מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קכ

יעו"ש:

והנה בהגהות מרדכי דיבמות בפ' הנזכר כתבו שם דבכור בע"מ שנמצא טריפה אסור למוכרו לעובד כוכבים ולהאכילו לכלבים ולפיכך כשיפול מום בבכור טוב והגון למוכרו לעובד כוכבים מחיים עכ"ל וכן כתב מרן הב"י ביו"ד סי' ש"ז מתשובת אשכנזית שכתב משם הפרנס דטוב והגון למוכרו מחיים לעובד כוכבים יע"ש:

ויש לתמוה דהא קי"ל דבכור שנפל בו מום ופסולי המוקדשין שנפדו קודם שחיטה הם כמוקדשים לכל דבר ואסור בגיזה ועבודה והגוזז והעובד לוקה וגם בבכור אף דנפל בו מום מותר למוכרו ואינו נמכר באיטליז ואינו נשחט באיטליז ואינו נשקל בליטרא וכתבו התוס' בריש פרקין דאיסור זה דבכור ומעשר הוי מדאורייתא וכן כתבו התוס' בפרק ג' דמכילתין דף כ"א ע"ב ד"ה אכילה וכו' יעו"ש וכיון דכל אלו הוו מדאורייתא א"כ אף דאמרינן בר"פ הבכור בע"מ נמכר בין חי ובין שחוט ע"כ צ"ל דאי אינו יכול למוכרו אלא לישראל ומוכרו לו בחזקת בכור בע"מ ועכ"פ מוכרו לו בזול לא כשאר בהמה כיון דבכור בע"מ יש בו חסרון ממון דהא לא חזי לגיזה ועבודה כ"א לשחיטה דוקא ואף אחר שחיטה אינו יכול למוכרו באיטליז כשאר בשר דבהכי איכא פסידא לבעלים דמהאי טעמא התירו בפסולי המוקדשין דהנאתן להקדש ועוד דאפשר דיפסיד הכל דימצא טריפה או ימות מאיליו ואסור בהנאה וטעון קבורה נמצא דמפני כל אלו החסרונות ע"כ מוכרו לישראל בזול שיעור מה שזיכה לו רחמנא בבכור דאלו החסרונות לא זיכה לו רחמנא וכיון דאין למוכר זכות בהם מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו דוקא מוכר לו ולא יותר וא"כ איך אפשר דמותר למוכרו לעובד כוכבים מחיים דמסתמא לעובד כוכבים מוכרו בדמי שיוויו כשאר בהמות חולין לפי שהעובד כוכבים הוא נהנה בכל אלו החסרונות דגוזזו ועובד בו עבודה ואם שחטו מוכרו באיטליז כשאר בשר ואם נמצא טריפה אוכלו דלדידיה ליכא חסרון כלל ומי התירו לבעל הבכור למוכרו לעובד כוכבים כדי לזכות בשיעור ממון מה ששוו אלו החסרונות אשר יש בבכור דמעיקרא לא זיכהו רחמנא בשיעור ממון החסרונות אלו ואיך כדי לזכות כשיעור ממון זה מפקיע אותו מקדושתו ע"י מכירתו לעובד כוכבים שיעשה בו בכל עניניו כחולין גמורים ממש כיון דמעיקרא אין בידו למכור כי אם מה שקנה הוא בעצמו וכיוצא לזה אמרינן בזבחים דף ע"א ע"ב עלה דבעי רמי בר חמא התפיס בכור לב"ה מהו שישקול בליטרא רווחא דהקדש עדיף או דילמא זילותא דבכור עדיף ומסיק התם אלא אמר ר' אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו' ופירש"י וז"ל כלום הקנה הכהן זה לב"ה אלא מה שקנו לו בגופו דבכור זה וכיון דאצלו לא הותר לשקל בליטרא אינו יכול להקנות לב"ה עודף דמי הצמצום משקל הליטרא עכ"ל הרי מפורש יוצא מהכא דאף דאם היה בידו להקדיש ולהקנות עודף דמי צמצום משקל הליטרא הוא דרווחא דהקדש עדיף והוא נשקל בליטרא מ"מ כיון דאינו בידו להקנות אלא מה שקנו לו ולא חייל ההקדש על שיעור דמי צמצום משקל הליטרא ואינו נשקל בליטרא כדינו אף דההקדש לאו בר חיובא הוא דאדרבא רווחא דהקדש עדיף וא"כ דוק מיניה ואוקי באתרין דאיך יכול להפקיע קדושת הבכור ממה שמוזהר עליו ע"י מכירה שמוכר לעובד כוכבים כיון דאינו בידו להקנות אלא מה שקנו לו ושיעור צמצום משקל הליטרא וגיזה ועבודה ואם ימצא טריפה או ימות דאסור בהנאה אין בידו להקנות כיון דלא זכי ליה רחמנא ואם נאמר דלא התירו למכור לעובד כוכבים אלא כשמוכרו לו בזול שיעור מה שמוכר אותו לישראל שמנכה לו מדמי שיוויו שיעור מה ששוו אלו החסרונות ומתנה עמו ג"כ שמוכרו לו ע"מ לשחוט אותו ושוחט אותו לפניו ע"ד שכתב הכ"מ בפרק כ' מה' שבת גבי מה שאסרו חז"ל למכור בהמה גסה לעובד כוכבים דאם מתנה עמו לשחוט ושוחט אותה לפניו מותר יע"ש הא אפילו בכה"ג הרי מפקיע מיניה קדושתו לענין דאם ימצא טריפה העובד כוכבים אוכל אותה ודינה בקבורה ואם נאמר דמיירי שמתנה עמו שאם ימצא טריפה יקברנה כיון שכבר מכר לו בזול וניכה לו משיויו גם מפני ספק זה שמא ימצא טריפה בכה"ג א"ש דמותר למוכרו כה"ג אבל זה אי אפשר לומר דא"כ הוה ליה לפרש דדוקא בכה"ג מותר ומדכתבו סתם נראה פשוט דס"ל דאפילו בסתמא מוכר לו כמו שמוכר לו בהמת חולין והדבר קשה דאינו יכול להפקיע קדושתו דאין בידו להקנות כ"א מה שהקנו לו:

ואל תשיבני שהרי בפ"ק דע"א דאמרינן דה"ט דאסור למכור בהמה גסה לעובד כוכבים גזירה משום שאלה ושכירות אמאי לא אמרינן דאסור מצד עצמה דמפקיע אותה מקדושתה דאינה שובתת בשבת דהעובד כוכבים עושה בה מלאכה דהא ליתא דהתם שאני דבגוף הבהמה ליכא שום קדושה אלא הישראל מוזהר על שביתת בהמתו וכיון שמכרה לעובד כוכבים שוב אינו מוזהר עליה דבהמה של עובד כוכבים היא משא"כ הכא דהבכור עצמו נתקדש בפטר רחם ואפי' בע"מ קדושתו עליו וע"י שמוכרו לעובד כוכבים מפקיע קדושתו לגמרי ובירושלמי בפ"ק דע"א גבי מתניתין דקתני מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה אין מוכרין אמרינן וז"ל למה מפני שמוציאה מידי גיזה הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מידי בכורה הגע עצמך שהיתה זכר מפני שמוציאה מידי מתנות ופריך מעתה חטים אל ימכור לו מפני שמוציאו מן החלה יין ושמן אל ימכור לו מפני שמוציאן מן הברכה עכ"ל הרי שאמרו דהאי טעמא דנוהגין בבהמה דקה הוא משום דמפקיע אותה מהמצות מראשית הגז או מבכורה או ממתנות כהונה ואף דהתם אינו מן הדין כ"א למאי דס"ד הש"ס ומה גם דהא דחי לה הש"ס דא"כ אפי' חטים ויין ושמן מ"מ היינו דוקא התם דבשעת מכירה עדיין לא נתחייבו במצות אלו אלא דראויים לבוא לידי חיוב אבל בבכור שכבר חל קדושה עליו בשעת מכירה מסתברא דאסור להפקיע קדושתו ע"י שמוכר אותו לעובד כוכבים והרי אמרי' בפ"ק דמכילתין דף ג' ע"ב רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי ופריך וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו לעובד כוכבים ומשני דילמא אתי בהו לידי תקלה ופריך א"ה מ"ט כלו חיותא דר"מ ומשני דמפקיע ליה מקדושתייהו ופריך והאמר רב יהודה וכו' ומשני התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע ליה ע"כ וכתבו התוס' והרא"ש והטור בסי' ש"כ דמה שנענש רב מרי היה מפני שהיה מקנה לעובד כוכבים אוזן עצמו ואיכא הפקעה בגוף הבכור אבל אם מקנה לעובד כוכבים אוזן האם אין חשש עונש ובזה"ז אין להקנות אוזן העובר כ"א אוזן האם יע"ש הרי דאפילו בעודו עובר שעדיין לא נולד ולא חל עליו עדיין קדושת בכור אסור להקנות אוזן העובר להפקיע קדושתו וכ"ש בבכור שכבר חל קדושה עליו דאסור להפקיע קדושתו ואף דיש לחלק דשאני הקנאת אוזן העובר דבהכי מפקיע קדושתו לגמרי וכחולין חשיב משא"כ במוכר בכור בע"מ לעובד כוכבים דבמכירה זאת אינו נעשה חולין גמורים דאכתי קדושתו עליו ואם חזר העובד כוכבים ומכרו לישראל וידע הלוקח דבכור הוא חייב לנהוג בו בקדושת בכור אלא שהעובד כוכבים דלאו בר חיובא הוא נוהג בו כחולין גמורים מ"מ אכתי הפקעת קדושה מיקרי כיון דביד העובד כוכבים נוהג בו כחולין ומילתא דלא שכיח הוא שישראל אחר יקנה אותו לפי שהעובד כוכבים אינו מוכרו כ"א בשיוויו ממש והישראל יש לו פסידא ממה שצריך לנהוג בו בקדושת בכור:

ועוד קשה דאיך כתבו דטוב והגון למכור לעובד כוכבים מחיים הא אמרינן בפרק אלו טריפות דף ס"ד ע"א דתניא אין מוכרין ביצת טריפה לעובד כוכבים אא"כ טרופה בקערה וכתב רש"י ז"ל דהיינו טעמא דאנו מוכרין דילמא הדר ומזבין לה לישראל יעו"ש וא"כ הכא אמאי מותר למכור לעובד כוכבים מחיים ולא חיישינן דילמא הדר ומזבין לה לישראל והלוקח לא ידע שהוא בכור ואתי לידי תקלה דגיזה ועבודה ואם ימות או ימצא טריפה ימכרנו לעובד כוכבים או יאכילנו לכלבים שלא כדין דאסור בהנאה ולזה י"ל דהתם שאני דאי הדר ומזבין לישראל הקונה יבא לידי איסור על צד הודאי דמסתמא לקח הבצים לאכול ויאכל דבר איסור משא"כ הכא דאף דימכור העובד כוכבים לישראל אפשר שלא יבא לידי איסור כלל שישחטנו מיד ולא יבא לידי גיזה ועבודה ולא ימצא טריפה ולא יבא לידי איסור כלל כל כה"ג לא חששו חז"ל כיון דהוי ספק ספיקא אם יבוא ישראל אחר לידי איסור:

וראיתי להר"מ בפי' המשנה ברפ"ק דמעשר שני וז"ל והבכור הוא לכהן יקריב ממנו חלבו וכו' ואם נולד לו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום וימכרנו למי שירצה ואפי' לעובד כוכבים ואוכלו עכ"ל ומסתמיות דברי הר"מ נראה דמ"ש וימכרנו אפילו לעובד כוכבים הוא בכל גוונא בין חי בין שחוט והוא כסברת הגהות מרדכי דיבמות אלא דיש לדחות דלא קאי אלא אשחוט דאמאי דקאמר אוכלו הכהן בטומאה סיים ואמר. דגם כן אם אינו רוצה לאוכלו ימכרנו אפילו לעובד כוכבים דהיינו הבשר ודיקא נמי דסיים הר"ם אפילו לעובד כוכבים ואוכלו דהיינו דעיקר מאי דאשמועינן הוא דמותר לעובד כוכבים לאוכלו כדקיימא לן כב"ה:

והנה רש"ל בפרק בהמה המקשה בסימן הנזכר הביא סברת הפרנס שהביא מרן הב"י דסבירא ליה דטוב והגון למוכרו לעובד כוכבים מחיים ודחה סברתו מטעם דבהמה בחזקת טריפת הריאה עומדת ואם כן צריך קבורה עד שתבדק שהוא כשר וכל זמן שלא בדק אסור למכור לעובד כוכבים ועוד הוסיף שם לומר דמדרבנן יש להחמיר דאפילו שחוט וכשר אסור למכור לעובד כוכבים משום בזיון קדשים דלא שרי ב"ה אלא לזמן עליו שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למוכרו ואפילו ליתן לו חתיכה חיה עכ"ל ולפי מה שכתבנו בפירוש דברי הר"מ בפי' המשנה הנזכר נראה דאינו כן דאפילו למכור לעובד כוכבים מותר דאי מדרבנן אסור למכור לו לא היה סותם הר"מ דבריו ומה גם שלא מצינו לשום אחד מהראשונים שאמרו סברא זאת ופשיטא דאין בידינו לחדש גזירה מדרבנן מדעתנו ורבינו הרמב"ן בריש פירקין והרא"ש בפסקיו נמי שם הביאו דברי הלכות גדולות שכתב וז"ל חלבו של בכור מוכרין אותו לעובד כוכבים מאי טעמא פסולי המוקדשין כצבי וכאיל כתיב בהו ומן התורה מותרים לעובד כוכבים מיהו רבנן עבדו להו מעלה בבשרו דחזי לאכילה תנא כדס"ל חלבו דאינו ראוי לאכילה העמידו על דין תורה עכ"ל והרא"ש בפסקיו בשמעתין [כתב] ובה"ג משמע דפוסק כב"ה דברייתא אליבא דת"ק דר"ע ומשמע דבעי למימר מדרבנן פליגי רבנן ור"ע עכ"ל וכן כתבו התוס' בשמעתין בד"ה פסק וכו' כנזכר ואם איתא דיש סברא לומר דאפי' למ"ד דמותר לעובד כוכבים למכור לו אסור מדרבנן מנ"ל לומר דבה"ג פוסק כב"ה דברייתא כיון דאפשר לפרש דבריו דכוונתו לומר דחלב כיון דאינו ראוי לאכילה מותר למוכרו לעובד כוכבים אף שהוא בדרך מכירה דבבשר הראוי לאכילה עבדו לה רבנן מעלה לאסור מכירה לעובד כוכבים אף דמן התורה מותר בין למכור לו ובין לזמן כסברת ב"ה דמתני' דכצבי וכאיל כתיב בהו ואף דלזמן לעובד כוכבים שיאכל עמו דליכא בזיון קדשים העמידו הדבר על דין תורה מ"מ בדרך מכירה דאיכא בזיון אסרו רבנן והיינו דוקא בבשר אבל בחלב דאינו ראוי לאכילה מותר למכור לעובד כוכבים בדרך מכירה ומ"ש הבה"ג תנא כדסבירא ליה רמז לנו דאיכא תנא דס"ל הכי מדקתני הן במתני' והן ברייתא לשון לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור דהוי זימון ועלה קאמרי ב"ה דאפילו עובד כוכבים מצי מזמין אלא דדוקא זימון אבל למכור לו לא וע"כ דמדרבנן הוא דפי' זה בדברי בעל ה"ג הוא מרווח טפי הן מצד דפשט הסוגייא הוא דת"ק דפליג אר"ע אוסר לעובד כוכבים מדאורייתא מדפריך הש"ס על ילפותא דיליף ר"ע מצבי ואיל ואידך וכו' וכמו שעמדנו ע"ז לעיל וגם התוס' חיצוניות הוקשה להם כן ומדלא ניחא להו כפי' זה ש"מ דס"ל דליכא סברא כלל לחלק בין מזמן לעובד כוכבים בין מוכר לו דאי לא אסור מדרבנן זימון הוא הדין מכירה ומשום הכי ע"כ צ"ל דס"ל לבעל ה"ג דת"ק דפליג על רבי עקיבא מדרבנן קאמר ועל ת"ק דר"ע הוא דכתב בעל ה"ג תנא כדס"ל דהיינו ת"ק דר"ע וא"כ ע"כ פסק כתנא דברייתא שוב ראיתי דברי בעל ה"ג במקומם (וז"ל) דמה שדקדקו לומר דס"ל דהלכה כבית הלל דברייתא לאו מדבריהם אלו שהביאו הם בלבד הוא אלא ממ"ש שם בה' בכורות דף קל"ח ע"ב וז"ל אבל בעל מום יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי ואי ניחא ליה לכהן למספא לישראל מיניה ספי דכתיב בשעריך תאכלנו עכ"ל דמדלא הזכיר דגם לעובד כוכבים מותר למספא ליה כל שהוא דרך זימון ש"מ דפסק כת"ק דר"ע דברייתא וא"כ ע"כ דמ"ש שם בדף קל"ט ע"ד בהא דחלבו של בכור וכו' שהם דברי ה"ג שהביאו התוספות והרא"ש הוא על אופן שפירשו הם דבריו ואדרבא לע"ד י"ל קצת דאמאי כתבו בדרך משמעות דמשמע מדבריו דפסק דלא כרבי עקיבא כיון דנראה דהדבר מפורש בדבריו שהשמיט דין עובד כוכבים לגמרי וכתב דוקא למספא לישראל שרי וזה ברור דהכי פסק:

וראיתי בס' החינוך בפ' קרח סי' שצ"א שכתב וז"ל ובכור בע"מ יש לכהן למוכרו בכל זמן וכו' בין חי בין שחוט לכל אדם ואפילו לעובד כוכבים דכחולין גמורים הוא עכ"ל ואפילו אם נאמר דאפילו לעובד כוכבים שכתב קאי לשחוט כאשר שיערנו בדברי הר"מ בפי' המשנה מ"מ בשחוט הויא תיובתא דרש"ל:

(מב) גמרא תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו' ואמרינן בגמ' דמתני ליה ר"א לבריה ואמרי לה רבי חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו' ודחי לה הש"ס ומסקינן דהכא בקראי פליגי דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ דרבי מאיר סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון ור"מ תמים יהיה לרצון מאי עביד ליה מבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו ופריך בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא ומשני אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומין נמי ליתסרו קמ"ל וי"ל קצת דאמרינן בת"כ בפ' אמור פרשה ז' סי' ט' וז"ל תמים יהיה לרצון מצות עשה מצות ל"ת מנין ת"ל כל מום לא יהיה בו וכו' מכאן אמרו בכור שאחזו דם וכו' דנראה מדברי הת"כ דאזהרה זאת דלא יטיל מום בקרבן איכא עשה ול"ת דקרא דתמים יהיה לרצון היינו מצות עשה שישאר הקרבן תמים בלא מום כמו שהקדישו ולא יטיל בו מום ולאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ אמאי לא משני הש"ס לר"מ דקרא דתמים יהיה לרצון לא אתא לומר כדאמרי רבנן דאתא לומר דתמים וראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא דהא הך קרא דתמים יהיה איצטריך ליתן עשה בדבר וכל דאיצטריך לעשה אינו כ"כ מוכרח לדרוש דרשה זאת דדרשי רבנן דמאן לימא לן דסמיכות דקרא דתמים יהיה אתא למעט בעל מום כיון די"ל דליתן עשה בדבר איצטריך וראיתי להתוס' בפ"ה דמנחות דף נו ע"ב סד"ה ר"ש אומר וכו' שהביאו דברי הת"כ שם וכתבו וז"ל וקצת קשיא מת"כ דדריש התם קראי ומייתי עלה פלוגתא דמתני' דהו"ל לאתויי פלוגתא דברייתא וכו' עכ"ל ולא הבנתי דבריהם דהתם לא דרשי האי קרא כי אם לומר דלא יהיה בו מום הוא אזהרה שלא יטיל בו מום ודרשא זאת דדריש ר"מ דמריבוייא דכל מום מרבינן אפילו המטיל מום בבע"מ אין שם זכר מדרשא זאת וכיון שכן איך יביאו שם פלוגתא דברייתא דאיכא מ"ד דהמטיל מום בבעל מום חייב הא התנא דתורת כהנים לא סבירא ליה דאיכא פלוגתא דברייתא כי אם פלוגתא דמתני' דלכ"ע ליכא מ"ד דהמטיל מום בבעל מום חייב דמתני' מיירי בשיש לו רפואה ע"י הקזת הגוף שאין עושה בו מום וע"ז הביא הת"כ מתני' ולא הברייתא והנה במאי דמשני הש"ס לר"מ דמבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו ודחי לה דיקלא בעלמא הוא ומוקי לה בפסולי המוקדשין יש לתמוה דאמאי לא קאמר דלעולם בבעל מום מעיקרו ונ"מ לתמורה דקי"ל דאם המיר בעל מום בתם הויא תמורה וקדשה קדושת הגוף ואסורה בגיזה ועבודה כדין קדושת הגוף וכדתנן בפ' ב' דתמורה דף טז ע"ב חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד יעו"ש וכן נמי אמרינן ביומא דף נ'