מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכד

לטהרות דבהכי מטמאינן ליה אבל ללמוד משם בהא דחביות שדינן להיות שתיהן כדין תרומה תלויה מדאורייתא אין ללמוד משם דכיון דמטעם דלא ילפינן מהתם אלא לטמא דבר שאפשר שיהיה טמא משא"כ בב' חביות שאין לנו כח לטמא שניהם דע"כ אחת מהן טהורה א"כ מאין לנו לומר דבאופן זה שניהם תלויות מן התורה כיון דמן התורה כל הספיקות הם מותרים מן התורה ולא ילפינן מסוטה אלא לומר דטמא בודאי הוא ובשלמא התוספות והר"ש שכתבו דשניהם תלויות מן התורה הוא משום דס"ל בעלמא דכל הספיקות אסורין מה"ת ומש"ה כיון דאי אפשר לטמא שניהם הוי שניהם תלויות מה"ת אבל לדעת הר"מ דכל הספיקות מדרבנן מניין לנו בענין טומאה דרה"י לעשות דין תלויה מדאורייתא כיון דאין אנו באים ללמוד מסוטה כי אם לטמא בודאי אבל לעשות הספק כדין תרומה תלויה לא ילפינן מסוטה ואפשר דכל דא"א לטמא כן כדין סוטה שניהם טהורות מן התורה שוב ראיתי דזה אינו דאף שכתבנו דלדעת הר"מ אפי' בב' חביות דאינו ידוע מי מהם נטמא ברה"ר טהור אף דהוקבע איסורא מטעם דאיכא חזקת הגוף המנגדת לקביעות איסור מ"מ ברה"י כה"ג דב' חביות לא שייך לומר הכי דכיון דמסוטה ילפינן דחדית לן קרא דחזקת הגוף דהעמד טהור אחזקתו לא אמרינן ברה"י דחשבינן ליה כאילו אין כאן חזקה א"כ בב' חביות אף דמסוטה לא שייך ללמוד כי אם ללמד טומאה בודאי ולא לטמא בספק מ"מ כיון דהא ילפינן משם דחזקת הגוף ליכא ברשות היחיד א"כ ממילא בב' חביות דהוקבע איסורא הוו תלויות מן התורה כיון דהא אית לן בעלמא דבהוקבע איסורא ספיקו אסור מן התורה היכא דליכא חזקת הגוף המנגדת לקביעות איסור ועיין מ"ש התוספות בריש נדה דף ב' ע"א ד"ה והלל כי אמר וכו' וא"כ כפי זה מתיישב נמי שמעתין שפיר לדעת הר"מ:

ועוד יש לישב הא דשמעתין לדעת הר"מ דהא כבר נמנו וגמרו מהרימ"ט והפ"ח דלדעת הר"מ לא אמרינן דכל הספיקות מדרבנן כי אם למ"ד דאין חיוב אשם תלוי כ"א בחתיכה מב' חתיכות דהוקבע איסורא אבל למ"ד דאפילו בחתיכה אחת חייב אשם תלוי פשיטא דהוי מה"ת כיון דבחתיכה א' דהוי ספק שקול חייב אשם תלוי ואמרינן בכריתות דף י"ז ע"ב דרבי אליעזר ס"ל דאפילו בחתיכה אחת חייב אשם תלוי יעו"ש ואין כ"כ רחוק לומר דר' יהושע נמי קים לן שמעתין דס"ל כר"א דאפילו חתיכה א' חייב אשם תלוי כיון דר"י בר פלוגתיה דר"א הוא ומדלא פליג עליה בזה ש"מ דס"ל נמי הכי וכיון שכן נמצא דס"ל בכל הספיקות אסירי מן התורה ואע"ג דלמאי דס"ד לומר בשמעתין דטעמא דר"א משום דתרומתי כתיב ויש אם למקרא פריך מההיא דבגדו בה ולא פריך מהענין עצמו דכיון דס"ל לר"א דאפילו בחתיכה אחת חייב אשם תלוי ע"כ ס"ל דיש אם למסורת כדאמרינן התם בכריתות דבזה תלוי פלוגתייהו יע"ש מ"מ י"ל דמאי דלא פריך מהתם הוא משום דהא איכא לישנא אחרינא התם בכריתות דלאו משום דיש אם למקרא הוא מ"ד דבעינן חתיכה מב' חתיכות אלא משום דאפשר לברר איסוריה יעויין שם ומש"ה פריך מדבר מבורר טפי:

שוב ראיתי להרב בני יעקב בתשובות סי' ב' דק"פ ע"א שהקשה משמעתין לסברת הר"מ וכתב וז"ל והשתא קשה לדעת הר"מ וכו' א"כ בתרומה תלויה אמאי קאמר ר"י דלא בעי שימור הא כיון דספיקא הוא מדאורייתא טהורה היא ככל הספיקות דמדאורייתא לקולא ושמא אפשר לומר דשאני התם דגלי קרא תרומתי למימר דדוקא טהורה בודאי אבל תלויה לא עד כאן דבריו ולכאורה דבריו אינם מובנים במה שתירץ דשאני הכא דגלי קרא תרומתי וכו' דכיון דמן התורה לא משכחת לה תלויה דלעולם כל ספק הוא טהורה הרי תלויה דמדרבנן היא אבל מן התורה מיהא בכלל טהורה היא ואיך שייך לומר דאתא קרא דתרומתי לשון יחיד למעט תלויה וכי אפשר לומר דאתא קרא למעט דבר שהוא מדרבנן וכיון דמן התורה לא מצינו אופן זה דב' תרומות י"ל דמש"ה נקט קרא תרומתי ל' יחיד ואכתי קשה אמאי לר"י לא בעיא שימור ואם נאמר דכוונתו לומר דשאני הכא דמדשני קרא דקרינן תרומותי לשון רבים וכתיב תרומתי לשון יחיד והעיקר היא הטהורה דכתיב לשון יחיד עכצ"ל דבא למעט תרומה אחרת ואם בתרומה נמי אם נטמאה בספק טהורה היא ככל הספיקות א"כ למה שינה קרא המסורת מהמקרא ולא כתב המסורה נמי כמקרא לשון רבים כיון דאין שום אופן תרומה תלויה למעט אלא עכצ"ל דשאני ספק תרומה מכל הספיקות דספק תרומה טמאה אזלינן להחמיר מדאורייתא נמי ומשכחת לה נמי תלויה מן התורה ועל זה אתא קרא דמסורת למעט תלויה ואם זהו כונתו אכתי קשה דהתינח ליישב מאי דסלקא דעתך דש"ס לומר דפליגי בקרא דתרומתי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת אבל למסקנא דשמעתיה דדחינן זה ומוקי פלוגתייהו בקרא דלך דר"י סבר הראויה לך דווקא מאי איכא למימר הא מן התורה תלויה נמי ראויה לך הויא ואמאי לא בעי שימור ובזה אין לומר דשאני הכא דגלי קרא דלך דמשמע דאיכא תרומה אחרת דאינה טמאה לגמרי ועכ"ז לא בעיא שימור ועל כרחך דבא למעט תלויה וש"מ דאיכא תלויה גבי תרומה מן התורה כדאמרי' במאי דס"ד ע"ד האמור דהא ליתא די"ל דלעולם דספק תרומה היא ככל הספיקות וקרא דלך בא למעט תרומה טהורה דאסורה משום חמץ כדאמרינן בפ"ק דפסחים דכ"ע לא בעי שימור כאמור לעיל ועוד דשוב ראיתי דגם למאי דס"ד דש"ס דהקשה הרב יש לדחות כן דמאי דשני קרא וכתב במסורת תרומתי בל' יחיד י"ל דלא למעט תרומה תלויה אלא למעט תרומה טהורה דכוותה אלא דאסורה באכילה משום איסור חמץ:

ועוד דבר תימה הוא לומר דדעת הרמב"ם דלענין איסור תרומה טמאה ספיקו אסור מן התורה דאפילו נטמאה מספק אסורה מן התורה משא"כ בכל הספיקות כיון דהר"מ כתב בדרך כלל בפ"ט מהלכות טומאת מת דכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות אינם אלא מדרבנן ועוד יש להקשות על הרב ב"י למה הקשה קושייתו על הרמב"ם ממאי דסלקא דעתן בשמעתין דפליגי בקרא דתרומתי ולא הקשה מהמסקנא דמסיק דפליגי בקרא דלך הראויה לך ולפי מ"ש לעיל יש לתרץ דניחא ליה להקשות מהס"ד דלמסקנא יש לדחות כיון דמצינו דר"מ לענין חמץ מתיר לשרוף בשש תרומה טהורה עם טמאה אלמא דלענין זה משכחינן דרבנן דכיון דעיקר קרא דלך לא אתא להכי אלא לתרומת חמץ בשעות דאורייתא מינה אמרינן דה"ה בחמץ דרבנן א"כ לר"מ ה"ה בתלויה דאף דאינו אלא מדרבנן לא קרינן בה הראויה לך כמו ששיערנו לעיל:

וראיתי לרש"י בפ"ק דפסחים דף ט"ו ע"א עלה דס"ד התם לומר דמאי ומדבריהם מדברי ר"א ור"י דחבית של תרומה שכתב דפלוגתייהו דר"א ור"י בקרא דתרומתי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת וצריך טעם אמאי נקט רש"י לעיקר פלוגתייהו מאי דקס"ד בשמעתין מאחר דכבר דחו בשמעתין אוקמתא זאת ומסיק דפליגי בקרא דלך הראויה לך:

עוד יש לעמוד במ"ש עוד רש"י שם ד"ה יניחנה במקום וכו' וז"ל אלמא שמעינן ליה לר"י דכיון דאינה ראויה אלא להדלקה יכול לגרום לה טומאה עכ"ל הצריך לעניינו ונראה מדברי רש"י דכתב דאינה ראויה להדלקה דס"ל דתרומה תלויה ראויה להדלקה והוא תימא דכיון דדין תלויה שאין שורפין אותה כדין תרומה טמאה כיון דספק טהורה היא אם כן איך אפשר להדליק בה כיון דהדלקה היא שריפתה כדין תרומה טמאה וכיון דספק טהורה הוא הא קיי"ל דתרומה טהורה לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ולא להדליק כדמוכח במתני' בפ"ח דשביעית משנה ב' שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר ואמרינן בירושלמי שם דמאי דמשמע דתרומה לא ניתנה להדלקה היינו תרומה טהורה דטמאה ודאי ניתנה להדלקה יעו"ש וא"כ כיון דטהורה לא ניתנה להדלקה א"כ בתלויה כיון דספק טהורה היא איך אפשר דמותר להדליק בה ולדידי עכצ"ל דטעות סופר נפל בדברי רש"י וצ"ל כן דכיון דאינה ראויה אפי' להדלקה וכו' וכונתו לומר דסברת ר"י דיכול לגרום לה טומאה הוא באופן זה שאינה ראויה לכלום אפי' להדלקה דאם היתה ראויה מיהא להדלקה לא היה אומר כן ר"י אלא דצריך להבין דכיון דר"י לאו מסברא קאמר לה אלא דייק לה מקרא דמדשני קרא המסורת מהמקרא דהמקרא נקט לשון רבים והמסורת לשון יחיד ש"מ דהמסורת אתא למעוטי דלא שייך אזהרה זאת דשמירה כי אם בתרומה טהורה ממש אבל לא בתלויה וא"כ דקרא ממעט תלויה אפי' אם נאמר דמותר להדליק בה מ"מ כיון דאינה ראויה לאכילה כטהורה הרי היא בכלל מיעוטא דקרא דתרומתי דהיינו טהורה ודאית אמרתי לך ולא תלויה וצריך לומר דסבירא ליה לרש"י דר"י מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי דמקרא דנקט לשון יחיד אין ללמוד כן דאיכא למימר דנקט קרא לשון יחיד מאחר דהכי הוא האמת דאינו אלא בתרומה אחת דהיינו הטהורה ולא הטמאה אבל בתלויה אכתי יש לומר דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בתלויה צריכה שימור מספק שמא טהורה היא ומאי דקאמר ר"י תרומתי כתיב הוא דווקא לסתור סברת ר"א דס"ל יש אם למקרא ובב' תרומות הכתוב מדבר אבל עיקר סברת ר"י הוא מסברא בעלמא דס"ל דמלתא דמסתבר הוא בתרומה שאינה ראוייה לכלום לא שייך שימור דלמה ישמרנה מן הטומאה כיון דאין לה שום תיקון ומש"ה שפיר י"ל דאפשר דאם היתה ראויה להדלקה לא היה סברא לומר הכי כיון דסוף סוף היה יכול ליהנות ממנה ע"י הדלקה ועל פי זה י"ל קצת מה שהקשינו דאמאי נקט רש"י עיקר פלוגתייהו מאי דס"ד בשמעתין דפליגי ביש אם למקרא כיון דהמסקנא לא הוי הכי די"ל דס"ל לרש"י דע"כ דלמאי דס"ד הכא בסוגייא דפסחים לומר כסברת ר"מ דס"ל דשורפין תרומה טהורה עם טמאה אפי' בשש דאיסורו מדרבנן הוא מסברת ר"י כההוא דחבית צ"ל דהכא נמי קס"ד כדס"ד בשמעתין דפליגי ביש אם למקרא וכו' דבהכי אתי שפיר דכיון דמצינו דר"י ס"ל בתלויה דאינה צריכה שימור וס"ל כן מסברא דכל דאינה ראויה לכלום אין סברא לומר דצריכה שימור א"כ ה"ה באיסור חמץ דאף דאיסורו מדרבנן מ"מ סברא הוא דכיון דמדרבנן אסורה היא ולא חזייא לכלום דאין סברא שיהיה מוזהר בשמירתה כיון דבלאו הכי הולכת לאיבוד ולשריפה דכל דבר שאנו אומרים מצד הסברא אין אנו מחלקים בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דהא קי"ל דהמקדש באיסורי הנאה מדאורייתא אינה מקודשת ואמרינן דה"ה איסורי הנאה מדרבנן כדאמרינן בפרק כל שעה וכמו שכתב הרמב"ם בפ' ה' מה' אישות יע"ש וה"ט דכיון דבאיסורי הנאה דאורייתא ה"ט דאינה מקודשת משום דלא מטי לה הנאה א"כ הוא הדין הכי נמי באיסורי הנאה דרבנן דהא לא מטי לה שום הנאה מחמת איסור דרבנן ואמרינן דאינה מקודשת כלל אפילו להחמיר וה"ה הכא דכיון דמכח סברא הוא ה"ה באיסור דרבנן אבל לפי המסקנא דשמעתין דר"י לאו מסברא קאמר לה אלא מקרא קאמר לה דלך הראויה לך דנראה דאי לאו דחדית לה קרא הכי הו"א מסברא דאפי' בתלויה דאינה ראויה שייך בה שימור וכיון דלא מכח סברא הוא אלא מקרא יש לומר דיש לחלק בין אינה ראויה מדאורייתא לאינה ראויה מדרבנן דבאינה ראויה מדרבנן כיון דמדאורייתא היא ראויה צריכה שימור להחמיר דאף דתקנת חז"ל לאסור חמץ בשש מ"מ אם אנו מחמירים להצריכה שימור אינו מעלה ומוריד לתקנתם (אם אנו מחמירים) דבכמה דברים אמרינן דכל דהדבר הוא גזרת הכתוב באיסור דאורייתא מחמרינן באיסור דרבנן וכההיא דכיסוי שהביא הרב בני יעקב בסי' הנז' דף הנזכר יעויין שם דכיון דגזירת הכתוב דלא מיחייב בכיסוי כי אם בשחיטה הראויה לאכילה אמרינן דהיינו דוקא בשאינה ראויה לאכילה מדאורייתא אבל באסורה לאכילה מדרבנן חייב בכיסוי כיון דמדאורייתא קרינן ביה אשר יאכל וכ"כ הכא וא"כ אי הכא בסוגייא דפסחים ס"ל כמסקנא דשמעתין היכי קס"ד ללמוד הא דחמץ מדרבנן מדין תלויה דקאמר ר"י אלא ע"כ צ"ל דהכא נמי קס"ד כדקס"ד בשמעתין זה נראה לישב בדברי רש"י בדוחק לפי חומר הענין:

והנה במה שהקשו התוספת והר"ש במתניתין דחבית דאי מיירי בר"הי הרי ספיקו טמא ואי בר"ה הרי ספיקו טהור ומש"ה אמרו דמתני' מיירי בב' חביות שנטמא אחת מהן ולא נודע איזה מהן כאמור לעד"נ די"ל דמשכחת לה נמי בחבית אחת ומיירי שנולד בה ספק טומאה שנכנס בה אדם טמא וספק נגע בה או לא ונולד עוד ספק אחר שלא נודע ספק זה שנולד אם היה ברה"י או ברה"ר שלא נודע אם היו שלשה בני אדם בשעה שנכנס טמא זה וחשיב כרה"ר או לא היו ג' בני אדם והוי רה"י ובכה"ג למ"ד דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה אף בספק כזה מן התורה אסור וחשיבה תרומה תלויה דאין שורפין אותה דדוקא בספק הנולד ברה"י ודאי שורפין כיון דבודאי טמא הוא אבל בספק כזה דאפשר דלא היה ברה"י חשיבא כתלויה דאין לומר דבכה"ג אפי' למ"ד דכל הספיקות אסירי מן התורה הכא לא אסור מן התורה דכל דאיכא חזקה דהתירא לכ"ע אינו אלא מדרבנן כדין ספק קידושין דמוקמינן לה בחזקת פנויה והכא נמי מוקמינן לתרומה בחזקת טהורה דעד השתא היתה טהורה דנראה דהא ליתא דכיון דחדית לן קרא דילפינן מסוטה דספק ברה"י בטלה חזקה זאת וחשיב כאילו אין כאן חזקת טהרה א"כ כיון דעיקר הספק הוא שמא היה בר"ה הרי חשיב כאילו עיקר הספק הוא אי שייך בנדון זה חזקת טהרה או לא ואיך נאמר דמוקמינן לה בחזקת טהורה כיון דכפי זה חשבינן ליה כאילו הוא ודאי ספק ברה"ר ואינו כן דאיכא ספיקא דהיה ברה"י וכיון דבכל הספיקות מחמרינן מן התורה בהצד אשר הוא להחמיר מ"ש בספק זה דשמא היה ברה"י לא משגחינן ביה כלל דאמרינן דטהור הוא כדין ודאי ברה"ר אלא ע"כ צ"ל דבספק זה אזלינן לחומרא ואמרינן דתרומה זאת דין תלויה יש בה דאין לומר דבכה"ג איכא ס"ס להקל דהא איכא ספיקא שמא ברה"ר היה ואת"ל ברה"י שמא מעיקרא לא נגע בה הטמא דהא ליתא דספק השני אינו ספק כלל דכל שנולד הספק ברה"י לאו משום ספיקא מטמאינן לה אלא על צד הודאי דגזרת הכתוב דכל דברה"י חשיב כאילו נטמא בודאי וכדמוכח ברפ"ק דנדה וכן מתבאר מדברי התוספות ברפ"ח דנזיר דף נ"ז ע"א בד"ה באומר וכו' שהקשו וז"ל וא"ת אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליה תרומה עכ"ל הרי דכתבו התוספות דחשיב כודאי טמא ומש"ה כתבו דהיו יכולין להביא כל אחד ואחד קרבן טומאה ולא חיישינן לחולין וגדולה מזו מתבאר מדברי התוספות בפ"ב דשבועות דף י"ט ע"א ד"ה הלך בראשון וכו' דס"ל דטמא שנטמא בספק רה"י חייב על ביאת מקדש כטמא ודאי שכתבו וז"ל אי ברה"י מיירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אבל הכא מיירי ברה"ר דמוקמינן ליה בחזקת טהרה עכ"ל וכן מתבאר ממה שפירש הרא"ש בפי' המשנה בפי"ב דפרה משנה ד' דתנינן התם המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מחלון של יחיד וכו' חייב ע"כ כתב וז"ל פי' מחלון של רבים חלונות היו בנויות בכותלי העזרה ובהם היו נותנים האפר למשמרת ויש חלון מיוחד להזות על בני אדם שנטמאו בספק טומאה ברה"ר שאעפ"י שהם טהורים מן התורה היו מקבלים הזאה לצאת מן הספק ואם אחר שהזה נכנס למקדש ונמצאו המים שהזה מהם פסולין פטור מקרבן דבלאו הכי היה פטור מן התורה מחלון של יחיד שהיו על ספק טומאה שאירע לו ברה"י חייב דטמא ודאי הוא עכ"ל הרי בפי' דס"ל כסברת התוס' וכ"נ מדברי הר"ש שם דמפרש למתני' דפרה הנזכר כפי' הרא"ש שהרי כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רשות הרבים ונמצאו המים פסולין ואיגלאי שלא היתה הזאתו הזאה עכ"ל ולענ"ד אין ספק דכוונת דברי הר"ש הוא ע"ד פי' הרא"ש הנזכר וכנראה דהרב תי"ט לא ראה פי' המשניות דהרא"ש ולכך כתב על דברי הר"ש שם וז"ל ונפלאתי מאד דא"כ הזאה ל"ל דספק טומאה ברה"ר טהור ועוד דאיך מחייבו בקרבן והא אין קרבן בא על ספק טומאת מקדש וקדשיו כדתנן במשנה ב' פ"ק דכריתות עכ"ל ולפי דברי הרא"ש אין כאן קושיא כלל דהא כתב דאף דבר"ה ספיקו טהור מ"מ מצד חומרא בעלמא נזהרין להזות לצאת מידי ספק ובפרק ב' דמסכת ע"א דל"ו אמרינן דהא דספק טומאה ברה"ר טהור אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן ופסק הר"מ בפט"ו מה' אבות הטומאות דין ט' וכתב וז"ל אעפ"י שספק ר"ה טהור כשיבא לישאל אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל הרי זה משובח עכ"ל וא"כ לא שייך להקשות על אופן שהקשה התי"ט דהזאה ל"ל די"ל דבדרך חומרא היא ואי קשיא הא קשיא דלא שייך חומרא זאת כי אם לענין טבילה בדבר שנטהר בטבילה אבל בדבר שצריך הזאה דמי חטאת אי אפשר להחמיר לעשות הזאה דהא קי"ל דאדם הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מהלכות פרה אדומה יעו"ש וכיון דמן הדין ספק טומאה בר"ה טהור אדרבה ע"י הזאה הזאת מתטמא כטומאה ודאית דשלא לצורך הזאה היא ולא שייך להחמיר בזה ועיין ברפ"ה דמסכתא טהרות מ"ש הר"ש והרא"ש דר"ע ור"י ס"ל דבטומאת גברא דאיתיה בתקנתא בטבילה והזאה מחמרינן בספק טומאה ברה"ר ואפשר דמתניתין דפרה קאי כוותייהו ודוק ומה שהקשה עוד דאיך מחייבו