מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכז

(מו) מתני' הצורם אוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר"א וחכמים אומרים כשיולד בו מום אחר ישחוט עליו:

הנה רש"י ז"ל כתב הצורם וכו' ובכהן קא מיירי וכן דקדק רש"י בפ' השולח דף מ"ד לומר כהן הצורם אוזן הבכור דמשמע דבישראל לא משכחת לה דין זה וצריך להבין דהא משכחת לה בספק בכור דקי"ל דאין הכהן יכול להוציא מידו דהמוציא מחבירו עליו הראיה וירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו בכה"ג אם הטיל בו מום להתירו לא ישחוט באותו מום דהא ודאי דכשם דאסור להטיל מום בודאי בכור ה"ה בספק בכור ככל דיני הספקות דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכן ראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא פי' הרגמ"ה על מתניתין וכתב וז"ל הצורם עסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בבכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו עכ"ל וצריך טעם אמאי רש"י לא פי' כן וא"ל דכיון דבכולא שמעתתא דידן מוכח דדין זה דלא ישחוט במום זה אינו אלא קנסא דרבנן כאשר יבא לפנינו א"כ י"ל דרש"י ס"ל בעלמא כדעת הר"מ דס"ל דהא דאמרי' ספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן דהחמירו לאסור הספק דמן התורה כל ספק שרייא רחמנא וכיון דמן התורה בספק בכור מותר להטיל בו מום אם עבר אדרבנן והטיל בו מום אין סברא לומר דקנסינן ליה שלא ישחוט דלא קנסו אלא בדעבר אדאורייתא בבכור ודאי וזה לא משכחת לה בישראל והרגמ"ה ז"ל ס"ל כדעת החולקים על הר"מ דס"ל דאיסור הספקות הוא מן התורה ומשום הכי אפי' בספק בכור קנסינן ליה או דאף דס"ל כדעת הר"מ מ"מ ס"ל דאפי' באיסורא דרבנן קנסי' ליה שוב ראיתי למהרימ"ט בח"ב בי"ד סימן א' שכתב דדעת רש"י דכל הספקות אסורין דבר תורה וכן כתב הפר"ח בכללי הס"ס ומכריע כן מדברי רש"י בכמה דוכתין יעו"ש וכיון שכן ה"ה גבי ספק בכור וא"כ אכתי צריך טעם אמאי דקדק לומר דמיירי בכהן דוקא כיון דבישראל נמי משכחת לה בספק בכור וכ"כ משכחת לה אפילו בודאי בכור בישראל וכגון ישראל שירש בכור ודאי מאבי אמו כהן בזמן הזה דלא חזי להקרבה דפשיטא דשלו הוא ואי הטיל בו מום קנסינן ליה. והנה כתבו התוספות בשמעתין בד"ה ומי קניס וכו' וז"ל כולה שמעתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא וכו' וא"ת דבספרי בפרשת ראה תניא לא תאכל כל תועבה ר"א אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנו עובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא וי"ל דבסמוך דחשיבא ליה קנסא לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או בבישול בשר וחלב ואין לאסור שחיטה על אותו מום משום לא תאכל כל תועבה כמו בשר וחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת דיש לחלק עכ"ל בדברי התוספות לא נתבאר מה שיש לחלק אבל הרב כ"י הביא דברי הרא"ש ז"ל שכתב ככל דברי התוספות אלא שסיים וז"ל ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו מעשה שבת וכו' דממעט התם קדשים שנעבדה בהם עברה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה עכ"ל ודברי הרא"ש הוא דגריס כגירסת הספרים שכתבו התוס' בפרק כל הבשר דף קט"ו ע"א ד"ה חורש וכו' שכתבו דאית ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנ"ל דשרו דכתיב ומיד בן נכר וכו' ומתבאר מדברי התוס' דע"כ אין ללמוד מהאי קרא דאלה דמשתרו לגבוה אלא בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה וא"כ משום הכי אסרינן מקרא דלא תאכל כל תועבה בשר וחלב וכיוצא כיון דאינן בעל מום אבל במטיל מום בבכור דבעל מום הוא שפיר יש ללמוד מקרבן דנעבדה בו עבירה דמותר לגבוה וכ"ש להדיוט דאף דבעל מום אסור לגבוה מ"מ אין האיסור מצד דנעבדה בו עבירה אלא משום דבע"מ דאפי' נפל מאליו אסור לגבוה וא"כ לגבי הדיוט דבעל מום מותר משום דנעבדה עבירה אי אפשר לאסור דאפי' לגבוה מותר להדיוט מבעיא ואפשר דלזה כיוונו התוס' הכא במ"ש שיש לחלק והתוספות בחולין בדף הנזכר ד"ה כל שתיעבתי וכו' הקשו ואם תאמר צורם אוזן בכור ליתסר אפי' צרמו עובד כוכבים וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל ונראה דהוצרכו לתי' זה כדי ליישב ג"כ לפי גרסא האחרת והיא גרסת רש"י שם אבל לפי גרסת קצת ספרים שהביאו התוס' שם ד"ה חורש יש ליישב עפ"י האמור הן אמת דאפי' לפי גרסת רש"י אפשר לומר דרך זה דאין לאסור מטיל מום בשחיטה מהאי טעמא כיון דעכ"פ הך דרשא דדרשינן בקרא דמיד בן נכר וכו' דאתה מקריב קדשים שנעבדה בו עבירה אף דהכא בחולין לפי גרסת רש"י לא הביאוה מ"מ בפ' עגלה ערופה דף מ"ו ע"א מייתי לה דאמרינן התם דאיכא תלתא קראי ללמד דקדשים לא פסלי להו עבודה מהקרבה ואחד מהם האי קרא דומיא בן נכר וכו' דדרשינן אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבודה ועבדינן צריכותא דאצטריכו דאי הוה כתיב חד קרא הוי אמינא דווקא עבודת היתר אבל אם עבד בו עבודת איסור כגון בשבת או כלאים בשור וחמור אימא לא צריכא ואי הוה כתיב זה הו"א דוקא כשעבד בהם בעודן חולין אבל עבד בהם כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא הרי דעכ"פ ילפינן מהאי קרא דקדשים שעבד בהם עבודה אעפ"י שנעבדה בהם עבירה דעבר על לאו דלא תעבוד בבכור שורך ואפי' עבד בו עבודת איסור דשבת או דכלאים דבשור וחמור עם כל זה אינו נפסל לגבוה ומותר בהקרבה וא"כ ממנו נלמוד להדיוט דבעלי חיים אינם נאסרים להדיוט מפני שנעבדה בהם עבירה דהשתא לגבוה מותרים להדיוט מבעיא ומאי דלא משני הש"ס בחולין אמאי דפריך חורש בשור ובחמור ליתסרו דמטעם זה הותרו מק"ו דלגבוה שרי משום דלפי גירסת רש"י מאי דפריך הש"ס אין הכונה לומר דליתסרו השור והחמור כמו שפי' התוס' לפי אותה גירסא דקצת ספרים דלפי גירסת רש"י מאי דפריך הש"ס הוא דליתסרו הזרעים והדישה כמ"ש רש"י שם וא"כ לענין הזרעים ודישה אין ללמוד ממאי דמותר לגבוה דלא הותר לגבוה אלא בע"ח וע"כ לא הקשו דליתסרו השור וחמור כיון דאיכא ק"ו לגבוה מותר ועיקר הקושיא מזרעים ודישה הוא דאי אפשר ללמוד מגבוה וא"כ לענין המטיל מום אי אפשר לאסור מקרא דלא תאכל כל תועבה ובעיקר דברי התוספות דחולין דהקשו וא"ת צורם אוזן דבכור ליתסר אפי' צרמו עובד כוכבים וכו' יש לעמוד דהא מכולה שמעתין מוכח דדין זה דמטיל מום קנסא הוא ובפרט דאמרינן דאם מת לא קנסו בנו אחריו ואם איתא דמדאורייתא הוא מלאו דלא תאכל כל תועבה א"כ אפי' בנו אסיר ליה וע"כ צ"ל דסוגיין דעלמא בככורות דלא קי"ל כר"א דספרי אלא כאחרים דדרשו קרא לפסולי המוקדשין וכמ"ש התוס' בשמעתין וא"כ הכא בחולין ממ"נ מה היתה כונתם להקשות אי כונתם להקשות אעיקרא דמלתא בסוגיין דבכורות דאמאי לא אסרינן מהאי קרא דומיא דבשר וחלב א"כ למה הקשו מצרמו עובד כוכבים הא אפי' בצרמו ישראל והבעלים עצמם איכא לאקשויי הכי דאמאי אמרו דאסור מדרבנן משום קנס ולא אמרו דאסור מדאורייתא דומיא דבשר וחלב אלא ע"כ צ"ל דעיקר קושייתם הוא על סברת ר"א בספרי דס"ל דמהאי קרא ילפינן דאסור לשוחטו במום זה דכיון דדריש מהאי קרא כן אמאי אם צרמו עובד כוכבים מותר הא בבשר וחלב אפי' אם בשלו עובד כוכבים או קטן אסור מקרא דלא תאכל כל תועבה כמ"ש רש"י שם וז"ל ונלע"ד דהרא"ם בפ' ראה ע"פ לא תאכל כל תועבה שעמד על דברי התוס' אלו כך הבין בכונת התוס' דע"כ קושייתם הוא לסברת ר"א דספרי מדהקשו מצרמו עובד כוכבים וע"ז הוקשה להרב שם דמנ"ל להתוספות דלר"א דספרי ס"ל דצרמו עובד כוכבים מותר הא כיון דמהאי קרא נפקא מסתמא בכל גוונא אסר כל שהוטל המום ע"י אחר ולא נפל מאליו דומיא דבשר וחלב שכתב ר"ש ז"ל דאף דאנן קי"ל במתניתין דבכורות בפרקין דאם הטילו עובד כוכבים שלא מדעת בעלים מותר היינו למאי דקי"ל כאחרים דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ודוקא כשצרמו הבעלים משום קנסא אסרינן ליה משא"כ בצרמו עובד כוכבים אבל לר"א דדריש ליה לענין בכור פשיטא דאפי' צרמו עובד כוכבים אסר רחמנא דומיא דבשר וחלב זה נלע"ד בכונת הרא"ם ולא לומר ח"ו דאישתמיטתיה משנה שלימה בפ' כל פסולי המוקדשין דקתני דכל שצרם עובד כוכבים לדעתו אסור שלא לדעתו מותר כמ"ש הרב פ"ח בי"ד סימן ס"ד יעו"ש וגם מה שהקשה להרב עוד שם וז"ל אני תמה עליו שהרי מדברי התוס' מתבאר שסוברין כדעת רש"י דאפי' שלא בא בעבירה אסור מאחר שתיעבתי לך ולפיכך הקשו דאפי' צרמו עובד כוכבים ליתסר עכ"ל לענ"ד י"ל דמ"ש הרא"ם הרי רש"י חולק על זה הכונה לומר דלענין צרם אוזן בכור דלפי מה שתירצו התוס' דאם צרם העובד כוכבים מותר אפילו לר"א משום דילפינן מקרא דכצבי וכאיל ע"כ רש"י חולק ע"ז שהרי בפי' החומש הביא ב' הדרשות דילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה צורם אוזן בכור ובשר וחלב דמסתמא נראה דס"ל לרש"י דשניהם שוין דאפי' שלא בא בעבירה אסור דומיא דבשר וחלב דאם איתא היה לו לפרש ולומר דיש חילוק ביניהם דבשר וחלב אפי' שלא בא בעבירה וצורם אוזן בכור הוא דוקא שבא בעבירה ומדלא חילק ש"מ דס"ל דשניהם שוים דלא כהתוספות דס"ל דבצורם אוזן בכור הוא דוקא בבא בעבירה:

והנה על מה שדחה הרא"ם דאין ראיה מקרא דכצבי וכאיל דההיא כשנפל בו מום מעצמו מיירי כתב הפר"ח דאינו מחוור כלל דלא מסתבר לפלוגי מדאורייתא בין נפל מום מעצמו להטיל עובד כוכבים דהא בשניהם לא נעשה עבירה ותדע דהא דבשר וחלב אף אם נתערבו מאליהם ע"י בישול אסורים באכילה עכ"ל:

ולעד"נ דעיקר חילוק הרא"ם הוא לחלק דבמום הנופל עליו מאליו בידי שמים דלא היה שום בריה גורמת בנפילת המום בכה"ג לא מיקרי מתועב אבל ע"י עובד כוכבים או אפילו ע"י איזה גרמא מאיזה אדם נפל בו מום מקרי מתועב ומה שהביא מבשר בחלב הא בגשר בחלב לא משכחת לה לעולם שיתערבו ויתבטלו בידי שמים דלעולם אי אפשר שיתערבו כי אם ע"י גרמא דאיזה אדם שהניח החלב אצל קדירת בשר או בהפך ונתגלגל ונתערבו זה בזה אבל בלא שום גרמא דבן אדם אי אפשר בעולם משא"כ במום דאפשר שנעשה לו מום בלא שום גרמא כי אם בידי שמים וכה"ג דבידי שמים דעל ידי חולי נעשה לו מום מיירי קרא דכצבי וכאיל וא"כ נמצא דבכל גוונא שאנו אוסרין בב"ח אנו אוסרין נמי בנפילת מום בלבד כשהמום נעשה לו בידי שמים דאופן זה לא משכחת לה בב"ח ואולם זו היא שקשה דברי התוספות דפרק קמא דתמורה גבי הא דאמר רבא התם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' שהביא הפר"ח שנראה כדבריו ולענ"ד יש קצת ראיה לסברת התוספות והפר"ח מהא דאמרינן בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"ב כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא באחד מכל האיסורין שבתורה צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בב' מינין אף כאן בב' מינין ע"כ. דמדהביא רבי קרא אחרינא לאיסור בבשר בחלב אלמא דלא ס"ל דרשא דלא תאכל כל תועבה דדריש רב אשי כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל והוא הדין בצורם אוזן בכור דלא נפקא ליה מהאי קרא וא"כ מנ"ל לומר דקרא דלא תאכלנו דגבי פסולי המוקדשין שנפדו בבשר בחלב הכתוב מדבר מטעם דבר הלמד מענינו אדרבא טפי הוי דבר הלמד מענינו אי אמרינן דבפסולי המוקדשין עצמן הכתוב מדבר דדווקא בנפל להם מום מעצמם התיר הכתוב באכילה כצבי וכאיל אבל בנעשה בידים בא הכתוב להזהיר דאסור באכילה ומדלא ניחא ליה לר' לומר הכי ש"מ דסברא הוא דכיון דאם נפל מאליו כבר התירו הכתוב ה"ה דאף נעשה בידים אי אפשר לאוסרו וא"כ ע"כ קרא לאיסור בשר בחלב הוא:

ויש לדחות דלעולם רבי ס"ל כר"א דדריש מלא תאכל כל תועבה לצורם אוזן בבכור אלא דכיון דצורם אוזן הוא דוקא בידי אדם אבל בנפל עליו מעצמו מותר א"כ הו"א דה"ה בבשר בחלב דאם נתערבו מאליהם מותר דומיא דמטיל מום וע"כ קרא דלא תאכלנו דגבי פסולי המוקדשין דריש ליה לבב"ח דבכל גוונא אסור אפילו נתערבו מאליהם דלפסולי המוקדשין אי אפשר לומר דאתא קרא דהא התיר קרא בנפל מאליו ובמטיל בידים הרי איכא קרא דלא תאכל כל תועבה אבל אין הכי נמי דאי לא הוי דריש רבי קרא דלא תאכל כל תועבה לצורם אוזן ודאי דהוה דריש קרא דתאכלנו לפסולי המוקדשין עצמם לאסור כמטיל מום בידים דאינו כ"כ רחוק לחלק בין מאליו להטילו בידים:

והנה אגב אורחין ראיתי בספרי דדריש קרא דלא תאכלנו לרבות בשר בחלב כמו שדרש רבי כנזכר:

והדבר קשה דהא רבי דריש הכי משום דס"ל דקרא בפסולי המוקדשין מיירי ויליף לה מדבר הלמד מענינו דבמה הכתוב מדבר בב' מינין וכו' אבל להספרי דדריש פסוק דכי ירחיב וכו' בבשר תאוה של חולין כמו שמתבאר התם וכמ"ש רש"י בפ"ב דחולין דף כ"ח ע"א יע"ש וא"כ מנ"ל לדרוש דלאו דלא תאכלנו מיותר הוא לאסור בשר בחלב ולא לאיסור אחר כיון דענין בשר בחלב אינו דבר הלמד מענינו וי"ל דתנא דספרי ס"ל כר"מ דאמרי' בפ"ק דנדה דף ט' ע"א דלר"מ דם נעכר ונעשה חלב ויליף לה מדכתיב מי יתן טהור מטמא ובפ"ק דמכילתין דף ז' ע"ב אמרינן דהיתר חלב חידוש הוא שחדשה תורה כיון דדם נעכר ונעשה חלב ותחלתו היה דם וחייב כרת ועכשיו הוא מותר יע"ש וא"כ ענין בשר בחלב דבר הלמד מענינו הוא דהא קרא באזהרת דם קא משתעי ועל זה הזהיר לא תאכלנו דאע"ג דחלב לבדו הותר ויצא מאיסור דם מ"מ בתערובת בשר בחלב לא תאכלנו:

ונחזור לדברי הפר"ח דעוד תמה על דברי הרא"ם במה שהקשה על הר"מ דהלכות בכורות שכתב דקנסא דרבנן הוא דצ"ע מהספרי דדבריו תמוהים דסברת הר"ם מבואר בש"ס ובסה"ד התם באופן שהרא"ם לא דק כלל וכו' לפי שנעלם ממנו מתני' וגמרא דבכורות בלי שום ספק ותשכח עכ"ל וכשאני לעצמי אף דלפי פשט דברי הרא"ם וקיצור דבריו נראה דודאי דבריו תמוהים והאמת כדברי הפר"ח מ"מ אפשר להליץ קצת בעד הרא"ם דכבר כתבנו דהרא"ם בהיות כי לא נעלם ממנו סוגיא דבכורות על פי זה הוא שהקשה על דברי התוס' דפ' כל הבשר דמדלא הקשו אלא על צירומו של עובד כוכבים ולא הקשו דהא אמרינן דקנסא הוא אפילו צרמו ישראל ש"מ דאליבא דר"א הקשו כאמור וא"כ איך אפשר שיקשה על הר"מ שכתב שהוא קנס כיון דזה הוא בידינו מן הגמ' אבל נראה דכוונתו להקשות על הר"מ שכתב כן לענין בכור ועינינו הרואות שכתב בר"פ ח"י מהלכות פסולי המוקדשין וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסול כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה וכו' עכ"ל הרי דפסק הר"מ דהטלת מום הוי בכלל לאו זה וא"כ איך כתב גבי בכור דאינו אלא מדרבנן ולא קס"ד להרא"ם לומר דיש לחלק בין מטיל מום בקדשים למטיל מום בבכור דקס"ד דלאחרים דפליגי אר"א בספרי ואמרו בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ס"ל דלא משתעי קרא במטיל מום כלל ואפי' במטיל מום בקדשים דלא משתעי קרא אלא בפסולי המוקדשין דהיינו בקדשי מזבח שנפסלו במחשבה או במעשה וכיוצא אבל במטיל מום לא הזהיר הכתוב וא"כ הוא כוונת הספרי אם פסק הר"ם כאחרים א"כ לא היה לו לפסוק דין הטלת מום בקדשים כלל ומדפסק דין מטיל מום בקדשים ש"מ דפסק נמי כר"א דדריש מנין לצורם אוזן בבכור וכו' וס"ל דאחרים לא פליגי אר"א אלא דבאו להוסיף דקרא בפסולי המוקדשין משתעי נמי ולפיכך פסק ב' האופנים הן בקרבן שנפסל באחד מן הפסולין והן כשנפסל ע"י מום וא"כ כיון דפסק כר"א מנ"ל לחלק בין בכור למטיל מום במוקדשין לומר דבבכור אינו אלא מדרבנן ובקדשים הוא מן התורה כיון דר"א עיקר דרשתו בבכור ועפ"י דס"ד דרא"ם הכי תמה על הר"מ ולבסוף תירץ בעד הר"מ דהר"מ ס"ל דפליגי ר"א ואחרים ופסק כאחרים דהכונה לומר דלר"א דאפי' מטיל מום בבכור הוא בכלל האזהרה אבל אחרים ס"ל דמטיל מום בבכור אינו בכלל לאו זה דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר וע"כ אין כונתם לומר דקרא לא מיירי כלל במטיל מום אפי' במוקדשין כי אם קרא משתעי בקדשים שנפסלו במחשבה וכיוצא דהא לפי מאי דיליף מג"ש דתועבה תועבה מקרא דלא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע וכו' ע"כ יליף נמי כי תועבה מקרי בעל מום כדכתיב התם וא"כ לסברת אחרים הכתוב מדבר בין בפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום ובין שנפסלו