מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכב

דס"ל דהבעייא אפי' לרבנן דאל"כ למה הוצרך לפסק דין זה כיון דעיקר הבעייא הוא לר"מ וכבר פסק בדין ח' כרבנן דהמטיל מום בבע"מ אינו לוקה משום דלא חזי להקרבה ואולם אני מסתפק בסברת הרמב"ם אי מה דפסק בתמורת בכור ומעשר ובתשיעי של מעשר דאינו לוקה הוא משום דס"ל דנפשטה הבעייא דאינו חייב או דס"ל דלא נפשטה הבעייא ומש"ה כיון דספיקא הוי לא לקי כדין ספק מלקות דלכאורה נראה דבעייא לא נפשטה דאף דאמר ליה אביי ותבעי לך המטיל מום בתשיעי ללישנא קמא תבעי לך תמורת בכור ומעשר ללישנא בתרא ע"כ זה אינו פשיטות דנהי דהבעיין לא בעי בהני מ"מ לאו משום דס"ל בפשיטות דבהני לא לקי דאי ס"ל דדינא הכי דלא לקי וכך נתברר לו מאיזה ברייתא או מאיזה מקום מאין הרגלים להסתפק בתמורת בכור ומעשר או בתשיעי של מעשר כיון דהכל אחד ואין שינוי כלל לענין הדין כיון דעיקר הטעם בכולהו הוא משום דלא חזו להקרבה מה חילוק יש ביניהם וא"כ איך פשיט אביי מזה לומר דליכא בעייא משום דהבעיין שביק הני וקבע בעייתו בהכי ועיקר קושייתו היא לראות בדעת הבעיין אם יש לו איזה גילוי לענין הדין בהני יותר מאלו וכיון דהבעיין לא הראה לנו דלא מקבע בהני משום דיש ראיה לדבר נשאר הדבר דכלם בספק וי"ל דאמאי לא הקשה אביי כי אם מתשיעי דמעשר או בתמורת בכור ומעשר ולא הקשה דאמאי לא תבעי לך בה' חטאות המתות דהלכתא גמירי לן דלא חזו להקרבה ואמרי' בפ"ב דמכילתין דף ט"ו ע"א דמקרא ילפינן דמתות וכן אמרי' שם דתמורת פסולי המוקדשין אחר פדיונן מתה דבכל אלו שייך בעייא זאת אי המטיל מום בהם חייב או לא וג"כ קשה אמאי לא פריך אביי מתמורת פסח שאינה קריבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרי' בפרק מי שהיה טמא דף צ"ו ע"ב יעויין שם:

וראיתי בפסקי התוס' דתמורה בפרק כיצד מערימין סי' י"ו שכתבו וז"ל בזמן הזה אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי עכ"ל וקשה דאיך כתבו בפשיטות דבקדשים שרי דמשמע דשרי אפילו מדרבנן ואין הדבר כן דכבר כתבו התוס' בשמעתין דמדרבנן אסור וכמו שנראה מסוגיין דפ"ק דמס' ע"ג וצריך לדחוק ולומר דמדאורייתא הוא דאמרו דשרי דאף בזמן הזה לא חזי להקרבה מ"מ שאני בכור דכיון דקדושתו אינו תלוי בלבד בהקרבה שהרי קדושתו מרחם ואפילו נולד בעל מום ועיקר מצותו נמי ליתנו לכהן תמים יהיה לרצון קרינן ביה משא"כ בקדשים כמו שכתבנו לעיל אשר על פי זה אפשר לישב לדעת התוספות בשמעתין והרא"ש דס"ל דקדשי מזבח בזמן הזה מדרבנן הוא דאסור להטיל מום דווקא וכן הוא סברת רש"י בסוגין דפ"ק דמס' ע"ג דלכאורה קשה דמה יענו לההיא דמעשר בהמה דאמרינן דאם הפריש מעשר בהמה בזמן הזה ימות ולא שרינן ליה להטיל מום משום פסידא משום דמעשר בהמה נמי לא הוי כשאר קדשים דעיקר הקדשן להקרבה דמש"ה לא קדשי קדושת הגוף כי אם תמימים אבל קדם מומן להקדשן לא קדשי קדושת הגוף דמעשר אפילו יצא עשירי בע"מ קדוש קדושת הגוף דאין לו פדיון ליגזוז וליעבד ואינו נמכר באיטליז ולא נשקל בליטרא וכיון דקדושתו קדושת הגוף ולא תלי רחמנא בדבר הראוי להקרבה בלבד אין למעט מעשר מקרא דתמים יהיה לרצון כיון דגזרת הכתוב הוא דקדיש קדושת הגוף אף בעל מום דאינו ראוי להקרבה ומש"ה אפילו בזמן הזה אסור להטיל מום מן התורה דומיא דבכור דאע"ג דגבי בכור להקרבה ומש"ה אפילו בזמן הזה אסור להטיל מום מן התורה דומיא דבכור דאע"ג דגבי בכור בעל מום אמרינן דאפילו לרבנן מותר להקיז אפילו עושה בו מום משום פסידא היינו משום דכשהוא בע"מ אינו בכלל תמים יהיה לרצון וה"ה מעשר דהכי הוי דמותר להטיל מום בבעל מום משום פסידא אבל בכור ומעשר בזמן הזה שהם תמימים ואיכא עדיפותא דראוים להקרבה נמי לכישבנה בה"מ בהצטרפות דלא תלי רחמנא קדושת הגוף דידהו בהקרבה דאפילו בע"מ קדיש קדושת הגוף אמרינן דאסור להטיל מום מן התורה אמנם הר"ם לא ס"ל חילוק זה ומדין מעשר למד לכל הקדשים כאמור וממתני' דתמורה דף כ"א ע"א דקתני מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים יש לדקדק בסברת הרמב"ם דאם יש חילוק זה לענין הטלת מום אמאי לא קתני נמי חילוק זה שכל הקדשים בזמן הזה המטיל מום אינו עובר משא"כ בבכור ובמעשר דהמטיל בהם מום בזמן הזה עובר וזה יש לדחות די"ל תנא ושייר דהא שייר שהקדשים בע"מ אינו חל קדושת הגוף עליהם משא"כ בבכור ובמעשר וכן שייר שתמורת קדשים קריבין משא"כ בתמורת בכור ומעשר ועל פי האמור דלדעת התוס' והרא"ש ודעימייהו ס"ל דבכור ומעשר בזמן הזה אסור להטיל בהם מום מה"ת ניחא נמי מאי שהקשינו דאמאי פריך אביי ותבעי לך תשיעי של מעשר ללישנא קמא או תמורת בכור ומעשר ללישנא בתרא ולא פריך מחטאות המתות ומתמורת פסח ומתמורת פסולי המוקדשין אחר שנפדו דלפי האמור אתי שפיר דעיקר הבעיא היא לענין תמורת בכור ומעשר שהתמורה דינו כבכור ומעשר ממש לכל דיניהם וכמ"ש הר"ם בפ"ג מהלכות תמורה וכן טעות תשיעי המעשר ג"כ דינו כמעשר דאם קרא לט' עשירי והיה בעל מום חל עליו קדושת הגוף ודינו כדין מעשר לכל שאין פודין אותו ואיתיה בלאו דלא ימכר ולא יגאל כמעשר עצמו וכמ"ש הרגמ"ה הביא דבריו הרב בנמוקיו כ"י גבי הא דאמר רבא בסוף פרק מעשר בהמה יצאו ב' בתשיעי וקראן עשירי עשירי וט' מעורבין וז"ל עשירי וס' מעורבין והוי להו תרווייהו קדושים ואי גאל ומכר אחד מהן לוקה דתרוייהו עשירי קרי להו עכ"ל וכן נראה דה"ה דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא כמעשר אלא שאין מקריבין אותו וא"כ י"ל דלא קמבעיא לן אלא בהני דאפשר דכיון דהם תמימים המטיל מום בהם חייב כדין בכור ומעשר בזמן הזה דכל דהם תמימים אפילו דלא חזו להקרבה המטיל מום בהם חייב או דלמא דשאני בכור ומעשר בזמן הזה דחזו להקרבה לכשיבנה בית המקדש משא"כ באלו ולזה לא פריך אביי אלא מאלו דשייך לומר דדינן כבכור ומעשר אבל באחריני כגון חטאות המתות וכיוצא מהנזכר דאין להם דמיון לבכור ומעשר פשיטא דכיון דלא חזו להקרבה לרבנן דאמרי דהמטיל מום בבע''מ פטור ה''ה באלו אף שהם תמימים:

והנה ראיתי בתוספתא בסוף פרק מעשר בהמה דתני הכי וז"ל בהמה שנתערב בה ספק מעשר בזמן הזה ירעו עד שיסתאבו ספק אחד עשר הרי כלן ימותו עד כאן לשונו ונראה דהכי פירושא דהא אמר רבא בסוף פרק מעשר בהמה יצאו ב' בתשיעי קראן ט'. עשירי וחולין מעורבין זה בזה עשירי מאליו קדוש לתשיעי תשיעי קא קרי ליה יצאו ב' בעשירי וקראן עשירי עשירי וי"א מעורבין זה בזה ע"כ וכתב רש"י וז"ל עשירי וחולין דא' מהם הוי ט' ואחד מעשר אעפ"י שקראו תשיעי מעורבין ואינן נאכלין אלא במומן והגוזז והעובד אחד מהם אינו סופג את הארבעים דשמא חולין הוא עשירי וי"א מעורבין כלומר מעשר גמור וי"א קדוש הוו מעורבין ביחד ומשום י"א שהוא קדוש קרב שלמים לכך יקרבו שניהם ויאכלו כחומר קודש שבהם דטעונים ב' מתנות והרמת חזה ושוק כשלמים עכ"ל ועל זה הוא דקתני בתוספתא דאם יצאו ב' בט' וקראן ט' דאמרינן דהראשון מעשר והב' חולין אם נתערב אחד מאלו הב' בבהמות אחרות דאיכא רוב חולין לגבי זה שנתערב בהם ירעו עד שיסתאבו דאע"ג דכשנתערב באחרות איכא ס"ס בכל חד וחד דבכל חד וחד י"ל שמא אינה זאת שנפלה מהתערובת הראשונה דהיינו מב' שאחד מעשר ואחד חולין דאפשר דהחולין נתערב בהם ואת''ל המעשר נתערב בהן מ"מ אינה זאת ויכול להתיר כולן ע"ד זה כל שאינו נהנה מכולן בבת אחת כדין ב' תערובות שכתבו התוס' בפרק התערובת גבי כוס של ע"ג שנפל לאוצר וכו' דבב' תערובות נמי יש להתיר מטעם ס"ס ומאי דנקט תנא ג' תערובות היינו משום דבתערובת הג' מותר להתהנות מהם בבת אחת משא"כ בתערובת שנייה דאינו מותר ליהנות מהם בבת אחת ורוב הפוסקים ס"ל כסברת התוס' וכמ"ש הפ"ח בסי' ק"ו ס"ק ל"ח יע"ש מ"מ היינו דוקא כשהתערובת הראשון נתערב האיסור ברוב דמדאורייתא בטיל אלא דמדרבנן לא בטיל וע"י תערובת הב' מותר מדרבנן נמי מכח ס"ס אבל אם תערובת הראשון ליכא רובא אלא חד בחד דמדאורייתא שניהם אסורים דהא איתחזק איסורא כדין חתיכה מב' חתיכות דחייב אשם תלוי הרי כל חד וחד מיקרי ודאי איסור וכשנתערב אח"כ אחד מהן ברוב היתר אין כאן אלא חד ספק דתערובת ואסור וכמ"ש הפ"ח בסי' הנזכר ס"ק מ"ו בד"ה ראיתי למהריב"ל וכו' שכתב הרשב"א דלכ"ע באופן זה דהתערובת הראשון היה חד בחד אין להתיר בתערובת השניה מכח ס"ס יע"ש וא"כ ה"ה הכא דהתערובת הראשון דיצאו שנים בט' הוא תערובת דחד בחד ולא חשיב ס"ס כתערובת השניה ומש"ה אינם מותרים ליהנות מהם אפילו בזה אחר זה אלא דכיון דכבר בתערובת הב' נתבטל ברוב מן התורה דכל הדברים חד בתרי בטיל וליכא למיחש שמא יפגע באיסור תורה אמרינן דירעו עד שיסתאבו אפילו בזמן הזה ולא חיישינן שמא, יבא לידי תקלה דגיזה ועבודה או שישחטנו בלא מום דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי ואף זה בהצטרפות דמלבד דמן התורה בטיל ברוב יתר ע"כ דבתערובת הב' עכ"פ איכא ס"ס אלא דאינו כ"כ אלים להתיר וכל זה ביצאו ב' בתשיעי וקראן תשיעי דעכ"פ אחד חולין הוי אבל בהמה ספק י"א שנתערב דהיינו דיצאו ב' בעשירי וקראן עשירי דשניהם קדושים דהאחד מעשר והאחד שלמים ונתערב א' מהם בבהמות חולין דשורת הדין הוא דימותו שמא יבואו לידי תקלה וכיון דשניהם קדושים וליכא ס"ס כלל אף דבטיל ברובא דחולין מן התורה לא מקילינן למימר שירעו עד שיסתאבו כיון דליכא צירוף דס"ס ולפי התוספתא יקשה לדעת התוס' והרא"ש ודעימייהו דס"ל דשאר קדשי מזבח בזמן הזה ליכא איסור הטלת מום כי אם מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו משא"כ בבכור ובמעשר האיסור מן התורה וא"כ אפילו במקום פסידא אסור דא"כ הכא בספק י"א נמי שנתערב איכא ס"ס דשמא הי"א שהוא שלמים שדינו שבזמן הזה מותר להטיל בו מום במקום פסידא הוא שנתערב ומותר להתירם ע"י מים ואת"ל דהמעשר הוא שנתערב ואסור להטיל בו מום מ"מ אפשר שזה שאני מטיל מום חולין וכן יכול להטיל מום בכל חד וחד ושפיר דמי כיון שאינו עושה כלום בבת אחת דבכל חד וחד איכא ס"ס על אופן זה ואולם לסברת הרמב"ם דאפילו בשאר קדשי מזבח המטיל מום עובר בלא תעשה אתי שפיר דבשום אופן ליכא ס"ס דאפילו נתערב הי"א שהוא שלמים דינו כמעשר דאסור להטיל מום אפילו במקום פסידא והנה לפי מה שפירשתי בכוונת התוספתא יקשה ממנה לתירוץ הראשון שכתב הרשב"א בתורת הבית דנראה ממנו דלר"ת ב' תערובות הוי ס"ס אפילו אם התערובת הראשון חד בחד בלא רובא וכן דעת בעל התרומות וכמ"ש הפ"א שם בס"ק מ"ו בד"ה וראיתי למהריב"ל וכו' כנזכר לעיל דלפי שיטתם אמאי הכא בספק מעשר לא אמרינן דעל ידי תערובת ב' מותרים מטעם ס"ס ואמאי קתני ירעו עד שיסתאבו ואולי דלפי שיטה זאת י"ל דקתני שירעו עד שיסתאבו דאסרינן להו בלא מום שמא יבא ליהנות מכולם בבת אחת דהיינו שיעשה עבודה בכולם בבת אחת בחרישה וכיוצא או שימכור אותם בבת אחת דבבת אחת ליכא ס"ס ואין מותר ליהנות מהם בב"א כי אם ע"י תערובת ג' כמ"ש התוס' ט"ז:

וראיתי לבעל ה"ג בה' בכורות דף קל"ט ע"ג שכתב וז"ל בכור שאחזו דם ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו מום והלכתא כר"ש דברייתא העושה מום בבעל מום לוקה את הארבעים המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה את הארבעים המסרס את המסורס לוקה את הארבעים עכ"ל ולשון זה שכתב העושה מום בבעל מום וכו' הוא לשון התוס' בסוף פ"ג דבכורות יעויין שם ויש לתמוה דמאחר דפסק כר"ש דס"ל כרבנן דיקיז אפילו במקום שעושה בו מום א"כ קי"ל דהעושה מום בבעל מום פטור וא"כ איך פסק בתוספתא דהמטיל מום בבע"מ הרי זה לוקה כיון דע"כ ברייתא זו היא אליבא דר"מ ודוחק לומר דבעל ה"ג ס"ל דאחוזת דם חשיב כמום קבוע וכמו שנראה מדברי התוספות בשמעתין ד"ה אילימא ר"ש וכו' לתירוץ הראשון יע"ש וע"כ במקום קבוע פטור ומ"ש העושה מום בבע"מ היינו בבע"מ עובר ועיין מ"ש לקמן:

והנה כתב הר"ם בפ"ב מה' בכורות דין י"ג וז"ל בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי ישחט עליו עכ"ל וצריך להבין דלפי מ"ש התוס' בשמעתין והרא"ש בפסקיו כיון דאמרינן הלכה כר"ש דברייתא ובברייתא אמרינן דפליגי בקראי דלר"מ המטיל מום בבע"מ חייב ולרבנן פטור ומש"ה ס"ל לרבנן שיקיז אפילו במקום שעושה מום ע"כ דר"ש נמי כרבנן ס"ל דיכול להקיז אפילו במקום שעושה מום בודאי אלא דפליגי דלרבנן כיון דעשה בו במתכוין לא ישחוט עליו אף דלא כוון להתיר אלא לרפואה וכיון דהר"ם פסק בפרק א' מהלכות איסורי מזבח דהמטיל מום בבע"מ אינו לוקה וע"כ דפסק כרבנן דהא ליכא למימר דאינו לוקה קאמר ולעולם דעבר על לאו דהא ליתא דלמה לא כתב כן בפי' אינו לוקה אע"ג דעבר על לא תעשה כמ"ש שם במטיל מים בזמן הזה וכמו שדקדק כן הרב ל"מ שם יע"ש וכיון דפסק כרבנן אף דאיפסיקא הלכתא כר"ש בברייתא ע"כ סברת ר"ש כרבנן הוא דיקיז אף במקום דעושה בו בכוונה וא"כ איך כתב הר"ם ובלבד . שלא יתכוין לעשות בו מום דנראה פשוט דלהקיזו במקום העושה בו מום בכוונה אסור וסברא זאת הוא בפלוגתא דמתני' דמיירי דיש לו רפואה בשיקיז בשאר הגוף בלא עשיית מום אבל בברייתא מפורש יוצא דאם אין לו רפואה אלא בשיקיז במקום דעושה מום מותר לעשות לו מום בכוונה ואם מ"ש הרמב"ם הוא דין מתני' אמאי לא הביא מה שחדשו בברייתא דאפילו במקום שעושה מום מותר כרבנן ור"ש דס"ל הכי וי"ל דהר"ם ס"ל דבברייתא איכא ג' סברות דלר"מ ורבנן תרווייהו ס"ל דאחוזת דם שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום חשיב כבעל מום וכמטיל מום בבעל מום דמי אלא דלרבי מאיר אסור מטיל בבעל מום ולרבנן מותר אבל לר"ש נהי דס"ל כרבנן דדרשי תמים יהיה לרצון למעוטי מטיל בבע"מ גמור מ"מ באחוזת דם אף דאין יכיל להתרפאות בלא עשיית מום מ"מ כיון דיש לו רפואה מקרי מום עובר וכמ"ש התוס' בתירוץ הב' במה שהקשו בד"ה אילימא ר"ש וכו' דא"כ אי חשיב מום לשחוט עילויה ותירצו בתירוץ הב' אי נמי חשוב כמו מום עובר שיש לו רפואה עכ"ל וכיון דחשיב מום עובר קרינן ביה תמים יהיה לרצון דאף דבשעת הטלות המום אינו ראוי להקרבה מ"מ כיון דלכשיתרפא ראוי להקרבה חשיב תמים יהיה לרצון דלא ממעט קרא דתמים יהיה לרצון כי אם בבע"מ במום קבוע דאין לו רפואה אבל מום עובר לא מועט קרא כיון דראוי אחר שיתרפא דאפילו לרבנן שורת הדין הוא דמום עובר משאר מומין העוברין כיון דאין נפדין ע"י מים זה כדאמרינן בסוף תמורה דף ל"ג ע"א הא מה אני מקיים ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שאינה קריבה כל עיקר יצתה זאת שאינה קריבה היום אלא למחר ע"כ א"כ פשיטא דהמטיל מום על בעל מום עובר חייב אפילו לרבנן כיון דקרינן ביה תמים יהיה לרצון דאף דהיום אינה קריבה למחר קריבה אלא דבמום עובר דאחוזת דם הוא דקאמרי רבנן הכי דכיון דאם לא יקיזו לה ע"י מום תמות אם כן נמצא דע"י המום עושה מום עובר ותתרפא ואם לא יקיז לא יהיה עובר כי אם כמום קבוע ולא תתרפא ותמות ואין לך מים גדול מזה אלא דרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בכהאי גוונא חשיב כשאר מום עובר ואסיר ליתן מום בו ואם כן רבי שמעין דקאמר בברייתא אף נשחט על אותו מום לא קאי אלא על אופן שיש לו רפואה בהקזה שלא על ידי מום דלפי דאמרו רבנן בברייתא אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו המים דמשמע דבכל גוונא לא ישחט אפילו לא כוון לעשות מום כי אם נעשה מאליו על זה הוא דקאמר רבי שמעון דאף ישחט עליו דכיון דלא כוון לעשות בו מום כי אם כוון לעשות הקזה במקום דאינו עושה מום ונמצא שנעשה מום ישחט עליו דלא קנסינן ליה כיון שלא כוון לכך וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"ש דברייתא קי"ל כוותיה דאחוזת דם כיון דיש לה רפואה ומום עובר הא קרינן תמים יהיה לרצון וא"כ אם אין לו רפואה אלא ע"י מום אינו מותר להקיזו במקום שעושה מום ולהכי לא כתב הרמב"ם כי אם האופן האחד דהיינו שמקיז בשאר הגוף שאינו עושה מום ובלבד שלא יתכוין לעשות מום אלא דאם עשה מום בלא כוונה ישחט עליו וכבר ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקיו על הרמב"ם שכתב על דין זה ע"ד האמור דלר"ש דווקא בלא מתכוין קאמר וסיים שם וז"ל ואתי שפיר ההיא דע"ג ומשם משמע דאין הלכה כרבנן מדפריך לרבא ודוק עכ"ל כנראה מדבריו אלו דהרמב"ם ס"ל דר"ש ס"ל כר"מ דהמטיל מום בבע"מ חייב וכיון דאיפסיקא הלכתא כר''ש לא קי"ל כרבנן דבהכי ניחא דפריך הש"ס לרבא התם בפ"ק דע"ג מסברת ר"מ כיון דקי"ל כוותיה ולע"ד אינו נראה כן שהרי הר"ם פסק בפרק א'