מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכו

דנזיר דמה"ט אין מביאין שניהם קרבן טומאה דאי אפשר ליטמא כי אם אחד מהם בלבד ואפילו לפי פירושו שם דמיירי בנולד ספק ולא נודע אם ברשות היחיד או ברשות הרבים דאפילו בספק זה אמר רבי הושעיא דיעשו בטומאה לא דמי לדהכא דהתם כיון דכולם נטמאו בספק זה וספק דאורייתא לחומרא מן התורה הרי חשיב כאילו כל הציבור כולם טמאין אבל הכא אף דכולם נכנסו בכלל ספק אבל האמת הוא דאין כאן אלא טמא אחד ולא עוד דהשאר טהורים הם ואיך יעשו הטמאים ודאין בראשון כיון דאנן סהדי דבודאי אין כאן אלא חד טמא ולא עוד אם יבא אליהו ויברר הדבר הרי ע"כ הבירור הוא שאחד בלבד הוא טמא אלא דמברר לנו מי הוא משא"כ התם דאם יבא אליהו ויברר הדבר אם יברר שלא נטמאו הרי כלם טהורים ואם יברר שנטמאו הרי כולם טמאים ומש"ה יעשו הטמאים ודאין עמהם ועוד דאעיקרא דמילתא סברת ר' זעירא דקאמר הכא דיעשו בטומאה הוא תמוה דהא אמרינן בריש פרק ח' דנזיר דמי שאמר לב' נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא ואינו יודע מי הוא אילו היה המעיד עמהם דהו"ל ספק טומאה ברה"ר כולן טהורים דכל שיש בשעת הספק ג' חשיב כרה"ר ולאו דוקא כשהשלישי המעיד לא נכנס בכלל הספק דה"ה אם היו ג' דכולם נכנסו בכלל הספק וכמו שהתבאר מדברי התוס' בפרק כשם דף כ"ח ע"ב ד"ה ברשות הרבים וכו' שהקשו מההיא דג' נשים ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות דאמאי כיון דאיכא שלש הו"ל כרה"ר יעו"ש הרי דהוקשה להו נמי כששלשתן נכנסו בכלל הספק אלא דתירצו שם דדוקא גבי נזירים דהטומאה אשר אנו דנים שנטמא אחד מהם אין הטומאה מגופם אלא שנטמא אחד מהם מן השרץ אשר נגע בו וכיוצא באופן שהוא שנטמא מדבר חיצוני מה שאין כן בג' נשים דהספק נולד ביניהם בטומאה היוצאה מגופה של אחת מהם ובכה"ג כיון דודאי אחת מהן טמאה שיצא הדם מגופה לא שייך ליטהר מטעם רה"ר כיון דאין הטומאה מדבר אחר חיצוני אלא מגופה עצמה וא"כ הכא גבי ציבור שנטמא אחד מהם בטומאת מת שהיא טומאה חיצונית אמאי כל הציבור נכנסו בכלל ספק טומאה הא רה"ר הוו וכלם טהורים וא"כ איך שייך לומר שיעשו בטומאה הא ספק טומאה ברה"ר טהור ולזה י"ל דהא כתבו התוס' בריש נדה ד"ה והלל כי וכו' דהא דאמרינן גבי ב' נזירים דאם היו ג' הוו ר"ה וטהורים היינו משום דכל א' וא' מוקמינן ליה בחזקת טהור וא"כ י"ל דדוקא בב' נזירים דמשעה שנטמא א' מהם לא הוכר מי מב' שנטמא ולעולם לא היה לו למי שנטמא חזקת טומאה אלא חזקת טהרה ומש"ה מוקמינן ליה אחזקתיה אבל אם מתחלה הוכר מי היה הטמא ואח"כ נתערב ולא ידעינן מי הוא לא אמרינן הכי דהא ליכא למימר דמוקמינן ליה אחזקת טהרה כיון דעל כל פנים כבר הוחזק בטומאה בתחלה שהוכר שזה שנטמא ואח"כ שנתערב לא פקע מיניה חזקת טומאה וי"ל דבאופן זה הוא נדון הירושלמי שאמר אחד ראיתי אחד מן הציבור זה זמן רב שנטמא למת והוא לא הרגיש בטומאתו ובאותה שעה הכרתי אותו מי הוא ועכשיו שכחתי מי הוא דנמצא דחשיב כהוכר מתחלה ואח"כ נתערב דבכה"ג ליכא חזקת טהרה וכולם טמאים בספק אלא דאכתי קשה אמאי אנו אומרים דכלם בספק טומאה הא י"ל דיחיד זה שנטמא בטל ברוב הציבור שהם טהורים ומן התורה לכל הדברים בטילי ברובא ובפ"ק דנזיר דף י"ב ע"א עלה דאמרינן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם כתבו התוס' בד"ה אסור וכו' וז"ל וא"ת וכל העולם יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח וכו' וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא וכו' ואינו אלא קנסא בעלמא וא"ת וליהוי איסורא דאורייתא דהויא ליה קבוע וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי"ל דלא אמרינן קבוע אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע עכ"ל וא"כ הכא פשיטא דאזלינן בתר רובא וכל אחד ואחד דבא להקריב קרבן פסח ופורש עצמו מן הרוב אמרינן דכל דפריש מרובא פריש וע"כ מחזקינן ליה כטהור ואי אפשר שיעשה בכלים טמאים וא"כ נמצא דכולם עושים באופן זה בטהרה וא"כ איך קאמר רבי זעירא דיעשו כולם בטומאה:

איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דדבר הלמד מכל האמור דהא דספק ברה"י ספיקו טמא מן התורה הוא כוודאי טמא כמו שהוא סברת ר' הושעיא בירושלמי וקיי"ל כוותיה וגם לענין עונשין חשיב כוודאי כמ"ש התוס' בשבועות והר"ש והרא"ש במתני' דפרה וא"כ בנולד ספק טומאה ואינו ידוע אם היה ברה"ר או ברה"י ספק שקול הוא ולא שייך לומר דאיכא ספק ספיקא כיון דהספק הב' שמא ברה"י הוא ליכא ספק דכוודאי דמי אבל עכ"פ ליכא למימר דבאופן ספק זה שייך למימר דספיקו טהור מטעם דמוקמינן ליה אחזקתו דטהור כדאמרינן בספק רה"ר דודאי היה ברה"ר דא"כ מאי נפקא מינה מספק זה שאנו מסתפקים אם היה ברה"י ומה יתן ומה יוסיף צד זה אלא ע"כ צ"ל דכיון דאיכא ספק שמא היה ברה"י אזלינן לחומרא כדין רה"י דלא אזלינן בתר חזקה וראיתי להרב בתי כהונה ח"א בבית ועד דף א' בריש ע"ד דנראה דס"ל בפשיטות דבספק כזה אם היה ברה"י או ברה"ר ספיקו טהור דדוקא ברה"י ודאי והבו דלא לוסיף עלה יע"ש ולע"ד אינו נראה כן מטעם האמור באופן דלע"ד אפשר לומר דמתני' דחבית של תרומה יש לאוקומה בענין זה:

והנה ע"פ מ"ש התוס' והר"ש דמתניתין מיירי בנולד הספק בין ב' חביות ואינו ידוע איזה מהם יש להבין מ"ש בירושלמי בפ"ק דפסחים הל' ה' דאמרינן התם דלרבי מאיר תרומה תלויה חשיבא כטמאה ומותר לשורפו אפילו בשאר ימות השנה ומחלק בירושלמי דהיינו דוקא בתלויה שאין דעתו לישאל עליה אבל בתלויה דדעתו לישאל עליה חשיבא כטהורה ואסור לאבדה בידים ומייתי שם ברייתא דתני כן תרומה תלויה שאמר טהורה היא טמאה היא הרי זו טמאה אם אמר אני מניחה ע"מ להשאיל עליה הרי זה טהורה ע"כ והברייתא זאת הובאה בתוספתא סוף פ"ו דתרומות ועיין מ"ש הרב חסדי דוד בפי' ועי' בספר קרבן העדה בירושל' הנזכר וצריך להבין דאם אין בדעתו להשאיל עליה חשוב כטמאה ומותר לשורפו מטעם דאינה ראויה לך אם כן בדעתו לישאל עליה חשיב כטהורה ואסור לאבדה בידים הא כל עוד שלא נשאל עליה הרי אינה ראויה ואם אחר שיתשיל עליה היא ראויה לאכילה הא אחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עליה ואנן בעינן הראויה לך בעודה תרומה ובעודה תרומה הרי אינה ראויה לך דמה מעלה ומוריד מה שראויה לו אחר שיתשיל עליה כיון דבאותה שעה חולין גמורין היא אמנם לפי סברת התוס' והר"ש דלא משכחת לה תלויה אלא בדנפל הספק בין ב' חביות דלא נודע מי משתיהם נטמא אתי שפיר דהא אם יבא להתשיל על החבית שנטמא בפתח שאילו היה יודע שאירע דבר זה של טומאה באופן זה דאינו ידוע איזה מהם נטמא דבהכי אינה ראויה לכהן כלל לא היה עושה אותה תרומה וע"י פתח זה מתחרט מעיקרו על מה שעשה אותה תרומה דאע"ג דקי"ל דאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו וכמ"ש מור"ם בעל המפה בי"ד סי' רכ"ח בסי' י"ג יעו"ש וכיוצא לזה כתב מור"ם בסימן שכ"ג לענין חלה שאם נתערבה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו הנדר יעו"ש הרי אפילו דאינו מתחרט רק מן הנולד שנתערבה עם כל זה מתירין לו וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דמתחרט מעיקרו מכח הנולד ועיין מ"ש הט"ז שם והנקודות הכסף חלק עליו וסתר דברי הט"ז שם וא"כ ה"ה הכא דמתחרט מעיקרו מכח הנולד שאירע שנטמא מספק ואינה ראויה לכהן וא"כ כשיתשיל על חבית הטמאה במקום שהיא הרי הנדר מעיקרו וחזר להיות הטמאה לחולין ואחר שיתיר אין כאן ספק טומאה אלא ב' החביות יש להם דין תרומה דאסורה לזרים דאע"ג דהאחת היא חולין מ"מ כיון שלא נודע איזהו שתיהם אסורות לזרים וצריך שיתן שתיהם לכהן האחת בדרך נתינה והאחרת יקח ממנו הדמים הואיל שכבר מפריש תרומה אחרת על פירותיו ונותן לו דרך נתינה והכהן נוהג בב' החביות כדין תרומה דכיון דשתיהם ספק תרומה הרי מן התורה שתיהם יש להם דין מרומה ולא מבעיא למ"ד ספק דאורייתא אסור מן התורה אלא אפילו לדעת הר"מ דס"ל דכל הספיקות מדרבנן הכא הויא מדאורייתא דהא הוקבע איסורא דחד מהן היא ודאי תרומה וחשיב כחתיכה מב' חתיכות ועי' במתני' דפ"ח ממסכת תרומה מ"ה גבי ב' קופות וכו' יע"ש וא"כ כיון דב' חביות אלו יש להם דין תרומה מן התורה מן הספק הרי מוזהר עליהם שלא לגרום להן טומאה דבכלל קרא דאני נתתי לך את משמרת תרומותי הוי דהא שתיהם ראויות לאכילה לכהן ומוזהר על שמירתן וכיון דאחר ההתשלה יש להם דין תרומה הראויה לך קרינן בהו א"כ אפי' קודם ההתשלה מוזהר על שמירתן הואיל ואי בעי מתשיל עליהן וחזו לכהן הראויה לך קרינן בהו מכח דבידו להתשיל והוייא ראויה לך דעל פי זה יש לדקדק בשמעתין דמוקי פלוגתא דרבי אליעזר ור"י במסקנא דר"י סבירא ליה הראויה לך בעינן וליכא ור"א סבר ראויה לך היא הואיל אי אתי אליהו ויטהרנה ראויה היא ולפי האמור אמאי הוצרך הש"ס לומר טעמיה דר' אליעזר בדבר דלא שכיח ואמאי לא ניחא ליה לש"ס לומר דפליגי בפלוגתא דאיפליגו ר"א ור"י בעלמא בפ"ג דפסחים במתני' דכיצד מפרישין חלה בי"ט דר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכו' ואמרי' בגמרא דבהואיל קא מיפלגי דר"א ס"ל אמרינן הואיל ואי מתשיל ממוניה הוא ור"י ס"ל דלא אמרינן הואיל והכא נמי פליגי בהא דר"א סבר אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עליה ואחר ההתשלה ראויה לך קרינן לה אף קודם שאלה מוזהר עליה לשומרה אבל ר' יהושע לטעמיה דלא אמרי' הואיל ואין לנו אלא במה שהיא קודם שיתשיל ולא קרינן בה הראויה לך וי"ל והוא פשוט דמאי דהוצרך הש"ס לטעמא דהואיל ואתי אליהו היינו משום דפלוגתייהו דר"א ור"י הוי בכל גוונא בין שהתרומה עדיין היא ביד ישראל ובין שהתרומה כבר באתה ליד כהן ובשלמא ביד ישראל שייך טעמא דהואיל ובעי מתשיל אבל ביד כהן לא שייך זה דכיון דבאתה ליד כהן לא מצי מתשיל עלה וכדאמרינן בנדרים דכ"ט ע"א יע"ש:

איברא דראיתי להרא"ש בפי' שם שכתב וז"ל והרא"ם פירש דלא מצי למתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפריש מצי מתשיל עלה וצריך לומר לפירושו דאע"ג דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זמנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה עכ"ל ולפי סברת הרא"ם קשה הכא דאמאי לא אמרי' דטעמא דר"א הוא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל דאפי' ביד כהן ישראל יכול להתשיל ואע"ג דלא שכיח מ"מ יותר שכיח זה מאילו אתי אליהו ומה גם דבכה"ג שנטמא אחת מהם ואין הכהן יכול ליהנות מהם מילתא דשכיח הוא שילך הכהן אצל ישראל ויבקש ממנו שיתשיל ומסתמא הישראל עושה רצונו ומתשיל דניחא ליה שיהנה הכהן בתרומה שנתן לו דבהכי הוא המצוה כתקנה וכיון שכן אמאי לא מוקי פלוגתייהו בהכי אי אמרי' הואיל או לא וכבר עלה בדעתי לומר ליישב סברת הרא"ם עפ"י מאי דאמרי' בערכין דף כ"ג ע"א גבי מתניתין דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה דאיפליגו ר"א ור"י ומסיק התם דהכא בשאלה בהקדש פליגי דר"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש ור"י ס"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש יע"ש ואמרי' בריש פרק ב' דנזיר דכ"ט ע"א דלב"ש אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות וכתב רש"י שם דה"ט דנזירות כהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע וכו' וכ"כ התוס' שם ד"ה לאתשולי וכו' יעו"ש וכ"כ הר"ב בספר א"ז לנזיר משם שיטה יעו"ש וכיון דבנזירות מטעם דקרי ליה קרא קודש אמרי' דהוי כהקדש לב"ש ואין שאלה בנזירות א"כ ע"כ ה"ה תרומה דבכמה קראי קרי ליה רחמנא קדש כדכתיב וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וגו' וכן בקראי אחריני קרא הכתוב לתרומה קדש וא"כ י"ל דדינה כקדש ואין שאלה בתרומה לב"ש וכ"כ לר"א דאמרי' בערכין דס"ל כב"ש ה"ה דס"ל דאין שאלה בתרומה ומש"ה לא מוקי בשמעתין דטעמא דר"א משום דהואיל ואי בעי מתשיל אבל שוב ראיתי והוא פשוט דהא ליתא דהא גבי חלה אמרי' דהיינו טעמא דר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה משום דס"ל הואיל ואי בעי מתשיל ואם איתא דאין שאלה בתרומה ה"ה בחלה וע"כ צ"ל דלר"א תרומה איתיה בשאלה וא"כ אמאי לא משני בשמעתין דטעמא דר"א משום דהואיל ואי בעי מתשיל הן אמת דצריך ליישב דמאחר דאמרי' בערכין דר"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש א"כ ה"ה דס"ל דאין שאלה בנזירות כיון דקראו הכתוב קדש וא"כ מ"ש תרומה דאף דנקראת קדש יש שאלה לתרומה ודוחק לומר דמ"ש בנזיר דלב"ש ה"ה נזירות ליתא בשאלה היינו לב"ש אבל ר"א לא ס"ל כב"ש אלא בהקדש ממש אבל בדבר אחר כנזירות ותרומה אף דנקראו קדש אין להם דין הקדש דזה דוחק דמאחר דר"א קאי כסברת ב"ש בדין אין שאלה בהקדש ועינינו הרואות דלא ס"ל כן אלא בהקדש ממש ולא בדבר שנקרא קדש מנין להו לסתמא דש"ס בההיא דנזיר לומר דס"ל לב"ש דאין שאלה בנזירות מטעם שנקרא קדש כיון דאילו היה כן לא היה ר"א תופס סברת ב"ש לחצאין ובפרט לסברת התוס' ודעימייהו שכתבו בפ"ק דנדה דף ז' ע"ב ד"ה שמותי וכו' דר"א מתלמידי ב"ש הוא ומש"ה קרו ליה שמותי וכמו שהביאו שם מהירושל' דפ"ק דתרומות וטעות סופר נפל דאינו בפ''ק אלא בפרק חמישי דתרומות ולע"ד כן יש לדקדק מהירושלמי דפ"ט דשביעית במשנה ט' עלה דקאמר ר"א במתני' ר"א אומר ינתנו לאוכליהם יע"ש וכן מתבאר מהירושלמי שהביאו התוס' בביצה דף ל''ד ע"ב ד"ה ואומר מכאן אני נוטל יע"ש וכיון דר"א מתלמידי ב"ש וכל דבריו כב"ש איך אפשר לומר דב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש וגם בדבר שנקרא הקדש אין שאלה ור"א יתפוס סברת ב"ש לחצאין ואי לאו דברי התוס' ורש"י בההיא דנזיר דכתבו דטעמא דאין שאלה בנזירות היא משום דנקרא קדוש הוי אמינא דאין הטעם כן אלא משום דנזירות הוא כולל מלתא דהקדש דכיון שנדר בנזיר הרי קבל עליו איסורי נזיר וקבל עליו קרבנות הנזיר שחייב עצמו להקריב קרבנות הנזיר וכיון דע"י שאלה שעוקר הנדר עוקר ג"כ עיקר הקרבנות נמצא דמשאיל על נדר הקדש ואין שאלה בהקדשות ובנדרי הקדש וקצת כיוצא לזה כתבו התוספות בפ"ב דנזיר דף י"א ע"א ד"ה דהוי מתנה וכו' דאע"ג דנזירות ליתיה ע"י שליח יכול להתנות תנאי כיון דקרבנות הנזיר אפשר ע"י שליח יעו"ש וכ"כ י"ל דאזלינן בתר הקרבנות לענין שאלה אבל לפי דברי התוספות ורש"י והשיטה קשה מ"ש מתרומה:

איברא דראיתי להרב בצלאל ז"ל בנימוקיו למס' ערכין דף כ"ג שכתב משם הרגמ"ה ז"ל וז"ל בשאלה בהקדש קמפלגי כשהקדיש נכסיו גרש אשתו וגבתה כתובתה מהם אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה קדש שהיה הקדש טעות ושמא היה מחזיר את אשתו והיו אוכלים הנכסים הלכך קסבר ר"א ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור"י סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול להשאל על ההקדש שאפי' יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש והקדש טעות הוי הקדש ב"ש כר"י ואין נשאלין וב"ה כר"א ונשאלין ולכך ידירנה עכ"ל הנה מלבד דפירושו בגמרא בפלוגתייהו דר"א ור"י קשה להולמו דאי מיירי הכא דאומר דהקדיש נכסיו מפני שנאת אשתו כדי שלא תוכל לגבות כתובתה דטעה לומר דהקדש מפקיע מידי שעבוד והשתא דידע דאין הדין כן הוי הקדש טעות ובטעם זה ישאל על ההקדש הא ממ"נ מה תועלת יש במה שידירנה הנאה דאי כל מה שהקדיש הוא שיעור כתובתה א"כ למה ידירנה הנאה הא שפיר יכול להחזירה ליהנות מהנכסים בלי שום שאלה כיון דמשעה שגבתה האשה כתובתה פקע קדושתייהו וחולין הוא ומותר הוא ג"כ ליהנות מהם ואי משום דיש נכסים יותר מכתובתה ואם ישאל עליהם יתבטל הקדש מהם א"כ מה תועלת במה שידירנה הנאה כיון דסוף סוף ישאל על הקדשו כדי ליהנות מהיתר על כתובתה ואם נאמר דלעולם אין בנכסים יתר על כתובתה ונ"מ דאם יחזירנה משאיל על הקדשו דבהכי יוצא ההקדש לחולין בלא שום פדיון גם זה דוחק דמשום דבר מועט דצריך לפדותו מדרבי אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון צריך שידירנה הנאה מאחר שמן הדין אינו צריך פדיון וגם מלבד דאיך איפשר לומר דר"א כב"ה מאחר שאמרו בירושלמי הנזכר בכמה מקומות דר"א מתלמידי ב"ש הוא וסברתו בכל הדברים כב"ש יתר על כן דבפי' אמרי' בירושלמי דנזיר גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בפרק כל שעה הלכה א' שהביאו שם מתני' דערכין ואמרו בפירוש דפלוגתא דר"א ור"י פליגי בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דר"א ס"ל כבית שמאי ור"י ס"ל כב"ה דנשאלין על ההקדש יעו"ש ומאחר דבירושלמי אמרו בפירוש כן מנ"ל להרגמ"ה לפרש בש"ס דילן הפך דברי הירושלמי ואולי דגירסת הרגמ"ה בסוגייא דערכין הוא גירסא אחרת דמפרש הש"ס ר"א כב"ש ור"י כב"ה ועפ"י נוסחא זאת פירש הענין וצ"ע: