מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכג

מהלכות איסורי מזבח כרבנן כנזכר לעיל וא"כ אי אפשר לומר דר"ש כר"מ ס"ל לגמרי אלא מה שאפשר לומר הוא דאף דר"ש כרבנן ס"ל מ"מ היינו בבעל מום שיש לו מום קבוע אבל במום עובר קרינן ביה תמים יהיה לרצון כיון דראוי להקרבה לכשיתרפא:

איברא דראיתי להרא"ש בפסקיו בשמעתין שכתב בפשיטות דרבנן דס"ל דמותר להטיל מום באחוזת דם אף דמום עיבר הוא שיש לו רפואה הוא הדין בשאר מומים עוברים דמותר מן התורה להטיל בהם מום אלא דמדרבנן מיהא אסור דבאחוזת דם דוקא הוא דשרו רבנן משום פסידא יעויין שם נראה בפירוש דלא מסתבר ליה לחלק בין מום עובר דאחוזת דם לשאר מומין עוברים וכ"כ הטור בסי' שי"ג ויש לומר דכיון דלענין פדיון בפסולי המוקדשין מום עובר אינו נפדה דקרינן ביה אשר יקריבו ממנה דאף דהיום אינה קריבה למחר קריבה אם כן הכא נמי בקרא דתמים יהיה לרצון הא שפיר יש לומר דמום עובר קרינן ביה יהיה לרצון דאף דהיום אינה עולה לרצון למחר עולה לרצון ועוד דאם אין חילוק בין מום עובר דאחוזת דם ובין שאר מום עובר מנ"ל לרבי יוחנן לומר דלר"מ ס"ל בעלמא המטיל מום בבעל מום במום קבוע חייב ולא ממעט קרא דתמים וכו' כי אם לפסולי המוקדשין אחר שנפדו הא שפיר י"ל דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא במום עובר באופן זה דאחוזת דם דלר"מ ס"ל דהמטיל מום על בעל מום עובר חייב כיון דקרינן ביה תמים יהיה דאם היום אינה קריבה למחר היא קריבה אבל בבעל מום קבוע מודה ר"מ דאינו חייב דקרא דתמים ממטט ליה כיון דאין לו תקנה לעולם ומדאמרי' לר"מ אפילו בבעל מום קבוע ס"ל דחייב ש"מ דהא דאחוזת דם חשיב כבעל מום קבוע מאחר דאם לא יטיל מום ע"י הקזה תמות ולא תקרב וכיון דבלאו הכי אינה ראויה להקרבה מחמת שתמות אין כאן איסור להטיל מום לרבנן דכמו מום קבוע דמיא וכיון דבכה"ג מחייב ר"מ ש"מ דסברת ר"מ הוא אפילו במום קבוע באופן דנראה דאף דהרא"ש ס"ל דהמטיל מום בבעל מום עובר לא אסור מן התורה מ"מ בעד הרמב"ם י"ל דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דהמטיל מום בבעל מום עובר לוקה ולע"ד יש ללמוד כן ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח דין ט"ו יעו"ש:

והנה אחר שבארו בשמעתין פלוגתייהו דר"מ ורבנן לענין בכור שאחזו דם דפליגי בקראי כאמור אמרינן נמי דלענין פלוגתא דחבית שנולד בה ספק טומאה פליגי בקראי דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי ר"א סבר בב' תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור ור' יהושע סבר תרומתי כתיב ופריך למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ורמינהי בבגדו בה (כתיב) וכו' ומשני אלא הכא בהא קמיפלגי ר"י סבר הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך אל תשמור ור"א סבר היא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה ע"כ ויש לדקדק דלפי מ"ש הר"מ בפ"ט מה' טומאת מת וז"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות אינם אלא מדברי סופרים עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתין ולפי סברתו קשה דלפי המסקנא דהכא דפליגי ר"א ור"י בחבית שנולד בה ספק טומאה בקרא דנתתי לך דתיבת לך משמע דדוקא הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך אל תשמור ובין ר"י ובין ר"א דרשי הכי אלא דלר"י לא אמרינן שמא יבא אליהו ולר"א אמרינן שמא יבא אליהו ויטהרנה ולפי סברת הר"מ דספק טומאה אינו אלא מדרבנן א"כ מן התורה חבית שנולד לה ספק טומאה כטהורה גמורה חשיבא ואף דמדרבנן חשיבא תלויה ולא קרינן ביה הראויה לך מ"מ איך אפשר דקרא דלך איצטריך למעוטי דבר שהוא מדרבנן כיון דמן התורה לא משכחת לה תלויה שאינה ראויה לך ולזה י"ל דעיקר קרא דלך הראויה לך לא אתא לספיקא אלא אתא למאי דאמרינן בפ"ק דפסחים דף ט"ו ע"ב עלה דמתני' דפליגי אי שורפין תרומה טהורה עם טמאה בפסח אמרינן אמר ר"א מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וכתב רש"י אבל בשבע שאסורה כבר מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל אף לר"י שורפין עכ"ל וכיון דעיקר איסור שריפת תרומה טהורה עם טמאה הוא משום דאנו מוזהרין לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי וכמו שמתבאר מדברי רש"י שם במתני' עלה דאמרינן מדבריהם למדנו וכו' יעוין שם א"כ מניין לנו דבשבע דאסורה מדאורייתא אין אנו מוזהרין על שמירתה כיון דס"ס טהורה מצד עצמה היא אלא דאיסור חמץ רביע עלה ועכצ"ל דמקרא דלך הראויה לך ילפינן לה דכיון דזו אינה ראויה לך מצד איסור חמץ אינו חייב בשמירתה וכיון דעיקר קרא אתא להכי מינה יליף ר"י דה"ה בחבית שנולד לה ספק טומאה דכיון דמדרבנן אסורה אינה ראויה לך קרינן ביה ה"ה דאין אתה חייב בשמירתה וגם ר"א ס"ל סברא זאת אלא דס"ל דכיון דראויה היא אם יבא אליהו לך קרינן בה וס"ל לר"י ולר"א כסברת יהודה דאמרינן בפ"ב דסוכה דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל ואמר י' מ"ט דר' יהודה אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' לא שמה סוכה ור' מאיר הא נמי מדאורייתא מחזא חזייא ורבנן הוא דגזרו בה ע"כ הרי דלר"י ע"כ צ"ל דעיקר קרא לא אתא למעט סוכה שע"ג בהמה דכיון דמדרבנן הוא דאינה ראויה לז' איך נאמר דאתא קרא לזה אלא צ"ל דעיקר קרא למעט איזה סוכה אשר אינה ראויה לז' מדאורייתא ואפשר דמשכחת לה כההיא דאמרי' בפ"ק דסוכה דף י"ג ע"ב אמר ר' אלעזר אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא י"ח בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר מ"ט כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי וכתב רש"י ירקות וכו' דקות הן הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהם לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא וכו' ומביאין את הטומאה בעודן לחין וכל כמה דלא יבשו אוהל הוא ופוסלין הסוכה משום אויר כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בג' טפחים וכו' אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה עכ"ל ומדלא באר רש"י גבי סוכה נמי כמו שבאר לענין טומאה דבעודן לחין אינו אלא מדרבנן דילמא סמכי עלייהו משום סכך לכי יבשי נמי ש"מ דס"ל לרש"י דלענין סוכה אפי' בעודן לחים פסולה דכיון דבעינן סוכה העשויה לז' אף דבעודן לחים חשיב סכך מ"מ כיון דבתוך ז' יבשו ופסולה כדין אויר בשלשה אף בעודן לחין פסולה מדאורייתא דהא לכ"ע דרשינן סוכה הראויה לז' אלא דלר' מאיר בסוכה שעשאה ע"ג בהמה מכשיר מטעם כיון דמדאורייתא מחזא חזייא הא כל דמדאורייתא נמי לא חזייא פסולה וא"כ י"ל דלר"י דפוסל ע"ג בהמה לאו משום דאתא קרא לזה אלא קרא איצטריך למעוטי ירקות דיבשו בתוך ז' ומינה ילפינן דהשתא דגזור רבנן לעלות בי"ט ע"ג בהמה ואינה ראויה לז' מדרבנן פסלינן לה מטעם דאינה ראויה לו' איברא דראיתי להריטב"א בחדושיו לסוכה עלה דהא דירקות שכתב וז"ל אין חוצצין וכו' אע"ג דבטלינהו התם לגמרי ואע"ג דבעודן לחים חזו לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מפרכי וכמאן דליתנהו דמי ומהאי טעמא אמור רבנן שיהיו פוסלין בסוכה משום אויר וכו' וכן פירש רש"י וגריס ומביאין את הטומאה ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסי' ואין מביאין דכולהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיימא נינהו לז' הימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון עכ"ל ולפי האמור סברת מ"ד דמדינא נינהו כיון דלאו בני קיימא נינהו לז' הימים הוא עיקר לענין סוכה דהא בעינן סוכה הראויה לז' ולסברא ראשונה קשה דאמאי לענין סוכה לא להוי מדאורייתא כיון דלכ"ע בעינן סוכה הראויה לז' ומ"ש דמדברי רש"י נראה כן הא דברי רש"י אינו נראה אלא לענין טומאה אבל לענין סוכה לא פי' כן באופן דלמ"ד דבירקות פוסל משום אויר אפי' בעודן לחים מדאורייתא א"כ, לר"י עיקר קרא דחג הסוכות תעשה לך ז' ימים הוא למעט ירקות אפי' בעודן לחים ולמ"ד דאינו אלא מדרבנן אפשר לאוקמי קרא לר"י דמשכחת לה סוכה שאינה ראויה לז' מן התורה וכגון מי שנשבע שלא ישב בסוכה זאת כי אם יום ראשון בלבד והשאר בסוכה אחרת דבכה"ג אפי' ביום א' אינו יוצא בסוכה זאת כיון דסוכה שאינה ראויה לז' לאיש זה היא כיון דמושבע ועומד הוא באופן דלר"י עכצ"ל דעיקר קרא משכחת לה דבא למעט דבר שאינה ראויה לז' מדאורייתא אלא דמינה ילפינן אם אינו ראויה לז' מדרבנן וכ"כ הכא ס"ל לר"א ור"י דעיקר קרא לתרומה טהורה שהיא אסורה משום דכיון דאינה ראויה לך אין כאן חיוב לשומרה ומינה ילפינן לתלויה דכיון דמדרבנן אסורה לא קרינן בה הראויה לך אבל שוב ראיתי דאין זה כלום די"ל דע"כ לא קאמר ר"י התם בסוכה דאזלינן בתר מילתא דרבנן אלא דוקא להחמיר דבאיסור דרבנן נמי כיון דאסורה מדרבנן כל הז' מחמרינן כעין דאורייתא אבל הכא דאי אזלינן בתר איסור דרבנן הוא להקל דאנו אומרים דאינה ראויה לך מקרי ואין צריך שימור ולהקל לא מצינו והרי התם גבי חמץ דפליגי ר"מ ור' יוסי דלר"מ שורפין בשש תרומה טהורה עם טמאה ולר' יוסי אין שורפין וה"ט דר"י משום דכיון דאינו אסור כי אם מדרבנן להקל לא אמרו חכמים לומר דמפני דהם אסרו החמץ בשש אינו חייב בשמירתה וה"ה הכא בתלויה דמדרבנן הן אמת דאפשר לומר דהכא בשמעתין מוקי פלוגתייהו דר"א ור"י אליבא דר"מ דס"ל התם דכל דמדרבנן אסירא בשש דינו כחמץ בשבע דשורפין דכיון דמדרבנן מיהא לא קרינן בה הראויה לך סגי וצריך להבין שהרי ר"מ התם לענין סוכה ס"ל דבתר דאורייתא אזלינן דקאמר דכיון דמדאורייתא מחזא חזיא לא משגחינן אדרבנן ואמרינן הכי אפי' להקל וא"כ הכא גבי חמץ אמאי אזלינן בתר דרבנן להקל ומתיר לשרוף עם תרומה טמאה ואפי' דנאמר דשמעתין כר"מ מ"מ אכתי קשה דאפי' את"ל דלהקל נמי אמרי' הכי מ"מ התינח לפי המסקנא דשמעתין דפליגי בקרא דנתתי לך הראויה לך אבל לפי מאי דס"ד לומר דפליגי דלר"א יש אם למקרא ובב' תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה איך אפשר לומר דלדעת הר"מ דאתי קרא דב' תרומות לתרומה שנולד בה ספק טומאה כיון דמדאורייתא ספק טומאה מותרת באכילה וכתרומה טהורה חשיבא ולמה איצטריך קרא לרבות דחייב לשומרה ועוד לר"י אף דס"ל דיש אם למסורת ולא כתיב אלא תרומה אחת אמאי בתלויה אינו מוזהר לשומרה הא מדאורייתא אף שנולד בה ספק טומאה אכתי היא כטהורה ואמאי אינו חייב לשומרה:

איברא דראיתי להר"ש בפ"ח דתרומות עלה דמתני' חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה שכתב וז"ל בפ"ק דפסחים פי' בקונטריס כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע וקשה דאי ברשות הרבים ספיקו טהור ואי ברשות היחיד ספיקו טמא וי"מ כגון וכו' וצריך לומר כגון ב' חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחד מהם ולא ידיע בהי מנייהו דשניהם תלויות מדאורייתא דאע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מדאורייתא אין ליטמא שניהם מכח זה כיון דממ"נ חד מנייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש פ"ב נזירין וכו' עכ"ל וכן כתבו התוספות בפ"ק דפסחים ד' ט"ו ע"א ד"ה חבית וכו' יעי"ש א"כ כפי זה דמיירי בב' חביות דלא ידיע הי מנייהו טמא לכאורה אין כאן שום קושיא על הר"מ משמעתין ככל האמור דהא הדבר פשוט דסבר הר"מ דכל ספק דרחמנא שרייה אינו אלא בלא הוקבע איסורא כגון חתיכה ספק איסור או לא אבל חתיכה מב' חתיכות דהוקבע איסורא וחייב אשם תלוי פשיטא דס"ל להר"מ דספיקו אסור מן התורה וכמ"ש מהרימ"ט בסי"ד סי' א' וכ"כ הפ"ח בכללי הש"ס וכ"כ כל המפרשים אשר עמדו על סברת הר"מ וא"כ הכא דהספק נולד בין ב' חביות ועכ"פ הוקבע איסורא דאחת מהן וודאי טמאה היא הרי מן התורה שניהם אסורות באכילה לכהן כדין תרומה טמאה זה נראה פשוט לכאורה אבל כד דייקינן שפיר נראה דהא ליתא דא"כ ברשות הרבים נמי כי האי גוונא דנולד ספק בין ב' חביות דנגע שרץ באחד מהם ולא נודע מי משניהם הוי ספק תרומה טמאה דכיון דאחד מהם ודאי טמאה ואסורה היא הרי הוקבע איסורא ואסורים מן התורה דהא נראה מדברי הר"מ בפי"ו מהלכות שאר אבות הטומאה:

דמאי דאמרי' דספק טומאה בר"ה ספיקו טהור הוא משום דאיסור כל הספיקות הוו מדבריהם יעו"ש וכיון דטעמא הוי הכי א"כ בהוקבע איסורא אפי' בר"ה ספיקו טמא ובהדיא כתב הר"מ בפי"ח מה' שאר אבות הטומאות דין ב' וז"ל זה הכלל כל ספק בר"ה טהור לפיכך עצמות המת ועצם נבילה בר"ה או גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס ונגע באחד מהם ואין ידוע במה נגע מהם כזית מן המת וכזית מן הנבילה והאהיל על אחד מהם ואין ידוע על איזה מהן האהיל וכו' בכל אלו הספיקות טהור עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דהוקבע טומאה בכאן דאיכא דבר טמא ואיכא דבר טהור אלא דלא נודע אם נגע בטמא או לא עם כל זה ספיקו טמא ואף דיש לדוחה לדחות ולומר דהוקבע איסורא לא שייך אלא בשכבר נטמא בודאי אחת מן החביות ונאסרה דבזה שייך לומר דמן התורה שניהם אסורות כיון דעכ"פ יש לנו אחת שהיא אסורה משא"כ בכל הני שכתב הרמב"ם דהדבר אשר אנו דנים בו אין כאן שום קביעות איסור בגוף זה שהרי אם לא נגע במי שהוא טמא כולו טהור והקביעות בענין הטומאה הוא שיש לפנינו ודאי דבר טמא ודבר טהור ולא נודע למי נגע ואפשר דבכי ה"ג לא חשיב הוקבע לטמא בר"ה מ"מ יש להביא ראיה דבר"ה אפי' הוקבע איסורא ספיקו טהור מההיא דפ' ב' נזירים שהביאו התוס' והר"ש דפריך בגמרא אבל הכא ב' נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוי ליה ספק טומאה בר"ה וכל ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור וא"כ באמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם אמאי הוו שניהם טמאים מספק הרי דהכא דעל אלו הב' נזירים שאנו דנים בהם אם נטמאו או לא נטמאו אחד מהם בודאי נטמא וא"כ חשיב ממש כהוקבע איסורא ועם כל זה ברשות הרבים ספיקו טהור ועכצ"ל דהיינו טעמא דלא חשיב הוקבע איסורא בכה"ג לטמא אפי' בר"ה משום דכלפי מאי דהוקבע איסורא ומסייע לטמא יש כנגדו איפכא חזקת הגוף דעד השתא בחזקת טהור היה ומוקמי' ליה אחזקתיה וכמו שמתבאר ממ"ש התוס' בפרק כשם לענין ספק בר"ה דהקשו דאמאי איצטריך ללמוד מסוטה תיפוק ליה דמוקמינן ליה אחזקתיה דטהור היה יע"ש וכיון דאיכא חזקה דטהור היה המנגדה לקביעות איסור דהחזקה מסייע לומר דטהור והוי תרתי דסתרן חזר הדבר להיות כספק שקול דלא הוקבע איסורא דספיקו מדרבנן וא"כ ה"ה הכא בחבית שנולד לו ספק טומאה אף דהוקבע איסורא באחת מן החביות דבכל א' וא' מהן איכא חזקת הגוף דבחזקת טהורה היתה עד השתא הוי כספק שקול ואינו אלא מדרבנן:

וראיתי להרב דברי אמת בקונטרס ט' דף פ"ה ע"ב שחלק על מהרימ"ט ודעימיה דסבירא להו דבהוקבע איסורא בין בחייבי לאוין ובין בחייבי כריתות ספיקו אסור מה"ת והרב שם חלק ע"ז מדברי הר"מ דין י"ח מה' שאר אה"ט הנזכר לעיל ולענ"ד אין מדברי הר"מ אלו לדחות דברי הראשונים דמלבד דיש לדחות כאמור דכה"ג דכל הני שכתב הר"מ לא חשיב קביעות איסור יתר ע"כ דמספק טמא אין ראיה דכיון דאיכא חזקת הגוף דטהור היא המנגדת לקביעות איסור חשיב כספק שקול וספיקו מדרבנן:

הן אמת דלפי סברת התוס' והר"ש דאוקמוה למתני' דחבית בספק ב' חביות וברשות היחיד א"כ אין קושיא לסברת הר"מ דהא ודאי אפילו הר"מ ע"כ אזיל ומודה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא דהא אמרי' בפרק כשם דף כ"ח דילפי מסוטה דספק ברשות היחיד ספיקו טמא אלמא דמן התורה ספק טמא להחמיר ואם כן בדין חביות ברשות היחיד ספיקו להחמיר מן התורה אלא דיש לדחות לזה שהרי מהר"ם ן' חביב בקונטרס שבסוף כפות תמרים דף ל"ח ע"ב דקדק מדברי הר"מ בטוב טעם דע"כ לדעת הר"ם דאפי' ספק דר"ה ס"ל דלא שייך למילף מסוטה אלא ספק הקרוב לודאי כגון ספק סוטה דאיכא רגלים לדבר דנסתרה ומוכח טובא דנבעלה וה"ה גבי טומאה כגון דהשרץ הוא קרוב לטהרות וכו' וה"ה כשהפילה נפל ודאי לבור והאהיל עליו אף על גב דחולדה וברדלס מצויין שם הוא טמא מן התורה משום דהוה ספק קרוב לודאי בכה"ג שייך שפיר למילף מסוטה אבל בספק שקול טהור מן התורה אלא דחכמים החמירו ועשאוהו טמא ובכה"ג ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן אפילו ברשות היחיד עכ"ל יעו"ש וא"כ הכא דכבר כתבנו דבספק שקול חשיב אפי' בב' חביות א"כ לדעת הר"מ אפי' בר"ה אינו אלא מדרבנן ואף אם נאמר דכיון דבודאי נגע שרץ באחת מהן אין לך רגלים לדבר גדול מזה ולא גרע משרץ הקרוב לטהרות דחשיב ספק קרוב לודאי אף דהתם נמי איכא חזקת הגוף דטהור היה עד השתא מ"מ אכתי י"ל דכיון דמאי דילפינן מסוטה הוא דספיקו טמא כודאי כההיא דסוטה א"כ אם יש ללמוד משם באופן דשרץ קרוב