מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכה

קרבן לא הבנתי קושייתו דמה שמחייבו קרבן הוא בחלון של יחיד שהוא על ספק טומאה ברה"י וספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כודאי כמו שנראה בר"ש ובדברי התוספות דנזיר ושבועות כנזכר לעיל וכיון דחשיב כנטמא טומאה ודאית חייב קרבן אם נכנס למקדש בשגגה ומאי דהביא ממתני' דפ"ק דכריתות אין ענין לזה דהתם מאי דאמרינן במתני' דעל לא הודע דמקדש וקדשיו אינו חייב אשם תלוי דאשם תלוי אינו שייך אלא בחתיכה אחת מב' חתיכות והיינו אם היה לפניו בשר קדש ובשר חולין ואכל הטמא אחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם אכל וכן טמא שנכנס למקום אחד ואינו יודע אם נכנס למקדש או במקום אחר הקרוב למקדש דאינו מוזהר עליו שלא ליכנס דבכה"ג אף דהוי כחתיכה מב' חתיכות אינו חייב אשם תלוי אבל בחיוב קרבן עולה ויורד דחייב המטמא מקדש וקדשיו בשגגה אינו ענין לזה דאה"נ דאם נטמא בספק טומאה ברה"י דספיקו טמא חייב קרבן כיון דספיקו כודאי ממש הוא באופן דנמצינו למדין דדעת התוס' והר"ש והרא"ש הוא דגם לענין חיוב ביאת מקדש מי שנטמא בספק טומאה ברה"י חשיב כוודאי וחייב דהא דספק טומאה ברה"י טמא לאו דוקא לענין ששורפין תרומה על טומאה זאת אלא חשיב כודאי טומאה לענין עונשין ולע"ד יש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ' כשם דף כ"ט ע"א אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טהור הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר וודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל ע"כ ואם איתא דהא דאמרינן דספק טומאה ברה"י אין דינו כודאי אלא לענין שריפת תרומה וקדשים וכיוצא אבל לא לענין עונשים א"כ מאי קשיא ליה מדיוקא דקראי הא שפיר י"ל דדיוקא דרישא הכי הוי דודאי טמא איכא לאו דלא יאכל והאוכלו חייב מלקות הא ספק טמא ברה"י נהי דחשיב כודאי טמא וחשיב כבשר קדש שנטמא בודאי דניתן לשריפה מ"מ לענין מלקות מיהא אינו לוקה האוכל אותו כיון דסוף סוף ספק הוי וספק מלקות להקל ומש"ה כתב בסיפא דדווקא טהור ודאי יאכל הא ספק טמא איסורא איכא באכילתו אף דאינו לוקה וכיוצא לזה אמרינן בפ"י יוחסין דף ע"ג ע"א גבי מאי דאמרינן התם חמשה קהלי כתיבי וכו' ואב"א הכא נמי תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא וכו' ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו וכתב רש"י ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא אלא אמרינן ככל ספיקי איסור על וודאי אזהרת וודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא עכ"ל ואם כן ה"ה הכא בקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא י"ל הכי ומדדייק מקרא הכי ש"מ דספק רשות היחיד דספיקו טמא בשיש בו דעת לישאל הוא כטמא ודאי אפילו לעונשין וא"כ אי אפשר לומר דעל ספק טמא בא למעט דאינו חייב מלקות דלענין טומאה ברה"י לוקה אפילו על הספק וכן יש להביא ראיה דהא עיקר דין זה דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן לה דעשאה הכתוב כודאי נטמאה ואסורה לבעלה קודם השקאת מי הסוטה ולהחמיר עשאה הכתוב כודאי נטמאה אבל לא להקל וכמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות די"א ע"א ד"ה צרת סוטה וכו' יעו"ש וכתבו התוס' שם בדף זה ע"ב ד"ה מאי נסתרה נבעלה וז"ל וא"ת כיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל עכ"ל וכדברים האלה כתב הרשב"א שם בחידושיו ליבמות יעו"ש הרי מפורש מדבריהם דלהחמיר עשה הכתוב זה כודאי אפילו למלקות וא"כ ה"ה לענין ספק טומאה ברה"י אף דדברי התוס' והרשב"א שכתבו דאמרינן בסוטה דלוקה אם בא עליה קשים הם דלכאורה לא מצאתי במסכת סוטה דבר זה ואדרבא התוס' בפרק כשם דף כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל וכו' כתבו וז"ל י"ל הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח פ"ק דיבמות מ"מ לאו הבא מכלל עשה איכא וכו' עכ"ל הרי שכתבו בפירוש דליכא מלקות הפך ממ"ש ביבמות אבל עכ"פ למדנו מדבריהם ביבמות דלהחמיר אף לעונשין עשה הכתוב כאילו היא ודאי וכ"כ לענין ספק טומאה ברה"י ולמדנו מזה דדוקא להחמיר אבל לא להקל:

שוב ראיתי דענין זה אי ספק טומאה ברה"י חשיב כטמא ודאי לכל הדברים הוי פלוגתא דרבי הושעיא ורבי יוחנן בירושלמי בסוף פ"ח דפסחים וז"ל נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח רבי יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכו' האי דינו ספק רבי יוחנן אמר ראשה דפרקא רבי הושעיא רבה אמר ההן דהכא יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ידחה לפסח שני ר"י אומר משלחין אותו לדרך רחוקה וכו' צבור שנטמאה בספק רה"י בפסח ר"י אמר יעשו בספיקן רבי הושעיא רבה אמר יעשו בטומאה אף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספיקן לא אמר רבי הושעיא רבה אלא לחומרין עכ"ל דנראה פשוט דכונת פלוגתייהו הוא דלר"י ס"ל דהא דספק רה"י ספיקו טמא אינו דינו כודאי טמא אלא כספק טמא דמאי דילפינן מסוטה הוא כי היכי דלא נימא דספיקו טהור כדין רה"ר דמוקמינן ליה בחזקתו דטהור היה אבל לעולם ספק טמא הוא ולא ודאי טמא ומש"ה אם נכנס למקדש בטומאה זאת פטור דספק נפשות להקל וכ"כ נזיר שנטמא בספק רה"י אינו מגלח ומביא קרבן טומאה דכיון דספיקא הוא הוי ספק חולין בעזרה ועל זה הביא ראיה מביאת מקדש דכשם דאינו חייב בביאת מקדש בטומאה זאת כ"כ אינו מגלח הנזיר בטומאה זאת וס"ל לר"י דאף דתנן בפ"ו דטהרות דעל ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס וכו' דנראה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ודאי ומשום הכי מותר לשרוף אותה מ"מ ס"ל לר"י דלאו משום דחשיב טומאה ודאית התירו לשרוף תרומה דהא טומאת בית הפרס וכיוצא הוא מדרבנן ועם כל זה התירו לשרוף דתרומה תלויה דאינה ראויה לכלום אין איסור שריפתה מדאורייתא ומש"ה התירו לשרוף אפילו בספק טומאה ואפילו בטומאה דרבנן כדי שלא יבואו לידי תקלה אבל לעולם דלכל הדברים ספק טומאה ברה"י אינו אלא מספק ומש"ה הנזיר אינו מגלח וכ"כ יחיד שנטמא בפסח טומאה ברה"י אינו נדחה לפסח שני דאפשר דטהור הוא וחייב לעשות פסח ראשון וחייב כרת אם לא יעשה ולכן עושין תקנה לשלח אותו לדרך רחוקה כדי שלא יתחייב וכ"כ נמי צבור שנטמא בפסח בספק טומאה ברה"י עושין בספיקן דהצבור עושין בראשון ממ"נ אם הם טהורין עושין כטהורין ואם הם טמאים הא צבור עושים בטומאה אבל הטמאים שהם טמאים ודאי אינם עושים לא בראשון ולא בב' בראשון אינם עושים דאפשר דהציבור טהורים ובב' אינם עושים דאפשר דהצבור טמאים וכל פסח הבא בטומאה עושים כולם בטומאה ואין שם פסח שני וגם מטעם זה אינם יכולים הצבור לעשות בכלים טמאים כי אם הכל בטהרה דדילמא הם טהורים באופן דלכל דבר דנין אותו כספק טמא זהו סברת ר"י אבל רבי הושעיא ס"ל הכל בתר איפכא דס"ל דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דינו כודאי טמא לכל הדברים ומש"ה הנזיר מגלח וכ"כ יחיד בפסח נדחה לפסח ב' כדין טמא ודאי וצבור שנטמאו באופן זה עושין כולם בטומאה כלומר דאף היחידים דטמאים ודאי עושים עם הצבור בטומאה אלא דאזיל ומודה דהא דחשיב כודאי הוא להחמיר דהיינו דהיחידים הטמאים בודאי יעשו בראשון ולא יהיו גרועים שלא לעשות לא בראשון ולא בב' כסברת ר"י אבל לעולם דלהקל לא אמרינן דחשיב כודאי והנה כי כן צריך שהצבור יעשו לעצמם בכלים טהורים ולא יתערבו עם הטמאים ודאי דלהחמיר מיהא ספק חשיב כודאי וכדאמרי' לענין סוטה דחשיב כודאי טומאה להחמיר אבל לא להקל דאסורה לבעלה ולתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת וכמ"ש התוספות בפ"ק דיבמות כאמור וצ"ל דלרבי הושעיא לענין עונשין נמי חשיב כודאי ומש"ה לא חש למאי דהביא ר"י ממתניתין דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת מקדש וכו' דאיהו ס"ל דחשיב כודאי להחמיר אפילו לעונשים ואם נטמא בספק רה"י ונכנס למקדש חייב כטמא ודאי וכמ"ש התוספות בשבועות וכתבנו שהוא סברת הרא"ש והר"ש בפי"ב דפרה אלא דק"ק לפי' שפירשו הר"ש והרא"ש במתני' דפרה במאי דקתני המזה מחלון של רבים או מחלון של יחיד דאיך לא חשו לפרש מתניתין באופן אחר כפירוש הרמב"ם וכיוצא כי היכי דלא תיקשי ממתני' לר"י דס"ל בירושלמי הנזכר דלא חשיב כודאי לחייב עליה על ביאת מקדש דע"כ לר"י אין פירוש מתניתין כן וכיון דלר"י אין הפירוש כן מנין לנו דרבי הושעיא פליג נמי בהכי דפירוש מתניתין הוא ע"ד שפירש הם כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן דאף דלענין הלכה קי"ל כרבי הושעיא דרביה דר"י הוא ומש"ה פירשו מתניתין אליבא דהלכתא מ"מ כיון דלר"י ע"כ אין פירוש המשנה כן מנין להם לפרש מתניתין כן לרבי הושעיא כיון דלר"י אין הפירוש כן וכ"כ קשה על התוספות בריש פ"ח דנזיר שהקשו גבי ב' נזירים שנטמא אחד מהם דיביאו שניהם קרבן טומאה כיון דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כודאי והביאו ראיה ממאי דתנן דשורפין תרומה שנטמאה בספק טומאה ברה"י יע"ש דכיון דלר"י בירושלמי דס"ל דהא דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא הוא מתורת ספק עכצ"ל כי היכי דלא תיקשי ליה משנה ערוכה דעל ששה ספיקות שורפין תרומה דליכא ראיה משריפת תרומה דהא אפי' בטומאה דרבנן כטומאת בית הפרס קתני מתני' דשורפין התרומה וע"כ דהאי טעמא דהתירו חכמים ז"ל לשרוף כדי שלא יבואו לידי תקלה כאמור וה"ה בספק טומאה ברה"י וראיתי להרב קרבן העדה בביאורו על הירושלמי ברפ"ח דנזיר דעמד על דברי התוספות אלו דנזיר לומר דאין ראיה מהא דשורפין תרומה בספק טומאה כיון דאפילו בטומאה דרבנן שורפין יעו"ש ומהתימא איך לא הקשה להתוס' מהירושלמי הנזכר דכיון דלר"י עכצ"ל דאין ראיה משם איך הביאו התוס' ראיה זאת ומה גם דהירושלמי הנזכר דפלוגתא דר' הושעיא ור"י הביאו אותו בירושלמי בספ"ח דנזיר איברא דראיתי להרב קרבן העדה דבין בפסחים ובין בנזיר פי' עיקר פלוגתייהו דר' הושעיא ור' יוחנן דפליגי בנטמא בספק ואינו ידוע אם הספק נולד ברה"י דספיקו טמא או נולד ברה"ר דספיקו טהור דבהא פליגי בכל החלוקות אבל בנטמא בספק ברשות היחיד ודאי לכ"ע כטמא וודאי דמי יעויין שם ובאמת דסגנון לשון הירושלמי דקאמר נזיר שנטמא בספק רשות היחיד וכי האי לישנא נקט בכוליה דמדלא קאמר נזיר שנטמא בספק ברה"י מורה קצת כפירוש הרב ועל פי פירושו מינח ניחא מה שהקשינו לפי' הר"ש והרא"ש במתניתין דפרה ולהתוספות דריש פ"ח דנזיר דלפי פירושם אדרבא מוכח מהירושלמי דלכ"ע ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא על צד הוודאי כסברתם אלא שנראה שאף שנודה לו כפירוש מ"מ אכתי יש לתפוס עליו דאדמקשי להו להתוספות דאין ראיה אמאי לא הביא ראיה וסייעתא מהירושלמי אבל מ"מ לענד"נ דאין פירושו עולה יפה דאיך אפשר לומר הא דבנדון זה דספק שנולד ואינו ידוע אם היה ברה"י או ברה"ר ע"כ הוא כשאר ספיקות דאזלינן להחמיר אבל אינו טמא בודאי וא"כ מ"ט דר' הושעיא דעושה אותו כודאי טמא דהא כיון דספק הוא אין הנזיר מגלח דאפילו למ"ד דספק דאורייתא הוא מן התורה מ"מ איך יביא קרבן טומאה ושמא הוא טהור ומביא חולין בעזרה וביחיד שנטמא כן בפסח למה ידחה לפסח שני מאחר דהוא ספק ולמה לא נעשה לו תקנה לשלח אותו בדרך רחוקה כדאמרינן וגם בציבור שנטמאו כן בפסח אמאי יעשו אפילו הטמאים ודאים בראשון כיון דהציבור אפשר שעושים בטהרה ואפילו אם נאמר דלמ"ד דספק דאורייתא לחומרא איסורו מדאורייתא ס"ל לר' הושעיא דכיון דמן התורה, מפני הספק הרי הוא טמא הרי הנזיר ע"כ צריך שיביא מן התורה קרבן טומאה דבלאו הכי לא מצי להביא קרבן טהרה ולא חשיב חולין בעזרה וכן ביחיד בפסח נדחה לפסח שני דכיון דמן התורה מפני הספק טמא הוא הרי הוא בכלל איש איש כי יהיה טמא וכן צבור שנטמאו באופן זה דכיון דמן התורה ספיקן טמא חשיב כציבור עושין בטומאה וכעין דוגמא לזה כתב הר"ן בתשובה סי' נ"ו לענין אין מתירין את הנדר עד שיחול דאם מספקא לן לענין דינא אם חל הנדר היום או לא חל כי אם למחר דלמ"ד דספק דאורייתא לחומרא מן התורה הוא כיון דמדאורייתא מיחייב היום מספק חל מהיום מקרי ויכול להתיר מהיום יע"ש מ"מ התינח לסברת האומרים דהוי מן התורה אבל לדעת הר"מ דכל הספיקות שרו מן התורה ומדרבנן הוא דאסור א"כ מאיזה טעם חשיב ליה ר' הושעיא כטמא ודאי ודין זה דרבי הושעיא פסקו הרמב"ם בפרק ז' מה' קרבן פסח וכתב וז"ל יחיד שנטמא בספק רה"י כמו שיתבאר במקומו הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת וצבור שנטמאו בספק רשות היחיד יעשו כולם בטומאה עכ"ל ולדעת הרמב"ם עכצ"ל דמפרש הירושלמי על הדרך שבארתי דהכוונה הוא שנולד לו ספק טומאה ברה"י דבכה"ג כיון דמדאורייתא ספיקו כודאי טמא הוא ויחיד נדחה לפסח שני והצבור עושים בטומאה אבל אי מיירי דנולד לו ספק טומאה ולא נודע אי ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי בכה"ג הוי כשאר ספיקות דאינו אלא מדרבנן וא"כ אמאי היחיד נדחה דהא בטומאה דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת וכמ"ש הר"מ בפרק ז' מה' קרבן פסח דין ד' לענין טומאת בית הפרס דמדרבנן יע"ש וגם בצבור שנטמאו באופן זה אמאי עושין כולם בטומאה דמשמע דאפילו הטמאים בודאי עושים את הראשון כיון דמן התורה חשיב כאילו הצבור עושים בטהרה דיחיד נדחה לפסח שני ואיך מפני הטומאה דרבנן יעשו הטמאים ודאין בטומאה ויאכלו קרבן פסח בטומאה אלא דליישב דברי הר"ש והרא"ש במתני' דפרה ודברי התוס' דריש פרק ח' דנזיר אפשר לומר בדוחק דמפרשים הירושלמי על דרך שפירש הקרבן העדה אלא דלפי שיטתו היה ראוי בהקשותו על דברי התוס' דנזיר אדרבא לסייעם מדברי הירושלמי דנראה דס"ל דכודאי טמא חשיב מן התורה ומדברי הר"מ דה' קרבן פסח אלו מתבאר יפה דמה שנראה מדברי הר"ם בפי"ו מה' אבות הטומאה דספק רשות היחיד נמי הוא מדבריהם וכמו שנראה מדבריו בפ"ט דהלכות טומאת מת דין י"ב נמי הוא ע"ד שביאר דבריו מהר"ם ן' חביב בקונטרס שבסוף כפות תמרים שכתבנו לעיל דדוקא בספק שקול טהור מן התורה אפילו ברה"י אלא דחכמים החמירו ועשאוהו טמא ככל הספיקות אבל ספק הקרוב לודאי כגון ספק סוטה דאיכא רגלים לדבר דנסתרה ומוכח טובא דנבעלה וה"ה גבי טומאה כה"ג דאיכא רגלים לדבר ספיקו טמא מן התורה אפילו לדעת הר"מ דבהכי ניחא דברי הר"ם דפרק ז' דהלכות קרבן פסח דעכצ"ל דמיירי באופן זה דאיכא רגלים לדבר דספיקו טמא מן התורה ולא כמו שנראה מדברי הרב בתי כהונה ח"א בבית ועד דף ב' ע"ב ד"ה אנכי הרואה וכו' דהר"ם ס"ל דכל זה דילפינן מסוטה לספק טומאה ברה"י אינו אלא אסמכתא בעלמא יעו"ש וכיוצא לזה נראה מדברי הרב בני יעקב בתשובה הנזכר שהקשה על סברת ר"מ משמעתין דבכורות ולא שת לבו דלפי מ"ש התוס' והרא"ש דמיירי בב' חביות שנטמא אחת מהם ולא נודע איזה מהם הרי בכה"ג דאיכא רגלים לדבר דהא בודאי אחת מהם נטמא אפילו לדעת הר"ם כל שהיה ברשות היחיד ספיקו טמא מן התורה ומדלא ישב באופן זה ש"מ דס"ל ג"כ דדעת הר"מ אפילו ברשות היחיד בכל גוונא ספיקו מדבריהם ולדידהו מה יענו לדברי הר"מ דהלכות קרבן פסח הנזכר לעיל דנראה דעכ"פ אף לדעת הר"מ איכא גוונא בספק ברשות היחיד דספיקו טמא מן התורה ועכצ"ל דיש חילוק בין ספק שקול לספק קרוב לודאי דספק דקרוב לודאי ספיקו טמא מן התורה:

והגה אמרינן בירושלמי בפרק כיצד צולין הלכה ז' וז"ל צבור שנטמא אחד מהם ואין ידוע איזהו ר' זעירא אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיא יעשו בספיקן לא מסתברא אלא כהדא דתני רבי הושעיא שלא לענוש ליחיד כרת עכ"ל וראיתי להרב קרבן העדה שם ד"ה תני רבי הושעיא וכו' שרצה לדמות הא דהכא לההיא דצבור שנטמא בספק ברה"י בסוף פרק האשה יעו"ש ולע"ד אין להם דמיון זע"ז כלל ועיקר דהתם כל הצבור נטמאו בספק ברה"י וכיון שכן ס"ל לר' הושעי' כיון דספק רה"י כטמא וודאי דמי הרי חשיב כאילו היו הציבור כולם טמאים ולפיכך יעשו בטומאה דאפילו הטמאים ודאים יעשו בראשון משא"כ בנדון זה שנטמא אחד בודאי ולא נודע איזה הוא דאין לומר הכי דאף דכולם בספק שמא זה הוא מ"מ על כל פנים אין כאן אלא טמא אחד והשאר טהורים ואין כאן צבור עושים בטומאה כדי שנאמר שיעשו כטמאים ודאין נמי בראשון כיון דהספק אשר יש להסתפק בכל אחד ואחד שמא זה הוא טמא אין אנו יכולים לומר דספיקו כודאי דהא מסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא מאי דאפשר שיהיה טמא וכמ"ש התוס' בההיא דרפ"ח