ד המוצא פירות עבירה סתמא היא וכ"ע מודי בה דלא יגע בהם וכך היא מתנה וכך היא מציאה שניא היא הכא שנפלו לו ע"כ שאם לא היה מקבלן מהנותן היה לו הפסד למקבל המתנה אם לא יקחם ממנו וגבי ירושה נמי כה"ג עכ"ל מבואר יוצא מהך ברייתא דהמוצא מציאה שהוא זוכה בהן מן ההפקר לא דמי לירושה ולמתנה דאף דיורש ומקבל מתנה יכולין ליתנן לאוכליהן ולא קנסינן לומר דלא יגע בהם מ"מ במציאה דזוכה בו מדעתו קנסינן ליה דלא יגע בהן ואפשר דה"ה לענין בכור דאף דליורש לא קנסינן היינו משום דירושה ממילא קא אתי ובע"כ זוכה בה אבל בזוכה מן ההפקר דהוא רצה לזכות בו קנסינן ליה וצ"ע:

והנה במתני' דפ"ד דשביעית דשדה שנטייבה לא תאכל למוצאי שביעית קתני בסיפא שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין וצריך להבין דנהי דלב"ה מן התורה אוכלין פירותיהם מ"מ אמאי לא קנסינן ליה משום דעבר עבירה דומיא דשדה שנטייבה דלא תאכל במוצאי שביעית משום קנס וצ"ל דהא דאמרינן דלב"ה אוכלין אותם הוא לעניים ולכ"ע אבל לבעל השדה שעבר עבירה וטייבה ודאי דאסירי הפירות משום קנס דומיא דהצורה אוזן הבכור דלהצורם אסור לשוחטו ולאחרים מותר ואין לתמוה דאמאי לא הביאו ראייה מדברי ב"ה בשמעתין לפשוט דלא קנסו בנו אחריו דלאחרים דלא עבדו איסור לא קנסו דע"כ לב"ה האי טעמא דלא קנסו לאחרים דלא עבדו עבירה דיש לדחות דטעמא דב"ה לאו משום דלא קנסינן לאחרים שלא עבדו איסור אלא טעמא דב"ה דכיון דשדה בשביעית היא הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה להפקיע כח העניים וכח כל עלמא משא"כ גבי בכור דהמטיל מום שלו הוא ויכיל לאוסרו אפילו לאחרים וכן ראיתי למוהרש"ס בביאורו על הירושלמי שכתב במתני' הנזכר וז"ל וב"ה אומרים אוכלין דכיון דשדה בשביעית הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה להפקיע כח הפכיים וכח כל עלמא וכי שרו ב"ה גבי פירות עבירה היינו לאחרים אבל לרשע העובר פשיטא דאסירי דומיא דצורם אוזן בבכור דלדידיה דעבד איסורא קנסו ולאחריני לא קנסו כדאיתא בפ' פסולי המוקדשין ובסוף פרק הפיגם איכא פלוגתא דר"א ורבנן אי קנסינן ליורשים דדמו לדידיה או לא עכ"ל ומ"ש דאיכא פלוגתא דר"א ורבנן בס"פ הפיגם ע"כ לא שייך לומר דפלוגתא דר"א ורבנן התם הוא אי קנסינן ליורש בפירות עבירה אלא לר"ל דאמרינן התם בירושלמי דלר"ל בפירות עבירה היא מתני' אבל לר"י דקי"ל כוותיה דקאמר התם בפירות היתר היא מתני' לא שייך זה ואפילו נאמר דכוונת הרב על סברת ר"ל דהתם מ"מ אין דבריו מובנים דהא לסברת ר"ל כ"ע לא פליגי התם דודאי קנסינן ליה ליורש ולמקבל מתנה דאפילו לר"א הא קניס ליה דינתנו לאוכליהן אבל להם דהיינו היורש ומקבל מתנה לא והוי קצת קנסא אלא דלרבנן מחמירין בקנס טפי דלא סגי בהאי קנסא דר"א אלא ימכרו לאוכליהן והדמים יתחלקו לכל אדם ונמצא דלכ"ע קנסינן ליורש ומקבל מתנה אלא דקנסא רבה וקנסא זוטא איכא בינייהו ופשיטא דלר"ל דהתם ע"כ בכל מקים דקנסו חז"ל קנסו ליורש ולבאי כחו וכההיא דשדה שנטייבה בשביעית אפילו מת אין בנו יכול לזורעה למוצאי שביעית וכן בצורם אוזן בכור אלא דלא קי"ל כוותיה דר"ל אלא כר"י דמוקי מתני' דהתם בפירות היתר דלדידיה אין ללמוד דבר זה ממתניתין והנה לפי מאי דמסקינן בשמעתין דאפילו בצורם אוזן הבכור דעבר אאיסורא דאורייתא דקנסינן לו ולא לבנו אחריו דבנו מותר לשוחטו ואם עבר ושחטו מותר הבשר לאחרים כמ"ש הש"ך כנזכר לעיל דלא קנסו אלא לו דוקא דעבר אדאורייתא יש לעמוד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל כדאמר רבא בפ' כל שעה דמתניתין דקתני חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ר"ש הוא דר"ש קנסא קניס משום דעבר בבל יראה ובל ימצא אי אמרינן דלא אסור משום קנס אלא למי שעבר אבל יראה ובל ימצא אבל לאחריני מותר וכן אם מת בעל החמץ בנו מותר בהנאה כיון דהוא לא עבר דומיא דצורם אוזן בכור דהא ודאי אין לומר דאין לדמות תקנות חז"ל וגזירותיהם זה לזה דאפשר דבצורם אוזן בכור לא קנסו כ"כ ובחמץ קנסו יותר דאפילו לאחריני אסור דהא ליתא דא"כ מה מייתי הש"ס למפשט בעייא מההיא דשדה שנטייבה בשביעית כיון די"ל דאין לדמות קנסות חז"ל זה לזה וא"כ ה"ה די"ל דחמץ נמי אנו למדין מדין צורם אוזן בבכור הן אמת דלפי האמור לעיל בשיש ללמוד מהירושלמי דשביעית דאמרו דאם מכרה גם הלוקח אינו יכול לזורעה במוצאי שביעית דש"מ דגם לאחריני אנו אוסרין משום קנס כדי שלא יהנו מעשיו דה"ה לענין בכור דאם מכר או נתן לאחר בדמי שיווי בכור בעל מום אנו אוסרין ללוקח ולמקבל מתנה לשוחטו דאי מותר להם הרי אין כאן קנס דבידו למוכרו או ליתנו ונמצא דאהנו מעשיו ולכן אסרו חז"ל ללוקח ולמקבל מתנה דבהכי לא ימצא מי שיקנה בשיווי בכור בעל מום ולא יהנו מעשיו דה"ה די"ל כן גבי חמץ דכיון דאסרו בהנאה מלבד דפשיטא דלכתחלה אסור למוכרו או ליתנו דכל דבר שאסור בהנאה אסור למוכרו או ליתנו כדי ליהנות מהדמים מטעם זה דלא יהנו מעשיו דכיון דאסור ללוקח לא ימצא קונים דכיון דאם עבר ומכר הדמים מותרים אפילו למוכר עצמו למ"ד דחליפי איסורי הנאה מותרין בדיעבד אפילו למחליף כמו שהיא סברת הר"מ ואפילו לסברת רש"י דס"ל דמדרבנן אסורים למחליף עצמו מ"מ י"ל דהיינו דווקא במחליף דבר דאסור בהנאה מן התורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וכמו שצדד לומר כן הרב מ"ל בפ"א דהל' אישות דין א' בד"ה הכלל העולה וכו' יעו"ש הנה כי כן י"ל דאף דהיו יכולין חז"ל לאסור הדמים על המוכר כדי שלא יהנו מעשיו מ"מ לא החמירו כ"כ חז"ל לאסור דמי המכר על המוכר כיון דבעלמא מותר אפילו למחליף אלא עשו תקנה כדי שלא יהנו מעשיו שלא ימצא קונים כיון דאסור ללוקח אבל לעולם י"ל דלבנו לא קנסו ואם מת המוכר מותר החמץ לבנו וכ"כ אם באו אחרים וזכו בו מן ההפקר מותר להם כיון דבעל החמץ עצמו אשר עבר בבל יראה ובל ימצא אינו נהנה כלום לא בדמיו ולא בטובת הנאה דמתנה דומיא דדין צורם אוזן בכור דעפ"י האמור אין סתירה לזה מההיא דאמרינן בפ"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ומוקי לה כר"ש יעו"ש דמשמע דהאי טעמא דמותר מיד משום דמחליפין הא לאו הכי אסור לאחריני די"ל דהתם מיירי בעוברי עבירה דמוכרין חמץ לאחריני דדוקא משום דמחליפין מותר מיד ללוקחים אבל אם הוא החמץ עצמו אסור ללוקח מטעם דלא ליתי הנאה למוכר דימצא קונים ויהנו מעשיו וכיון דאסרוהו לא ימצא קונים ויתקיים קנס שקנסוהו רבנן אבל לעולם דכל דלא מטי ליה הנאה לבעל החמץ מותר לאחריני כגון אם מת בנו מותר בו וכ"כ אחרים שזכו מן ההפקר כאמור איברא דראיתי להר"ן בפרק כל שעה שכתב וז"ל דאמרינן קנסא קא קניס לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס אלא אפילו לאחריני נמי אסור וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה וכו' וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכ"ע אסור עכ"ל ומסתימות דבריו נראה פשוט דס"ל דבכל גוונא אסור לאחריני בין בדרך מכר ומתנה דמטי ליה הנאה למוכר ובין בדרך ירושה והפקר דלא מטי ליה הנאה לבעל החמץ אסרו רבנן לכ"ע ומדלא ניחא ליה לחלק ע"ד האמור ולומר דההיא דחמצן של עוברי עבירה הוא דוקא בדרך מכירה דמטי הנאה למוכר כאמור ש"מ דס"ל להר"ן דלמ"ד דחליפי איסור הנאה אסורים למחליף עצמו מדרבנן ה"ה בדבר דאסור בהנאה מדרבנן ודלא כמו שצדד הרב מ"ל בה' אישות כאמור וכיון שכן אם איתא דבדרך ירושה או בדרך הפקר מותר לאחריני והתם שאני דמיירי בדרך מכר מטעם דלא יהנו מעשיו ליהנות ממנו הא בלאו הכי הא הדמים אסורים למוכר ולא מטי ליה הנאה למוכר ממכירה זאת ומדאסרו בחמץ עצמו ש"מ דבכל גוונא אסרו לאחריני ועפ"י מונח זה שהביא ראיה הר"ן מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו' לע"ד יש להביא ראיה נמי ממאי דאמרינן בתוספתא דריש פרק ב' דפסחים וז"ל חמץ של כותים מאימתי מותר אחר הפסח וכו' רבי שמעון אומר אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד ג' תנורים אסור עד ג' ימים שמשחרית היה בודק לו שאר כל אותו היום בד"א בזמן שלא עשו פסחיהן עם ישראל או שהקדימו יום אחד אבל אם עשו פסחיהן עם ישראל או שעכבו אחר ישראל יום אחד מותר אחר הפסח מיד עכ"ל ועי' פירוש התוספתא הנזכר להרב חסדי דוד נר"ו וכיון דלר"ש כל אלו הזמנים שאמרו שצריך להמתין כדי שיהיה מותר חמצן של כותים הוא בזמן שלא עשו פסחיהן עם ישראל או הקדימו יום אחד דאחר הפסח של ישראל מיד מסתמא הוא חמץ שעשו בזמן ימי הפסח דישראל דלכותים היה חול גמור ולדידהו החמץ מותר וכיון דהך ברייתא כמאן דאמר כותים גירי אמת הם הוה ליה כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לר"ש משום קנס כיון דגרים הם דינם כישראל לענין זה ואם איתא דלא אסר ר"ש כי אם דוקא לבעל החמץ שעבר ולא לאחריני א"כ הכא דאסר רבי שמעון בחמץ של כותים למי אסר אי לכותים עצמם שעברו על בל יראה ובל ימצא הא אינם שומעים לנו לאסור להם דהם לפי שיטתם וטעותם החמץ הזה לא עשו אותו בתוך הפסח דלדידהו כבר עברו ימי הפסח ואם הם אינם שומעים לנו למנין שאנו מונין אפילו לאסור להם חמץ בתוך הפסח כ"ש שאינן שומעים לנו לאוסרו אחר הפסח דאינו אלא מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דר"ש אסר לאחריני מישראל דאסורים לאכול מחמצן עד שיעברו זמנים הללו וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור לכ"ע אלא דהכא י"ל דאף דלדעת הר"ן דדמי חמץ שעבר עליו הפסח אסורין למוכרו ולמחליף מ"מ הכא אי אפשר למקנסינהו בהכי לאסור להם הדמים דמסתמא אינם שומעים לנו כיון דלדידהו לא הוי חמץ שעבר עליו הפסח ולא צייתי לן ולכן י"ל דאסרו לישראל הקונה מהם כדי שלא ימצא קונים ולא יהנו מעשיו אבל לעולם שלא בדרך מכירה ומתנה מותר ולדידי אף לראייה שהביא הר"ן מההיא דפ"ק דחולין יש לדחות באופן זה די"ל דדוקא בדרך מכירה מיירי וטפי ניחא להו לרבנן לתקן שיהיה הלוקח אסור כדי שלא ימצא קונים ויהנו מעשיו מלומר דכיון דהדמים אסורים לו אף דהלוקח יהיה מותר לית לן בה דאכתי י"ל דכיון דעוברי עבירה נינהו ולא חשו לעבור על בל יראה ובל ימצא לא ישמעו לאסור הדמים ונמצא דלא הועילו חכמים בתקנתן דימכור אותו ויהנו מעשיו אבל השתא דאסרו ללוקח מסתמא לא ימצא קונים מישראל ויועילו חכמים בתקנתם ולעולם לא אסרו אלא באופן מכירה וכיוצא דמטי ליה הנאה לבעל החמץ אבל בדרך אחר כירושה או בהפקר לא אסרו לאחריני דומיא דצורם אוזן בבכור ולדברי הר"ן דאינו מחלק כלל צ"ע דמ"ש קנס שקנסו בחמץ מהא דצורם אוזן בכור דאע"ג דעבר אאיסורא דאורייתא לא קנסו לאחרים:

וראיתי להרב חק יעקב בסי' תמ"ח ס"ק כ"א שכתב וז"ל אע"פ שבטלו לכאורה היה נראה דלפי מה שמתבאר בסוגייא דמ"ק די"ג דהיכא דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו משא"כ באיסור דרבנן וא"כ היכא שבטלו החמץ ומת יהיה חמצו עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריו כיון דאין כאן איסור דאורייתא אבל זה אינו לפי מ"ש הר"ן הטעם דאסור להאכיל החמץ אחר הפסח אפי' לבהמת אחרים וז"ל הא דקנסו רבנן לאו לדידיה דעבד איסורא קנסו אלא לכ"ע קנסו עכ"ל וצ"ע עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני במ"ש דמתבאר בסוגייא דמ"ק דהיכא דעביד איסור אדאורייתא קנסו בנו אחריו דאף דשם אמרו את"ל צורם אוזן בבכור קנסו כיון דעבד איסורא דאורייתא מ"מ מסקנא בשמעתין דבכורות הוי דאפילו בצורם דעביד איסורא דאורייתא לא קנסינן בנו אחריו ועוד מה מייתי מדברי הר"ן לסתור סברתו דסבר לומר דאם בטל דלא עבר אדאורייתא לא קנסו בנו אחריו כיון דהר"ן דבריו אמורים בעיקר קנס שקנסו חכמים בדעבד איסור דאורייתא דלא בטל ועבר על בל יראה ובל ימצא דבכה"ג קנסו לאחרים אבל אם בטל דהוא איסור דרבנן מנ"ל דקנסו לבנו אחריו:

והנה הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ק ג' הביא דברי הר"ן שהביא ראיה מההיא דפ"ק דחולין וכתב הוא וז"ל ועוד נ"ל ראיה מהא דתנן בפ' הגוזל קמא גזל חמץ שעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אע"פ שאסור לו והא הכא דנגזל ודאי לא קעבר עליה אלא הגזלן ואע"פ כן אסור לנגזל אלמא דכל חמץ שעבר עליו שום אדם נאסר לכל עכ"ל ובאמת שהיא ראייה נכונה דהא בגמ' אמרי' שם בפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב עלה דהך מתני' מאן תנא דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך הרי מוכח דגם לנגזל אסור בהנאה אף דלא קעבר דפשיטא דלכ"ע הנגזל אינו עובר כיון דאחריות החמץ הוא על הגזלן ואפי' לאונסים דהרי אפי' במפקיד חמץ אצל ישראל וקבל הנפקד אחריות עליו דעת הרשב"א שאין המפקיד עובר על בל יראה לפי שאינו ברשותו כמו שהביא מרן הב"י בשמו בסי' ת"מ וכן משמע דעת הרמב"ן והר"ן שם ואף שהם נקטו בדבריהם המפקיד אצל העובד כוכבים לפי הנראה אין סברא לחלק לגבי המפקיד אם הנפקד ישראל או עובד כוכבים ואפי' להר"מ שפסק שישראל שהפקיד אצל עובד כוכבים עובר המפקיד בבל יראה וכן דעת רבינו יונה הביאו הרא"ש בפ"ק דפסחים מ"מ הרי ביאר שם הרא"ש טעמו שכיון שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו דמפקיד קרינן ביה יעו"ש א"כ טעם זה דשייך בנפקד אבל גזלן שגזל בזרוע להחזיקו לעצמו והוא בביתו של גזלן והרי גזלן זה לא השאיל לו ביתו להנגזל ולא קרינן ביה ביתו דנגזל והנגזל חייב באחריותו בזה כ"ע מודו שאין הנגזל עובר בבל יראה לפי שאינו ברשותו ומה גם דבשלמא פקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ויכול הוא למוכרו או ליתנו במתנה בכל אחד מדרכי הקנייה וכן יכול להקדישו והוא מוקדש ולכן ס"ל להר"מ ורבינו יונה שעובר עליו המפקיד דברשותו הוא אבל בגזל דאין הגזלה ברשותו לא למוכרו ולא להקדישו וכמו שאמרו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרי' בפ' מרובה דף ס"ט ודאי שאינו עובר עליו הנגזל בב"י ואף שכתב הר"ן במפקיד וקבל הנפקד אחריות שאף שאין המפקיד עובר מה"ת מ"מ מדרבנן עובר ולכן הוא אסור אחר הפסח נראה פשוט דהיינו במפקיד שבידו לבערו ולכן הטילו עליו חז"ל חיוב לבערו אבל נגזל שאינו בידו לבערו ואינו ברשותו לשום דבר נראה דאפי' מדרבנן אינו עובר כי על פי זה מה מאד תמהני על הרב חק יעקב דבסי' תמ"ח סוף ס"ק ד' כתב וז"ל דלטעמים אלו אפשר ג"כ להקל אם גזל עובד כוכבים חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח וצ"ע עכ"ל ולפי