מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכח

מחמת דבר אחר ובהא פליגי ר"א ואחרים דלר"א הא דהטלת מום הוא אפי' בבכור ולאחרים אם הטיל מום בבכור לא אסיר מדאורייתא דלאו זה לא נאמר כ"א במטיל מום בקדשים ונראה דהיינו טעמא דיש לחלק בין בכור לקדשים דבשלמא קדשים דאלים קדושתייהו דאפי' אם נפל בהם מום אכתי בקדושתייהו הם עומדים והנהנה מהן קודם פדיון מועל ואפי' אחר פדיון אכתי נשאר בהם קצת קדושה לענין גיזה ועבודה וא"כ כיון דחמיר קדושתייהו י"ל דכמו שאסר הכתוב בגיזה ועבודה ואפי' אחר פדיונן כמו כן אסר הכתוב אפי' באכילה כל שהוטל המום בידים ולא נפל מאליו ומה גם דבקדשים יש בדמיהם צורך גבוה דבדמי הפדיון מביא קרבן אחר ואם יתיר הכתוב בהטלת מום בידים לפעמים יטיל מום בידים או יגרום להטיל מום ע"י אחר כדי להרויח לפדותו פחות משוויו דאף דלכתחלה צריך לפדותו בשוויו מ"מ בדיעבד אם פדאו פחות משוויו פדוי מן התורה אלא דמדרבנן חייב להשלים וכמ"ש הר"מ בפ"ט מה' ערכין דין ח' יע"ש אבל בכור דתיכף שנפל בו מום כבר יצא לחולין ולא נשאר בו צורך גבוה כלל דמומו זהו פדיונו אף דאסרו הכתוב בגיזה ועבודה לא החמיר עליו לאוסרו באכילה נמי אפילו דהוטל המום בידים דשאני קדשים דחמיר קדושתייכו ואיכא צורך גבוה בדמיהם וכיוצא לזה חלקו התוספות בזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה הפדו לי וכו' יע''ש ועוד יש לחלק דשאני בכור דכיון דעיקרו הוא מתנה לכהן חלף עבודתו אין סברא לומר דאסרו הכתוב מפני שהוטל מום בו בידים כיון דמטי ליה פסידא לכהן דצריך שימתין עד שיפול בו מום אחר ואפשר שלא יפול מום לעולם עד שימות ויפסיד הכהן דאף דאם הכהן הטיל מום הוא עצמו בידים להתירו מתורת קנס ראוי לקונסו מ"מ היינו מדרבנן אבל אם אנו אומרים דאיכא איסור לאו מן התורה אי אפשר שיהיה מתורת קנס אלא מטעם כל שתעבתי לך וכיון שכן כל שהוטל מום בו בידים אפילו בלא פשיעה ודעת הכהן כ"א ע"י עובד כוכבים וכיוצא הוא אסור וכשלא פשע הכהן סברא הוא דלא אסרו הכתוב עליו להפסיד לכהן מתנתו וכיון דלא אפשר לאוסרו בכל גוונא אף בדפשע הכהן לא אסרו דמן התורה אי אפשר לאסור אלא בכל גוונא דהוטל בידים וכמ"ש התוס' בפ"ק דתמורה כנזכר אלא דלסברת אחרים דפסק הר"מ כמותם ע"כ צ"ל דאף דבמוקדשין שנפל בהם מום ופדאן התיר הכתוב לאכול כצבי וכאיל היינו דוקא בנפל מום מעצמו בידי שמים בלא גרמא דשום אדם ושום בריה משא"כ בהוטל בידים או גרמא כמו ששיערנו לדעת הרא"ם שהקשה להתוס' דחולין זה נלע"ד לישב קצת דברי הרא"ם כדי שלא לעשותו כטועה ואף דהוי דוחק גדול בדבריו ומ"מ ליישב דברי הר"מ דהל' בכורות ודהלכות פסולי המוקדשין דנראה דסתרי אהדדי הדרך הנכון בעיני הוא ע"ד האמור דהר"מ פסק כאחרים דפליגי אר"א וס"ל דיש לחלק בין בכור לשאר קדשים כאמור וראיתי להרב בני יעקב בנימוקיו על הר"מ דבפי"ח מהל' פסולי המוקדשין בדין הנזכר כתב וז"ל דברי רבינו צ"ע ממ"ש בפרק ב' דהל' בכורות גם צ"ע למה לא מנה לאו זה בפי"ט מהל' סנהדרין בכל הלאוין שלוקין עליהם והיה אפשר ליישב דלא ליסתרו דבריו שיש לחלק בין זמן הזה לזמן בית המקדש קיים עכ"ל הנה מ"ש לחלק בין זמן הזה לזמן בה"מ חילוק דמסתבר הוא דבשלמא בזמן שביהמ"ק קיים המטיל מום הוא פשיעה גדולה דהא בידו להקריבו ויקטיר האימורין ובהכי יכול לאוכלו ולמה יעבור עליו יכול על מגן כ"א דוקא להבריחו מעל גב המזבח וכגון דא ודאי דמן הראוי הוא לאוסרו עליו כיון דדבר זה הוא להכעיס משא"כ בזמן הזה דאי אפשר להקריבו ואדרבא י"ל דהטיל מום זה כדי שלא יבא לידי תקלה ושיוכל לשוחטו אבל לענ"ד זה אינו מן הישוב דא"כ אמאי לא ביאר דבריו הר"מ בה' בכורות לאמר דהיינו בזמן הזה אבל בזמן בהמ"ק לא הוי קנסא ואפי' לבנו אסור ועוד דאם לאו זה דלא תאכל כל תועבה קאי על בכור שהטיל בו מום מנין לנו לחלק ולומר דלא משתעי קרא אלא בזמן הבית כיון דהא קי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ולעולם אמרינן גזירת הכתוב הוא ולא שנא ועוד דאי אמרינן דבזמן בהמ"ק איכא לאו זה הוא אפילו לא הטיל אותו בידים דאפילו ע"י עובד כוכבים וקטן אסור כמו שהוא לענין בב"ח וכמו שנראה מדברי הר"מ בדין זה דהלכות פסולי המוקדשין דנקט בלשון וכן קדשים שהוטל בהם מום דמשמע דאפי' לא הטילו אותו הבעלים מדלא קאמר שהטיל בהם מום ובהוטל ע"י עובד כוכבים אפי' בזמן שביהמ"ק קיים אין טעם לאסור כיון שהוא לא היה פושע בדבר באופן דלענד"נ שהעיקר ליישב סתירת הר"מ הוא בדרך האמור שיש חילוק בין בכור לשאר קדשים ומ"ש עוד דצ"ע דלמה לא מנה לאו זה בהלכות סנהדרין אני תמיה עליו איך לא ראה שכבר הביאו שם בסימן נ"ג האוכל מפסולי המוקדשין והיינו לאו זה דלא תאכל כל תועבה דכולל לכל פסולי המוקדשין שהופסלו ע"י מחשבה או מעשה או ע"י מום דהכל נכלל בשם פסולי המוקדשין:

והנה לענין הלכה דהמטיל מום בבכור אסור לשוחטו דבר פשוט הוא דמשום קנס אפילו אם מכרו או נתנו לאחר אסור לשוחטו דאם איתא דלאחר לא קנסו כמו בנו נמצא דלא חשיב קנס כלל דהא בידו למוכרו או ליתנו דאהנו מעשיו ליהנות ממנו בלא מום אחר וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפ"ד דשביעית עלה דמתני' שדה שנטייבה וכו' לא תזרע למוצאי שביעית ר"א בשם ר"י טייבה ומת בנו מותר לזורעה טייבה ומכרה אסור לזורעה וכו' עכ"ל הרי דמשום קנס הלוקח נמי אסור ונראה דה"ה הכא וה"ה מתנה דהמקבל מתנה אסור דמתנה חשוב כמכר דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל וכמ"ש הר"ן בנדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע וכו' גבי מתני' דנותן לבניו ולאחיו יע"ש וא"כ ה"ה הכא דכיון דנהנה בטובת הנאה הרי אהנו מעשיו דאי הוה יהיב ליה בעודו תמים לא היה לו כ"כ טובת הנאה ואולם נראה פשוט דאם מכרו בדמים מועטים שיעור מה ששוה המוכר בכור תם שמוכרו בזול דבהכי אין לו הנאה מהמום מותר הלוקח לשוחטו במום זה כיון דבלא"ה היה יכול למוכרו וכמו כן נראה פשוט דאם ישראל שנולד לו בכור בזמן הזה והפיל בו מום ואח"כ נתנו לכהן כמצוותו דאין הכהן אסור לשוחטו דלמה יקנסו לכהן כיון דאיהו לא עבד איסורא וגם ישראל הנותן אינו נהנה בנתינה זאת כי אם קיום המצוה ובין שיהיה נותנו לו בלא מום ובין נותנו במום מקיים המצוה ואפשר דלזה כיון רש"י במתני' שכתב הצורם וכו' ובכהן מיירי כאשר כתבנו ברא"ש אמיר"ה די"ל דבא לשלול זה דלא מיירי בישראל שהטיל מום ואח"כ נתנו לכהן דבכה"ג לא קנסינן ליה כיון דהוי קנס לכהן לא לישראל ויש לחקור אם עבר ושחטו בדיעבד במום זה אי קנסינן ליה שלא יהנה מהבשר ולא יוכל לאכול הבשר או אפי' למוכרו או ליתנו לאחר שיאכלנו דאפשר שלא קנסו אלא שלא ישחט על מום זה וימתין עד שיפול בו מום אחר דבהכי ליכא פסידא דאפשר שיפול בו מום אחר וישחטנו אבל אם עבר ושחטו דאם קנסינן ליה שלא יהנה ממנו מפסיד הכל ולהפסיד הכל לא קנסו דכיוצא לזה אמרינן בירושל' בפ"ד דשביעית טייבה ומכרה אסור לזורעה עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו עכ"ל הרי שאמרו דלענין קנס שקנסו שלא לזורעה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם זרעה הוא עצמו הפירות מותרים שלא להפסיד ממנו הפירות דאפשר דה"ה הכא דאם עבר ושחטו הבשר מותר שלא גזרו להפסיד ממונו או דלמא הכא גבי בכור אפילו בדיעבד אם שחטו אסור ויש להביא ראיה דאפילו בעבר ושחטו אסור ליהנות ממנו ממה שכתב רש"י בפרק עד כמה דף כ"ט ע"ב גבי מתני' החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים וכו' שכתב וזה לשונו החשוד על הבכור כגון החשוד להטיל מום בבכור עד כאן לשונו מתבאר מדבריו שאינו מפרש מתני' על דרך דנראה מפי' הר"מ דחשוד דמתני' הוא שהוא חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת בשר חולין כמו שנראה מדברי הר"מ בפ"ג מה' בכורות הלכה ח' יע"ש אלא דרש"י ס"ל דלעולם דאינו חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין אלא שחשוד להטיל בו מום ושוחטו על מום זה ומוכר הבשר לאחרים ואם איתא דאם עבר ושחטו מותר ליהנות בו אמאי אסרו לקנות ממנו הן אמת דיש לעמוד בפירוש רש"י דכיון דדין זה אינו אלא קנס שקנסו למטיל מום מדרבנן ופשיטא דלאחרים מותר דהא אמרי' דלא קנסו בנו אחריו ומן הדין אם מכר לאחרים הם יכולים לשוחטו אם מכר להם אחר שחיטה מותרים לאוכלו אלא דמשום קנס דידיה אסרינן ליה ללוקח ממנו א"כ איך החמירו כ"כ בקנס זה לאסור אפי' בספק דאף דזה חשוד להטיל מום מ"מ זה בבשר אשר לוקחים ממנו אינו יודע על צד הודאי שהוא מבשר בכור שהוטל בו מום דאפשר דמעיקרא בשר זה אינו מבכור ואם תמצא לומר הוא מבכור אפשר שנפל לו מום מאליו ולא הטילו בידים והרי איכא ס"ס ובאיסור קנסא דרבנן למה החמירו כולי האי דאפי' בשר צבאים דאדום הוא ומחלף בבשר עגל אסרו לקנות ממנו והא בבשר צבאים איכא תלתא ספיקי דאפשר דהוי בשר צבאים ממש ואף דרש"י גבי בשר צבאים כתב וז"ל שאדום הוא וכו' זימנין דמזבין עגל בכור תם ואומר שבשר צבי הוא דנראה מדבריו דכיון דחשוד להטיל מום חשדינן ליה דמוכר ג"כ בכור בלא הטלת מום ע"כ צ"ל דמ"ש בכור תם ר"ל שהיה תם והטיל עליו מום דמלתא דפשיטא הוא דאם חשוד להטיל מום שעובר על לאו (דוקא) אינו חשוד לשחוט קדשים בחוץ דבכרת הוא וכמו שמתבאר בפרק עד כמה דף למ"ד ע"א גבי מתניתין החשוד על השביעית וכו' דהחשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור ובפרט דהכא כיון דבידו לעשות בו מום ולא יעבור על איסור כרת לא חשדינן ליה דלא שביק התירא ועביד איסורא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה שאחריה דרבי יהודה וכו' יעו"ש וכמו כן קשה על מה שכתב רש"י במה שאמרו בגמרא שם שאינן עבודים הא עבודים זבנינן אם איתא דבכור הוא לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו בה רבנן ומפסדו ליה מינאי וז"ל שמעו רבנן דבכור תם הוא וטעון קבורה ומפסדו ליה מינאי עכ"ל ואי בכור תם דקאמר הוא על דרך האמור שהטיל בו מום א"כ אמאי כתב דההפסד הוא דטעון קבורה הא בכה"ג דהטיל בו מום אף דקנסו שלא למכור ושלא ליתן מ"מ מפקיר אותו לאחרים ואחרים מותרים לאכול מהבשר וליהנות מהעורות דלאחרים לא קנסו ולעולם דלא בעי קבורה והוה ליה למימר דההפסד הוא דמפסיד הממון דע"כ יבואו אחרים ויהנו מממונו ואפשר דאפילו הפסד גמור לא יהיה לו דהא יכול למוכרו בזול כשיעור מה ששוה המוכר בכור תם חי דבזמן הזה יכול למכור בכור תם חי כדאמרינן בפ"ק דתמורה וכיון דבלא הטלת המום היה יכול ליהנות כשיעור דמים אלו נמצא דלא נהנה מהטלת המום ולא אהנו מעשיו כמ"ש לעיל ואי ס"ל לרש"י דמתניתין מיירי בחשוד על הבכור בשתים הן דמטיל מום בו והן דשוחט בכור תם בלא מום וע"ז פי' כן א"כ למה במתניתין לא פי' כי אם החשוד להטיל מום ולא עוד:

ואפשר לומר ליישב דברי רש"י דס"ל לרש"י דמתני' דהכא אתיא כר"א דספרי דס''ל דקרא דלא תאכל כל תועבה היא אזהרה לצורם אוזן בכור דאסור באכילה וס"ל לרש"י דסברת ר"א לאו בדרך אסמכתא הוא כמ"ש התוס' בשמעתין בתירוץ הב' אלא דרשא גמורה היא ומדאורייתא אסור וזה פשוט דלר"א דלאו משום קנס הוא אסור בין לו ובין לבנו ובין לאחרים ומשו"ה החמירו הכא בחשוד להטיל מום לאוסרו אפילו על הספק לאחריני כיון דאיסור תורה הוא וספיקא דאורייתא לחומרא ואע"ג דהכא איכא ס"ס לומר דשמא זה שמוכר עכשיו אינו מבכור כלל ואת"ל הוא מבכור אפשר שהוא מבכור בעל מום שנפל בו מאליו ובפרט שאסרו אפילו בבשר צבאים י"ל דדבר זה שאסרו בס"ס הוא בדרך קנס ומשו"ה כתב רש"י בההיא דשמעו ביה רבנן ומפסדי ליה דהיינו משום דטעון קבורה משום דלר"א דאסור באכילה מן התורה גם אסור בהנאה דכל מקום דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כדאמרינן בפ' כל הבשר לענין בשר בחלב א"כ ע"כ טעון קבורה ואע"ג דהכא הוי ס"ס כיון דאסרוהו רבנן אפילו בס"ס מדין קנס החמירו נמי דיהא כודאי בכור שהוטל בו מום וצריך קבורה ומאי דהוצרך רש"י לדחוקיה נפשיה לאוקמא מתני' כר"א ולא ניחא ליה לפרש כפי' הר"מ דבחשוד למכור בשר בכור תם ממש בחזקת חולין האי טעמא דדייק במתני' דקתני החשוד על הבכור סתם ולא קתני כדתנן לקמן גבי תרומה דקתני הכי החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי ר"י ר"ש אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות אין לוקחין ממנו עכ"ל ואם איתא דהכא מיירי באופן זה אמאי לא קתני החשוד למכור בכור תם בחזקת חולין וגם דאי מיירי כסברת הר"מ איך סתם לן תנא דאין לוקחין ממנו כי אם בשר ועורות וכיוצא מדברים שיש בהם זיקת בכור והיינו כר"ש גבי תרומה ומאיזה טעם הכא סתם לן תנא כר"ש ולקמן גבי תרומה מייתי פלוגתא דר"י ור''ש אשר ע"כ ס"ל דמתני' אתי כר"א דספרי וס"ל דע"כ לא קניס ר"י גבי תרומה דאפילו מים ומלח אין לוקחין ממנו כי אם באיסור תרומה דחמיר דזר שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים וכ"כ אי מיירי מתני' בחשוד לשחוט בכור תם דהוי איסור חמור דחייב כרת כדין שוחט קדשים בחוץ דודאי לר"י חשיב כדין תרומה דראוי לקונסו דאפילו מים ומלח אין לוקחין ממנו אבל אי מיירי בחשוד להטיל מום בבכור דאינו אלא איסור לאו אינו כ"כ חמור דאפילו ר"י מודה דדוקא בדבר שיש בו זיקת בכור אין לוקחין ממנו ואם כנים אנחנו בדרך זה בדברי רש"י נמצא דאין ראיה מכאן לדידן דקיימא לן שהוא משום קנס שלא ישחטנו במום לומר דאפילו אם עבר ושחטו קנסינן ליה וראיתי להש"ך בי"ד סי' שי"ג ס"ק ב' שכתב בפשיטות וז"ל דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפי"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים עכ"ל נראה דס"ל בפשיטות דאפילו עבר ושחטו לעצמו אסור אלא דלאחרים מותר אלא דיש להעיר בדבריו דאמאי לא ביאר דהא דמותר לאחרים לאו שמותר למוכרו לאחרים או ליתנו לאחרים בדרך מתנה דא"כ נמצא דהוא עצמו נהנה בהטלת המום ואין היתר לאחרים כי אם במוכרו להם בזול שיעור מה ששוה המוכר בכור תם חי דבהכי אינו נהנה המטיל המום או שמפקירו לאחרים ועוד דמנ"ל להרב בפשיטות דאפילו עבר ושחטו לעצמו אסור כיון דאפשר דאחר שחיטה דיש לו הפסד לא קנסוהו כמו שמצינו בירושלמי לענין שביעית דאמרינן דאם עבר וזרעה דהפירות מותרים לו כאמור ואף דמדברי רש"י בההיא דחשוד על הבכור נראה כן מ"מ יש לדחות כדבר האמור ואכתי מידי דספיקא לא נפקא שמא מדמינן לה לההיא דשביעית ובשמעתין פשטו בעיא דאם קנסו בנו אחריו מההיא דשביעית אלא דלזה י"ל דאף דמוהר"ר אליהו ז"ל בביאורו פי' דברי הירושלמי ע"ד שכתבנו דעבר וזרעה שאמרו בירושלמי קאי אפילו על מי שטייבה עצמו אבל ראיתי למוהר"ש סיריליין בביאורו כ"י שפי' דקאי על הלוקח דעלה קאמר טייבה ומכרה אסור לזורעה עלה קאמר דאם עבר הלוקח וזרעה הפירות מותרים וא"כ י"ל דוקא הלוקח דאיהו לא עביד איסורא אלא דאסרינן ליה לזורעה משום קנס המוכר שלא יהנו מעשיו והיינו דוקא לכתחילה דבהכי לא יקפצו קונים לקנותה אבל בדיעבד דכבר זרעה מותרים הפירות אבל אה"נ נראה דאם זרעה הוא עצמו הפירות אסורים לו:

והנה ראיתי לרש"י בשמעתין שכתב גבי מאי דאבעיא לן מהו לקנוס בנו אחריו וז"ל ומת הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית עד כאן לשונו וכלשון זה כתב בפ' השולח דף מד יעו"ש וי"ל דנ"ד דס"ל דעיקר הבעייא הוא לר"א דקתני במתניתין דלא ישחוט עולמית אי קנסינן לבנו אחריו שלא ישחוט עולמית אפילו ע"י מום אחר וע"כ צ"ל דאפילו לפי דברי רש"י הבעייא היא נמי לרבנן דישחוט ע"י מום אחר אי קנסינן לבנו אחריו שלא ישחוט אלא עד שיפול מום אחר אלא דלרבותא נקט רש"י כי האי לישנא דלמאי דפשטינן דלא קנסו בנו לרבנן ה"ה לר"א דלא קנסו לבנו דאע"ג דר"א מחמיר הרבה בקנס לאוסרו עולמית לענין זה אינו מחמיר ואף דלרש"י לר"א הא דצורם אוזן בכור הוא איסור דאורייתא מקרא דלא תאכל כל תועבה מ"מ מדאורייתא כיון דנפל בו מום אחר מאיליו מותר ומאי דאוסרו ר"א עולמית אפילו יפלו בו כמה מומין אינו אלא קנסא מדרבנן וכמ"ש התוספות בשמעתין ובקנס זה אמרינן נמי דלא קנסו בנו אחריו ולישנא דעולמית לאו דוקא אלא הכוונה דלעולם אסור כל ימי חייו והנה כי כן יש לומר דהוא הדין לרבי אליעזר אם מכרו הצורם עצמו לאחר באופן דאינו נהנה ממנו אלא כמוכר בכור תם חי דמוכרו בזול כשיעור מה שנמכר בכור תם דכהאי גוונא מותר למוכרו כיון דאפילו בלא מום היה יכול למוכרו באופן זה כאמור וביד הלוקח נפל בו מום מאליו מותר הלוקח לשוחטו דכיון דנפל לו מום אחר מן התורה מותר אלא דלעצמו קנסו אבל ללוקח דלא עביד איסורא