מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קיט

מחלבו פריך ומיהו ק"ל דהא קאמר בתר הכי דכי כתיב כרת באוכל חלב משמע דחלבן גרסי' עכ"ל ונראה דכוונתם להקשות דנימא דמהקישא נילף היתר בחלב עצמו ולא אסר הכתוב כ"א לחלוב כאמור אבל דברי התוס' מגומגמים טובא במה שכתבו דנ"מ דלא הוה מצי לשנויי כדשנינן לקמן דצריך טעם אמאי לא מצי לשנויי כדשנינן לקמן דמאי דמשני אביי למאי דפריך אי הכי אותו ואת בנו נמי דמאך ילפינן שניהם חלבן ואותו ואת בנו הא תירוץ זה שייך אפילו אי פריך מחלבן וגם מאי דמשני רבא דעיקר קרא דאך לאותו ואת בנו וחלבו מדמו נפקא דכתיב רק את דמו וכו' שפיר אפשר לשנויי כן אי פריך מחלב דעיקר קרא לאותו ואת בנו וחלב מדמו נפקא מאי דמו אילימא דמו ממש וכו' אלא מאי דמו חלבו ומאי דאפקיה רחמנא לחלבו בשם דמו הוא דהאי תנא ס"ל כר"מ דאמרינן בפ"ק דנדה דף ט' ע"א דלר"מ דם נעכר ונעשה חלב ויליף לה מדכתיב מי יתן טהור מטמא ובפ"ק דמכילתין דף ו ע"ב אמרינן דהיתר חלב חידוש הוא שחדשה תורה כיון דדם נעכר ונעשה חלב ותחלתו היה דם וחייב כרת ועכשיו הוא מותר יעו"ש וא"כ שפיר י"ל דאפקיה קרא בלשון דמו כמו שהוא עיקרו ואשמועינן קרא דאף דחלב חולין מותר ואינו נחשב לדם מ"מ בפסולי המוקדשין אכתי באיסור דם קאי וי"ל דשנוייא דרבא אי אפשר לומר דא"כ נמצא כפי זה דאיסור חלב דפסולי המוקדשין איכא לאו גמור דרק הדם לא תאכלו וזה אינו דהעיקר אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דדרשינן ואכלת בשר ולא חלב ולא לאו גמור באופן דמתחלה כתבו התוס' דלא הוה מצי לשנויי כדשנינן לקמן והדבר קשה דא"כ איך חזרו וכתבו ואולי דחלבו גרסינן אלא דדחו גירסא זאת ממאי דקאמר בתר הכי דכי כתיב כרת באוכל חלב משמע דחלבן גרסי' דמדלא מצאו כי אם משום דאמרינן דכי כתיב כרת וכו' ש"מ דשפיר שייכי שנויי דאביי ורבא אי גרסינן חלבו וא"כ איך כתבו בתחלה איפכא דנ"מ דלא מצי לשנויי כדשנינן לקמן ועוד קשה דאמאי לא דחו גירסא זאת ממאי דפריך ר"פ לאביי דאסיק אדעתיה לומר לאותו ואת בנו למאי מדמית ליה אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בו ואי לקדשים חלבן אסור ואי גרסינן חלבו לא שייך לומר הכי דחלב של חולין מותר ומאי פריך ליה באופן דדברי התוס' משוללי ההבנה הם לע"ד:

והנה התוס' בשמעתין בד"ה פסק מתני' מני ר"ע וכו' כתבו לענין הלכה דהלכה כר"ע וכמתני' דאמרי' וב"ה מתירין אפי' לעובד כוכבים וע"ז הוקשה להם וז"ל והא דפרישנא בסמוך טעמא דר"ע מדכתיב כצבי ואיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר"א הקפר וכו' משמע דר"ע לית ליה לדר"א הקפר אלא סבר לה כרבי וכו' ודחקו עצמם לומר דדלמא הכי קי"ל כרבי וכו' ועוד דר"ע מצי סבר כר"א הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל עכ"ל:

ויש לתמוה דאמאי דחקו עצמם בזה בהיות דאפשר לומר דר"ע אף דס"ל כר"א הקפר מ"מ עיקר קרא ומשמעותיה הוא לומר שילמוד פסולי המוקדשין מצבי ואיל אלא דאמרינן נמי דבא ללמד ונמצא למד לענין שחיטה ועכצ"ל דאף למד קאמר דהעיקר הוא דפסולי המוקדשין למדין מצבי ואיל כמו שהוא בהנך שכתבו התוס' בסנהדרין דכולן אף למד קאמר כמו ששיערנו לעיל בסברת ר"ע ועוד קשה במה שכתבו דאפשר דר"ע דריש חד מצבי וחד מאיל וכתבו כדפרישית לעיל בפ"ב וכו' והדבר קשה דהא כתבו התם דהך קרא דר"א הקפר איצטריך חד לשחיטה וחד להא דאמרי' דאין פודין פטר חמור בפסולי המוקדשין ולר"ע דמבעי ליה להיתר עובד כוכבים הא דאין פודין מנ"ל עוד כתבו התוס' שם וז"ל ובעל הלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק כב"ה דברייתא ומשמע נמי דמדרבנן הוא דפליגי אדר"ע עכ"ל וכן כתב הרא"ש משם הלכות גדולות דאיסור אכילת בשר דבכור לעובד כוכבים אינו אלא מעלה מדרבנן יע"ש וקשה דלפי סברת הלכות גדולות א"כ מאי דפריך הש"ס במאי דאמרי' דה"ט דר"ע דכתיב כצבי וכאיל ופריך ואידך ומשני תלתא צבי ואיל כתיבי הא אפי' ת"ק דר"ע דס"ל דלעובד כוכבים אסור רק מדרבנן הוא וא"כ מאי פריך מקרא דכצבי וכאיל הא מן התורה מותר מהאי קרא ונראה דלדעת בעל ה"ג מאי דפריך ואידך אינו מפרש כפי' רש"י דפירש דמאי דפריך ואידך קאי לת"ק דר"ע דאסר לעובד כוכבים אלא ס"ל דמאי דפריך ואידך קאי לב"ש דאסרו לזרים וכ"ש עובד כוכבים דקס"ד דהש"ס דהאי קרא דמייתי ר"ע דכצבי וכאיל הוא קרא מיותר ולא אצטריך כי אם לדרשא זאת להתיר לעובד כוכבים וע"כ פריך דא"כ דקרא מיותר הוא איך לא ילפינן מיניה לב"ש דמותר מיהא לזרים דאף דאיכא היקש דחזה ושוק ואליבא דב"ש קרא מיירי בין בתם ובין בבע"מ מ"מ כיון דהיקש זה דכצבי וכאיל אין לנו לדרוש ממנו כי אם זו ע"כ צ"ל דהיקש דחזה ושוק אינו אלא בתם אבל בעל מום לא הוקש לחזה ושוק דאתי הקישא דכצבי וכאיל ומפיק מהקישא דחזה ושוק כיון דאותו ההיקש דחזה ושוק מתקיים בתם ואינו מתבטל לגמרי משא"כ בהיקש דכצבי וכאיל דאינו מתקיים אלא בדרשא זאת להתיר לזרים ועל זה משני דתלתא קראי כתיבי וכולהו אצטריכו לדרשא אחת וכיון דכל התלתא קראי אצטריכו לדבר אחד ואינו מתבטל ההיקש לגמרי מטעם אין היקש למחצה לא שבקינן הקישא דחזה ושוק כיון דעכ"פ משתעי קרא דובשרם יהיה לך אפי' בבעל מום ואי אמרינן דמותר לזרים מתבטל ההיקש מבעל מום לגמרי כמו ששיערנו לעיל משא"כ בהקישא דכצבי וכאיל:

והנה הרב כ"י כתב בשם תוס' חיצוניות על פסק זה וז"ל פסק ר"י הלכה כר"ע דקי"ל כסתם משנה וכו' ואפי' הנך דרשות דתלתא צבי ואיל כתיבי יכול להיות שר"ע מודה בהם כי דבר פשוט הוא לתלמודא ללמוד כל אלו הדרשות מצבי ואיל ואע"ג דהני ברייתות דתניא בסמוך אין מאכילין לנדות וב"ה מתירין וכן ברייתא דאין מרגילין בבכור דלר"ע שרי אפי' עובד כוכבים מ"מ סתם משנה עיקר ובה"ג פי' שהחלב מותר להאכיל לעובד כוכבים מן התורה מטעמיה דר"ע דכצבי וכאיל ומיהו מה שאסרו להאכיל מהבשר לעובד כוכבים מדרבנן ואינו נראה לר"י שהרי לא מצינו שום תנא שאומר כן וגם מה שמשמע מתוך דבריהם דב"ה דברייתא דאסרי מדרבנן הלכה כמותם זה אין נראה לר"י אלא כב"ה דמתני' קי"ל כדפרישית ויש שהיו מסתפקים על חלבו אם מותר להאכילו לעובדי כוכבים אפי' לר"ע דמתיר לעובדי כוכבים הבשר דשמא אינו מקיש לצבי ואיל אלא הבשר שמותר לישראל אבל החלב שהוא אסור לישראל לא היינו מתירין מטעם צבי ואיל או שמא אפי' ב"ה דברייתא שאוסרין להאכיל הבשר לעובד כוכבים מתירין החלב כמו העור כיון שגם בבהמת חולין חלבה אינה בת אכילה לישראל ור"י פירש דודאי דזה פשוט שהוא מותר להאכיל לעובד כוכבים כמו הבשר כיון שהיה מותר לישראל החלב מכצבי וכאיל אילו לא היתה דרשא דאך חלק דלעיל בפ"ב ועוד דלב"ה דברייתא מותר להאכילו לעובד כוכבים כיון שאינו בר אכילה לישראל ואמרי' נמי לעיל תנא מעשר בהמה מבליעו בעורו בחלבו וגידיו ובקרניו אלמא דחלבו מותר הוי עכ"ל תוס' חיצוניות הנה שהקשו לבעל הלכות גדולות דלא מצינו שום תנא שאומר כן כוונתם להקשות בסברתו דאינו אלא מדרבנן דמדפריך ואידך על סברת ר"ט ש''מ דת''ק דר''ע דאוסר לעובד כוכבים מדאורייתא קאמר דס''ל כפי' רש''י במאי דפריך ואידך אבל לע''ד אפשר לפרש כאשר שיערנו בדעת הלכות גדולות גם מה שכתבו דיש מסתפקים אי חלב מותר לעובד כוכבים לר''ע עיקר הספק הוא דכיון דע''כ לא מקשינן לצבי ואיל כי אם לענין הבשר בלבד ולא לענין חלב דאי גם חלב פסולי המוקדשין מקשינן לחלב צבי ואיל א''כ מן הראוי היה חלבו מותר דומיא כצבי ואיל ומדאמרי' דחלבו אסור ש''מ דלא מקשינן חלבו לחלב צבי ואיל וא''כ מינה דחלב לא לא ילפינן מצבי ואיל להתירו לעובד כוכבים ור''י ס''ל דפשוט הוא דלר''ע דמתיר הבשר לעובד כוכבים החלב נמי ותר ושפיר ילפינן חלב נמי מהקישא דההיקש אפי' מחלב מקשינן ליה לחלבן דצבי אלא דמשום דכתיב אך אסרינן ליה אבל לענין זה דהתרת גוף חלב לעובד כוכבים מקשינן לחלבו של צבי ואולם מאי דפשיטא ליה לר"י דאפי' לב"ה דברייתא דאוסר הבשר לעובד כוכבים החלב מותר כיון דאינו בר אכילה לישראל והביא ראיה מההיא דמעשר בהמה דמבליעו בעורו ובחלב וכו' ק"ק דהא כתבו התוס' חיצוניות דר"י חולק עם בעל ה"ג וס"ל דלב"ה דברייתא מדאורייתא אסור לעובד כוכבים וא"כ מה ראיה מייתי מההיא דמעשר בהמה כיון דהא מסיק רבא התם דמן התורה אחר שחיטה מותר למוכרו אלא מדרבנן הוא דאסרו הבשר אחר שחיטה אטו קודם שחיטה ולא גזרו על חלבו וא"כ י"ל דכיון דאחר שחיטה אינו אלא מדרבנן אפי' בבשר לא גזרו כחלב אבל הכא דאיסור אכילת העובד כוכבים היא מדאורייתא מנ"ל דמשום דאינו ראוי לאכילה לישראל מותר לעובד כוכבים ואע"ג דאביי התם דמוקי אפי' מעשר בהמה דיתום בהבלעה נראה דס"ל דאפי' אחר שחיטה אסור למוכרו מן התורה מ"מ הא הלכתא כרבא לגבי דאביי ובפרט דאמרי' התם דאף רב שמואל בר יצחק ס"ל כרבא וי"ל ודו"ק:

עוד כתבו התוס' בד"ה פסק וז"ל ואין להביא ראיה דאסור לעובד כוכבים משום דקים לן כההוא דרשא ואכלת ולא לכלביך וה"ה למכרו לעובד כוכבים כדאמרי' בפרק כל שעה דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכי לעיל גבי חררת דם דתנן יקבר ובפ' עד כמה מי שאינו מומחה וכו' הרי זה יקבר ולקמן בפרקין השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו וכו' עכ"ד הצריך לענינינו:

ויש לתמוה באמאי לא הביאו התוס' סתמא דמתני' דתמורה דף ל' ע"ב דקתני בפירוש כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ועוד ק"ק דאפשר דהני סתמי דהביאו התוס' יש לדוחה לדחות דאפי' למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ה"מ בפסולי המוקדשין שכבר נפדו ע"י מום ונמצאו טרפה או מתו אחר פדיון דיכול ליהנות ממנו דמוכרו לעובד כוכבים או מאכילו לכלבים וכמו כן נאמר דלמ"ד פודין אפי' נמצא טרפה קודם פדיון דעיקר הפדיון הוא להאכיל לכלבים פודין כמו שנראה ממתני' דתמורה בטרפה ואמרי' בגמרא התם דתלוי בפלוגתא דתנאי וכ"כ נמי י"ל דאפי' מתו קודם פדיון פודין אותם למ"ד לא בעינן העמדה והערכה אקדשי מזבח ואפי' בקדשי מזבח תמימין שמתו אפשר דלמ"ד פודין להאכיל לכלבים פודין אותם וכמו שנראה קצת בפרק ב' דמכילתין דף ט"ו ריש עמוד א' דפריך דלמא משום דאין פודין להאכיל לכלבים יע"ש וה"ט דכיון דבשנפדה ע"י מום אח"כ אפי' אם מת או נטרף נהנה בו באכילת כלבים או אכילת עובד כוכבים א"כ ה"ה בנטרף או מת קודם שנפל בו מום כיון דלא חזי להקרבה חשוב כנפל בו מום ובר פדיון הוא ונפדה ונאכל לכלבים וה"ה גבי בכור נמי דאם נפל בו מום והותר לישראל באכילה דמומו היינו פדיונו מותר לאכילת עובד כוכבים ואפי' מת או נטרף אחר שנפל בו מום יכול להאכילו לעובד כוכבים אבל בכור תם שלא נפל בו מום כלל דהוא חזי להקרבה ומת או נמצא טריפה דלא חשיב מום מנ"ל דלמאן דאמר דפודין להאכיל לכלבים יכול ליהנות ממנו למוכרו לעובד כוכבים או להאכילו לכלבים בלי שום מום דאיך פקע קדושתו מיניה ע"י המיתה והטריפות בלא מום או פדיון שיוכל ליהנות ממנו הא י"ל דלמאן דאמר הכי לא אמר אלא דמותר ליהנות ע"י פדיון כפסולי המוקדשין דע"י הפדיון עכ"פ יצא לחולין ויכול ליהנות ממנו וכן בבכור דאין לו פדיון מ"מ ע"י מום פקע קדושתו דמומו היינו פדיונו אבל בלא מום דעדיין בקדושתו קאי מנ"ל דמותר ליהנות וא"כ בהני מתני' דקתני מי שאינו מומחה הרי זה יקבר וכן השוחט ונודע שלא הראהו שפיר י"ל דלכ"ע יקבר ואסור בהנאה דכיון דמספקא ליה דלמא תם היה ושוחטו בחוץ שלפי דעתו הרי אסור בהנאה כדין שחוטי חוץ דספיקא דאורייתא לחומרא דכיון דאפשר דהיה תם גמור ע"י מה נפקע קדושתו להתירו בהנאה דאפשר דאע"ג דמיתה וטריפות חשיב כמום לענין מוקדשין דיכול לפדותו כדין נפל בו מום מ"מ לענין בכור שהמום הוא פדיונו מנ"ל דעיקר מיתה וטריפות חשיב כמום להתירו בהנאה אפשר דאינו מתירו כי אם מום גמור וטריפה לא חשיב מום וכמו שנראה מדברי הר"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח דין י' שכתב וז"ל בהמה שנולדו בה אחד מן הטריפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך וכו' וכתב מרן הכ"מ שם וז"ל ומ"ש רבי' הקריבהו וכו' יש לתמוה שהרי בת"כ ובפ"ו דתמורה וכו' משמע שמן התורה הוא וכו' ואפשר שסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג"ש דהא קי"ל דלא מפסיל מום אלא בגלוי דוקא וכו' עכ"ל הרי מפורש דאיסור טרפות לגבוה אינו משום מום וא"כ אפשר דבכור שנטרף או מת בלא מום לא חשיב כנפל בו מים לומר דמומו היינו פדיונו ואם כן אין ראיה מהני סתמא דאפשר דבכור שנטרף או מת בלא מום שאני כאמור אבל סתמא דמתני' דתמורה הוא ראיה גמורה ואמאי לא הזכירו אותה כלל וכן ראיתי להרא"ש בפסקיו דשמעתין שהביא כל דברי התוס' ולא הזכיר סתם מתניתין דתמורה והתוס' והרא"ש תירצו לקושיא זאת דאף דקי"ל כמאן דדריש ואכלת ולא לכלביך היינו דוקא היכא דאסור לישראל כמו מת או נטרף אבל היכא דשרי לישראל איתקש לצבי ואיל ומותר לעובד כוכבי' ונראה פשוט דמדברי התוס' והרא"ש מתבאר דהיכא דשרי לישראל מותר בין לעובד כוכבים ובין לכלב וכן כתבו התוספות בפירוש בפרק כל הזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה יעו"ש ואולם מדברי הרשב"א והר"ן בפרק בהמה המקשה גבי מתניתין דמבכרת המקשה לילד מתבאר דס"ל דאע"ג דהיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ואיל היינו דוקא להתירו לעובד כוכבים אבל לכלב אסור מקרא דואכלת ולא לכלביך דאי אפשר דהוקש לצבי ואיל גם לאכילת כלב כיון דאיכא קרא דואכלת ולא לכלביך יעוין שם וכן כתב ר"י בנתיב כ' חלק ב' יע"ש ויש להעיר קצת בסברת הרשב"א והר"ן דבשלמא לסברת התוס' דס"ל דהיכא דשרי לישראל אפי' לכלב שרי משום דס"ל דאין היקש למחצה וכיון דהוקש לצבי הוקשה גם להתיר לכלב משו"ה דרשינן מקרא דואכלת ולא לכלביך דאפילו היכא דלא שרי לישראל כגון שנטרף או מת אסור ולא משגחינן דבהכי איכא פסידא להקדש דהפודה אותו מעיקרא יהיב דעתיה דלמא ימצא טריפה וטעון קבורה ומשו"ה פודה אותו בפחות משוייו וכדאמרינן בריש פירקין דה"ט דפסולי המוקדשין דנמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז משום דהנאתן להקדש ואמרינן בגמרא דאחר פדיון מיירי ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באיטליז וכו' טפי ופריק מעיקרא וא"כ ה"ה הכא איכא פסידא להקדש אלא דלא איכפת לן כיון דגזרת הכתוב הוא כיון דקרא דואכלת אי אפשר לאוקמי כדשרי לישראל כיון דאית לן הקישא דצבי ואיל אבל לדעת הרשב"א והר"ן דסבירא להו דאף דאיכא הקישא דצבי ואיל אינו אלא להיתר עובד כוכבים אבל לכלב אסור מקרא דואכלת מנא להו לומר דאתא קרא לומר דאפילו בדלא שרו לישראל אסור לכלב כיון דאי אסור בהנאה איכא פסידא להקדש כאמור ועיין להתוספת בריש פרקין שכתבו דהא דבכור ומעשר אינן נמכרין באיטליז וכו' הוא מדאורייתא דכיון דהנאתן לבעלים אסור משא"כ בפסולי המוקדשין דהנאתן להקדש יעו"ש דעפ"י סברא זאת יש ליתן טעם למה שכתב הרשב"א בחידושיו לבבא קמא על דף נ"א ע"א גבי מאי דאמרינן התם אמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור וכו' וז"ל ואעפ"י שנפדה לא הוי המת שלו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואף למ"ד פודין כתב הראב"ד דוקא כשיהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ל ולפי האמור יש טעם לחילוק זה דכשאסור באכילה בשעת פדיון מסתבר דלא קפיד קרא משום פסידא דהקדש דהולך לאיבוד כיון דאין פודין ובכה"ג לא מסתבר דאתא קרא לאסור בהיות דאפשר לומר דלא אסר הכתוב כ"א בדליכא פסידא להקדש וכגון דבשעת הקדש מותר באכילה דאף דאפשר שימצא טריפה אח"כ ולא טפי ופריק מעיקרא מ"מ אינו פסידא גמורה ועפ"י חילוק זה שכתב הראב"ד יש להמתיק לישנא דש"ס דבכל דוכתא נקטו האי לישנא דאין פודין להאכיל לכלבים או פודין רש"י בתמורה דף ל"א ומדברי התוספת בב''ח דף נ''ג ע''ב ד''ה לענין כלים ושור יע''ש ובהגהות מרדכי דיבמות בפרק האשה כתבו בפי' כמ"ש התוספת דבשר (לישראל) מותר להאכילו לעובד כוכבים ולכלבים יעו"ש דלא כהרשב"א והר"ן ורש"ל בפרק בהמה המקשה סי' ד' שהביא סברת הר"ן דס"ל דאסור לכלבים ודחה סברתו דהעיקר דאפי' לכלבים מותר וכתב וז"ל וכן איתא בהגהות מרדכי דחולין להדיא שמותר למכרו לעובד כוכבים ולהאכילו ולכלבים כשהוא בשר עכ"ל ואולי ט"ס הוא וצ"ל בהגהות מרדכי דיבמות דבחולין ליכא רמז מזה כלל דבפרק ח' דחולין דאיתא בהגמ"ר בענין זה בענין אכילת כלבים ליכא רמז כלל