מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכא

ע"ב יעו"ש וא"כ יכול להיות דאתא קרא למעט בע"מ מעיקרו בתמורה ועוד יש לדקדק במאי דמוקי לה בפסולי המוקדשין אחר פדיון דמיעט קרא דתמים יהיה לרצון דאם הטיל בו מום פטור דא"כ מ"ש בכור דס"ל לר' מאיר דאם הטיל מום בבכור בעל מום חייב הא בכור מותר ע"י מום בלא שום פדיון דמומו הוא פדיונו וא"כ אחר שנפל בו מום הרי דינו כפסולי המוקדשין אחר שנפדו דאע"ג דאסור בגיזה ועבודה הרי פסולי המוקדשין נמי לא יצאו לחולין לגיזה ולעבודה ועם כל זה המטיל מום בו פטור י"ל דשאני בכור דחמיר דקדושתו מרחם וכיוצא לזה אמרינן לעיל דף ל"ג דילמא עד כאן לא קאמרי ב"ש דבכור בעל מום אין מאכילין אותו לנדות אלא בבכור דקדושתו מרחם אבל פסולי המוקדשין דאין קדושתן מרחם לא מחמרי ב"ש לאסור לנדות יע"ש וכמו כן מצינו דאיכא חומרא בבכור דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא משא"כ בפסולי המוקדשין כדתנן בריש פרקין ומתבאר מדברי התוספות שם ד"ה חוץ וכו' דאיסור זה הוא מדאורייתא יעו"ש ועוד דשאני בכור דעיקר קדושתו אינו בלבד בשביל הקרבה כי אם עיקר קדושתו נמי הוא בשביל שהוא בכלל מתנות כהונה דזיכה רחמנא לכהנים דמש"ה אפילו בעל מום מעיקרו משעה שנולד קדוש בפטר רחם אע"ג דלא חזי להקרבה ואסור בגיזה ועבודה ואסור למוכרו באיטליז ולשוקלו בליטרא משא"כ במוקדשים דעיקר קדושתם הוא להקרבה דדוקא בפסולי המוקדשים קודם פדיונם המטיל בהם מום לוקה כיון דמעיקרו היה תם והיה לו שעת הכושר ונראה להקרבה וגם אחר שנפל בו מום נהי דלגופיה לא חזי להקרבה מ"מ דמיו חזו להקרבה אבל לאחר שנפדו דלא חזו לא גופם ולא דמם לא קרינן בהו תמים לרצון כלל דבהכי ניחא מאי דאמרינן בפ"ק דע"א דף י"ג ע"ב עלה דמשני רבא דהא דהמקדיש בהמה בזמן הזה דנועל דלת בפניה והיא מתה דה"ט דאינו נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוא ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך ולהוי כמטיל מום בבעל מום וכו' ומשני נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ ולכאורה קשה דהא עיקר סברת רבי מאיר דס"ל דהמטיל מום בבע"מ חייב דמינה מקשה הש"ס הכא הוא לענין בכור דס"ל דאסור להטיל מום בבכור בעל מום והא בכור בעל מום לא לדמי חזו ולא לגופיה חזי וא"כ מ"ש במקדיש בזמן הזה דלא חשיב מטיל מום ממש מן התורה אמנם לפי האמור אתי שפיר דשאני בכור דחמיר ועיקר קדושתו לאו משום הקרבה בלבד הוא כי אם משום מתנות כהונה נמי ומש"ה קדיש אפי' בבע"מ מעיקרו וא"כ כיון דקדושתו אינו תלוי בהקרבה בלבד כל דחזי לכהן וקדוש לענין גיזה ועבודה ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא אפי' דהוי בע"מ קדושתו עליו והוי בכלל כל מום לא יהיה בו וקרינן ביה תמים יהיה לרצון דהא לרצון הוא למצותו ליתנו לכהן כשאר מתנות כהונה וראיתי להתוס' בשמעתין בד"ה בע"מ מעיקרו שכתבו וז"ל תימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון וי"ל דניחא לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים דה"נ מ"ל דאיצטריך לזמן הזה וכו' עכ"ל הצריך לענינינו דנראה מדברי התוס' דמאי דלא אמרי' דאיצטריך לבכור שהוא בע"מ מעיקרו שיש בו קדושת הגוף הוא משום דניחא ליה לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים וא"כ אפי' למאי דאמרי' דאיצטריך לפסולי המוקדשין אחר שנפדו ה"ה דממעטינן נמי בכור בע"מ מעיקרו כיון דלא קרינן ביה תמים יהיה לרצון דלא היה לו שעת הכושר כלל להקרבה וזה תימא דלענין בכור דעיקר קדושתו אינו להקרבה בלבד כי אם בשביל מתנות כהונה נמי ומש"ה קדיש קדושת הגוף אפי' בבע"מ מעיקרו ע"כ אינו בכלל מיעוטא דקרא דתמים יהיה לרצון כיון דהוא לרצון למצותו דאי גבי בכור אזלינן נמי בתר ראוי להקרבה לא קרינן ביה לרצון אם לא שהוא ראוי להקרבה או שהיה ראוי מקודם וענין קדושה מטעם מתנות כהונה או דאלימא קדושתיה דקדושתו מרחם ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא לא משגחינן א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לר"מ דכיון דס"ל דפסולי המוקדשין אחר שנפדו ממעט קרא א"כ מ"ש בכור בע"מ דלא ממעט קרא כיון דמומו הוי פדיונו ולא חזי להקרבה לא לגופו ולא לדמיו וכמו כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בההיא דפ"ק דמס' ע"ג דקאמר דבזמן הזה כיון דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי אפי' ר"מ מודה דא"כ מ"ש בכור דאמר ר"מ דחייב אלא ע"כ לומר דבכור שאני מהטעמים האמורים וא"כ גם לבכור בע"מ מעיקרו נמי י"ל דלא ממעט ליה קרא כיון דאינו תלוי הכל בהקרבה כענין הקדשות דכל קדושתו תלוי בהקרבה בלבד ועוד קשה למה שתירצו התוספות דניחא ליה לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים דהא משכחת לה בקדשים בתמורה דחל קדושת הגוף על בע"מ וכן מעשר בהמה דדינו כבכור דחל אפי' על בע"מ מעיקרו:

עוד כתבו התוס' בדבור הנזכר וז"ל ומיהו דפרשתי דבזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא דשרי להטיל מום בבע"מ והתם במס' ע"ג אסר רבא לקדשים בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים דאע"ג דמטיל מום בבע"מ שרי מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא אלא משום הקזה עכ"ל וק"ק בדברי התוס' אלו דמה ראיה מייתו מהא דמס' ע"ג דמדרבנן מיהא אסירא אפי' לרבנן ולר"ש דפליגי אר"מ הא אדרבא מהתם יש לדקדק איפכא דלכאורה קשה דמאי פריך התם הש"ס וליהוי כמטיל מום בבע"מ וכו' כיון דקי"ל כרבנן דהמטיל מום בבע"מ אינו חייב מטעם הקרא דתמים יהיה לרצון ומשה"נ דקדק רבא לומר דאינו אלא דנראה כמטיל מום בקדשים דמן הדין לדידן דקי"ל כרבנן אינו אסור מה"ת ומדפריך הכי ש"מ דס"ל להש"ס דלרבנן ור"ש אפי' איסור דרבנן ליכא ומשה"נ פריך ליה לרבא דאי מוקים רבא לברייתא דהמקדיש בהמה בזמן הזה כרבנן א"כ אמאי אינו נושר פרסותיה הא לרבנן אפי' מדרבנן מותר אלא ע"כ לומר דמוקי להברייתא כר"מ וא"כ אמאי קאמר נראה כמטיל וכו' מטיל מום ממש הוא ומה"ת אסור מידי דהוה למטיל מום בבע"מ ומשני דבזמן הזה אפי' ר"מ מודה דאינו אסור אלא מדרבנן כיון דלא חזו לא לדמי ולא לגופיה וא"כ י"ל דהיינו דוקא לר"מ כיון דאיהו ס"ל דמטיל מום בבע"מ בזמן שבה"מ קיים חייב בזמן הזה דחשיב כמטיל בבע"מ גזרינן אטו מטיל בבע"מ בזמן שבה"מ קיים ואסור מדרבנן אבל לרבנן דס"ל דהמטיל מום בבע"מ בזמן בה"מ מותר מאין הרגלים לאסור בזמן הזה:

והנה הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח דין ז' כתב וז"ל המטיל מום בקדשים וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שבה"מ קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה עכ"ל ודבריו תמוהים כמו שהאריך הרב לח"מ שם דהא לפי סוגייא דפ"ק דע"ג הנזכר קאמר רבא דנראה כמטיל מום בקדשים ולא אסר אלא מדרבנן ואיך כתב הר"ם דעובר בלא תעשה ולעד"נ דאפשר ליישב סברת הר"ם דס"ל דעובר בל"ת דטעמו ונימוקי עמו מטעם דקי"ל דאם איתא כמ"ש מפשט סוגיא דפ"ק דמס' ע"ג דבזמן הזה ליכא אלא איסורא דרבנן וכמו שהיא סברת רש"י והתוס' א"כ אמאי אמרי' בריש פרק מעשר בהמה דחכמינו ז"ל עקרו מצות עשה דמעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה דאי אפשר להקריבו וצריך להשהותו עד שיפול בו מום ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום יע"ש ואם איתא דאיסור זה דהטלת מום בזמן הזה אינו אלא דרבנן אמאי מפני איסור דרבנן עקרו חז"ל בזמן הזה מצות עשה דמעשר בהמה בהיות שהיה אפשר להקל גבי מעשר בהמה להטיל בו מום תיכף להפרשתו דבהכי לא יבא לידי תקלה דטפי עדיף דלא יתבטל לגמרי עשה דמעשר מאיסור הטלת מום דמדרבנן דאתי עשה דאורייתא ודחי איסור דרבנן ואף אם נאמר לזה דהא קי"ל בעלמא דחכמים עוקרים דבר תורה בשב ואל תעשה מפני תקנתם והכא נמי מפני שהם גזרו ואסרו להטיל מום בזמן הזה עקרו מצות מעשר בשב ואל תעשה מ"מ אכתי קשה דאמרי' התם בס"פ מעשר בהמה דף ס"א ע"א דמוקי הש"ס הא דתניא יצאו שנים בעשירי ימותו שניהם דבמעשר בזמן הזה עסקינן ומשום תקלה ופריך אי הכי אפי' חד ומשני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא אבל תרי כיון דנפישי פסידא לישהינהו עד דניפול בהו מומא וניכלינהו קמ"ל וכתבו התוס' שם בד"ה במעשר בזמן הזה וכו' וז"ל בריש פרקין מסקינן דאינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ"מ אם עשה חל עליו שם מעשר עכ"ל וכ"כ הר"ם בפ"ו מה' בכורות ע"ש ואם איתא דאיסור זה דהטלת מום בזמן הזה הוא מדרבנן אמאי לא התירו להטיל מום אם עבר והפריש מעשר ולמה ימותו דאית להו לבעלים פסידא הא במקום פסידא התירו חכמים דהא התירו להקיז את הבכור אפי' במקום שעושה מום משום פסידא וכמ"ש התוס' בשמעתין וכ"כ הרא"ש בפסקיו יעו"ש אלא ע"כ צ"ל דאיסור זה דהטלת מום אפי' בזמן הזה דליכא הקרבה הוא מדאורייתא ומש"ה לא התירו במקום פסידא ולפי זה צריך להבין הסוגיא דפ"ק דמס' ע"ג והנה כתבו התוס' שם בד"ה ונשחטו וכו' וז"ל פ"ה ואי משום שחוטי חוץ בקדשי ב"ה לא מחייב וכו' וקשה דכי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום [בקדשים] בקדשי ב"ה מאי מטיל מום איכא הא כי כתיב כל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב וכו' לכך פי' ר"י דבקדשי מזבח איירי ובזמן הזה אין חיוב שחוטי חוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אוהל מועד וכו' ועוד י"ל דלעולם בקדשי בדק הבית מיירי ורבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח וכו' עכ"ל ולדעת הר"ם ע"כ צ"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' דמיירי בקדשי ב"ה ומשום גזירה הוא דתירוץ הראשון אי אפשר לומר לדעת הר"ם דהא כתב הר"ם בפ"ו מהל' בכורות דחכמים אסרו למעשר בהמה בזמן הזה גזירה שמא יאכלוהו תמים ונמצא בא לידי איסור כרת שהיא שחיטת קדשים בחוץ יעו"ש הרי דס"ל דאפי' בזמן הזה שוחט חוץ חייב כרת דלא כסברת התוס' וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל כתירוץ השני דמיירי בקדשי בדק הבית ומשום גזירה דרבנן הוא ונראה פשוט דשיעור הסוגייא לפי זה הוא דפריך דכיון דס"ל לרבא דבזמן בה"מ קיים מדרבנן אסור בקדשי בדק הבית להטיל מום אטו קדשי מזבח א"כ בזמן הזה נמי מדרבנן אסור ואמאי קאמר נראה כמטיל מום מום מעלייא מדרבנן הוא כמו שהוא בזמן בה"מ ומשני דשאני בזמן הזה דלא חזי להקרבה דדוקא בזמן בה"מ דהמטיל בקדשי מזבח כיון דחזי להקרבה חייב מלקות דחמיר גזרינן בדק הבית אטו קדשי מזבח אבל בזמן הזה דקדשי מזבח כיון דלא חזו להקרבה אינו לוקה המטיל אף דעובר על ל"ת לא חמיר כולי האי ולא שייך למגזר קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח גזירה גמורה כבזמן הבית אלא דאיסור בעלמא איכא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך עוד וליהוי כמטיל מום בבע"מ ובקדשי מזבח בזמן הזה נמי אף דאינו ראוי להקרבה לא גרע ממטיל מום בבע"מ דלוקה וא"כ בקדשי מזבח ג"כ לוקה ויש לגזור קדשי בדק הבית כבזמן הבית ומשני דשאני מטיל בבע"מ דחזי לדמי משא"כ בקדשי מזבח דבזמן הזה דלא חזו לכלום דלכ"ע ליכא מלקות וכיון דאינו לוקה אף דעובר על לאו לא חמיר כולי האי ולא שייך למגזר גזירה גמורה כבזמן הבית ונמצא כפי זה דמאי דגרעי קדשי מזבח בזמן הזה הוא דוקא לענין מלקות אבל מיהא עובר על לאו דאף דאיכא גריעותא בזמן הזה מבע"מ בזמן בה"מ משום דלא חזו אפי' לדמים מ"מ לאידך גיסא יש צד לומר דקדשי מזבח תמימין בזמן הזה אלימי טפי מבע"מ בזמן הבית כיון דעכ"פ תמימים, הם וחזו להקרבה אלא דאין מקדש להקריב ואפשר שבמהרה יבנה בית המקדש ויהיו ראויים להקרבה ושפיר קרינן בהו תמים יהיה לרצון משא"כ בבע"מ דלא חזו אלא לדמים וגדולה מזו אמרי' בתמורה דף כ"א ע"א אמר רבא בר רב עזאי בעון במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבין לא מחייב או דילמא כיון דקדשו מחייב וכתבו התוס' בד"ה המטיל וכו' בפ' כל המנחות פליגי תנאי במטיל מום בבע"מ וכו' והך בעייא דהכא לתרווייהו אפי' למ"ד התם לוקה משום דחזי להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזו להקרבה לעולם לא לקי או לא שנא ולמ"ד התם אינו לוקה היינו משום דמעיקרא נמי היה בו מום אבל הכא דמעיקרא היה תם לקי או לא שנא עכ"ל ונראה דהוצרכו התוס' לומר דהבעייא היא לכ"ע משום דכיון דקי"ל כרבנן דלא כר"מ איך קא מבעיא לן אליבא דר"מ דלא קי"ל כוותיה ולמדנו מדבריהם דהבעיין קס"ד לומר דהכא דמעיקרא היה תם אפי' לרבנן לקי אף דלעולם משעה שהוקדשו לא חזו לא להקרבה ולא לדמי כיון דמיהו תמים הוא ואינהו גופייהו אילו לא היה עשאן תמורה גופן היה ראוי להקרבה וא"כ כ"ש הכא בקדשי מזבח בזמן הזה דאף דאינן ראויין לא להקרבה ולא לדמי מ"מ תמים הם והם ראויים בעצמם להקרבה ואע"ג דהתם אפשר דאביי דפריך התם ותבעי לך המטיל מום בתשיעי של מעשר וכו' פשיט הבעייא דלכ"ע אינו לוקה בין בתשיעי של מעשר ובין בתמורת בכור ומעשר מ"מ י"ל דהיינו דוקא התם דלעולם לא חזו אבל בקדשי מזבח שהם תמימין בזמן הזה כיון דחזו להקרבה לכשיבנה בה"מ במהרה בימינו עדיפי טפי דנהי דמשום דלא חזו השתא לא לקי מ"מ עובר על לאו כיון דחזו לכשיבנה בהמ"ק דבהכי ניחא מאי דפריך הש"ס הכא בסוגיין דמס' ע"ג וליהוי כמטיל מום בבע"מ דלכאורה קשה דמאי פריך הא קי"ל כרבנן דהמטיל בבע"מ אינו חייב ורבא משני אליבא דהלכתא ואולם לפי האמור יש ליישב קצת דהש"ס מקשה מסברא מ"ד דהמטיל מום בבע"מ דחייב מטעם דקס"ד דכיון דמצינו למ"ד דהמטיל בבע"מ דחייב אף דאינו ראוי עכשיו להקרבה מטעם דהיה לו שעת הכושר להקרבה קודם המום ממילא יש סברא לומר דבנדון זה שהם תמימים וחזו להקרבה לכשיבנה בה"מ פשיטא דאפי' מ"ד דהמטיל בבע"מ לא לקי הכא מודה דאי אפשר דפליגי מן הקצה אל הקצה וכיון דהקס"ד דהמקשן הוי הכי מאי דמשני הש"ס דשאני הכא דלא חזו אינו מן הקצה אל הקצה כ"א דלפי סברת המקשה ס"ל דלכ"ע לוקה וחדית לן התרצן דכל דלא חזו השתא אין סברא שילקה ואם יש סברא הוא שעובר על לאו וכיון דלא חמיר כולי האי לא גזרינן גזירה גמורה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח זה נראה לענ"ד שהוא סברת הר"ם בפי' סוגיין דפ"ק דמס' ע"ג ואף שיש דוחק בדבר מ"מ הוכרח לפרש כן מכח ההיא דסוף פרק מעשר בהמה כאמור וראיתי להרמב"ן והריטב"א בחי' למס' ע"ג שכתבו ליישב קושית התוס' וז"ל והנכון דכולהו מוקמינן לה בקדשי בדק הבית אלא שהם תמימים וקי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית הרי יקרבו מדרבנן מיהא ואשמועי' רבא דאפי' הני שקדושתן קדושת בדק הבית יש בזמן שהב"מ קיים איסור מטיל מום מדרבנן ובזמן הזה נראה כמטיל מום בקדשים וכו' יע"ש וגם לפי פירוש זה יש לפרש סוגיין ע"פ שיטת הר"ם ע"ד האמור אבל שוב ראיתי דהא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ס"ל להר''ם דהוי מדאורייתא כמ"ש הרב מ"ל בפ"ה מהל' ערכין דין ד' יע"ש וכיון שכן אי אפשר לפרש ע"ד הנזכר כ"א לפי תירוץ שני שכתבו התוס' אלא דגם לפי תירוץ שני של התוס' קשה דע"כ מיירי בשהקדיש תמימים לב"ה דאי מיירי בבע"מ איך פריך מעיקרא הש"ס נראה כמטיל מום מום מעלייא הוא כיון דבבע"מ הוא לאו מטיל מום מעלייא הוא כיון דכבר היה בעל מום ואף דאיכא מ"ד על בעל מום חייב מ"מ אכתי המקשה הראשון לא ס"ד להקשות מזה כ"א לבתר דמשני מטעם דלא חזי להקרבה חזר להקשות וליהוי כמטיל מום בבעל מום וא"כ ע"כ מיירי בתמימים וכיון דקי"ל דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם מן התורה לדעת הר"ם א"כ הוו כקדשי מזבח ממש ולא הוי מטעם דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח ולכן נלע"ד דאפילו לדעת הר"ם דס"ל דאינו יוצא מידי מזבח הוא מן התורה מ"מ היינו דווקא דמן התורה אינם יוצאים מידי מזבח דהפודה פודה אותם ע"מ להקריבם אבל לעולם קודם פדיון אין להם כ"א קדושת בדק הבית דאיך אפשר שיחול קדושת מזבח על קדושת ב"ה דמטעם זה אמרינן בירושלמי בפ"ד דשקלים הל' ח' ר"א בשם ר"י בהמה תמימה שהקדישה לב"ה פודן תמימים ויצאו לחולין וא"ת לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי ב"ה ע"כ הרי דמטעם זה אמרו דע"י פדיון יצאו לחולין אלא דמחוייב מה"ת להקדישם למזבח ואחר שמקדישם יש להם דין קדושת מזבח וא"כ פשיטא דקודם פדיון דין קדשי בדק הבית יש להם ממש ולא שייך בהם דין מטיל מום אלא מדרבנן כיון דמחוייב להקדישם למזבח אסרו חז"ל להטיל וזה שייך אפי' לסברת הרמב"ם דס"ל דהוי מדאורייתא וא"כ יכולין אנו לפרש הסוגייא נמי לדעת הר"ם בדרך זה והנה מ"ש בשם התוס' בתמורה דפירשו דבעייא דהתם בתמורת בכור ומעשר הוא אליבא דכ"ע אפי' לרבנן כן נראה ג"כ מדברי הר"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח דין ט' דמדהוצרך לפסוק דין זה דהמטיל מום בתמורת בכור ומעשר וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה ש"מ