מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קיז

לומר דלגבי כהן שהטהורה מותרת לו הטמאה מחוללת ועומדת ולא מחייב עליה מיתה אבל לגבי ישראל אין הטמאה מחוללת שהרי הטהורה והטמאה שוין אצלו עכ"ל וא"כ ה"ה י"ל גבי בכור דכיון דעיקר הבכור ממון כהן הוא ובהיותו טהור אוכל בין תם ובין בע"מ בדין הוא לומר דאפילו טמא מותר לאכול בע"מ דאע"ג דכהן טמא אסור לאכול בכור תם מ"מ בבעל מום שכבר נתחלל קדושתו מותר דומיא דתרומה טמאה דאינו חייב עליה מיתה אבל זר דלאו ממונו הוא ובכור תם אסור לאכול ממנו יש לומר דהוא הדין בעל מום דאסור לאכול ממנו דמה שנתחלל קדושתו על ידי מום אינו מעלה ומוריד להתיר לזר דומיא דתרומה טמאה דאף דנתחללה קדושתו חייב מיתה עליה שהרי הטהורה והטמאה שוין אצלו וה"ה בבכור די"ל דתם ובע"מ שוין אצלו לאיסור עוד יש לדקדק דהא ק"ו דעבדי ב"ה מטמא איכא למיפרך דאונן כהן וזר באכילת תרומה יוכיח דאונן כהן מותר לאכול בתרומה אף דאינו אוכל בקדשים קלים וזר האוכל קדשים קלים אסור לאכול בתרומה כדמתבאר בר"פ הערל דף ע' ע"ב יעו"ש ולא עבדינן ק"ו כי האי לומר ומה אונן דאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בתרומה זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בתרומה אלמא דלא ניתן לידרש ק''ו כזה בתרומה דהויא מתנות כהונה דכיון דתרומה מתנה לכהן היא דזכי ליה רחמנא אין כ"כ תמיה אם הכהן שהוא אונן אוכל בתרומה והזר אינו אוכל וזה הוא יוכיח לבכור בעל מום דהוי נמי מתנה לכהן דאף דטמא אוכל י"ל דהזר אינו אוכל ואפשר לומר דיש לדחות דמה לתרומה שכן חמירא קדושתה שהרי החמירה תורה לחייב לזר האוכל תרומה מיתה וחומש משא"כ בבכור דאף לב"ש דס"ל דאסור לזרים ליכא חיוב מיתה דאף דלב"ש נפקא להו מהיקשא דחזה ושוק אפשר דמעיקרו אפילו בחזה ושוק זר האוכל מהם אינו חייב מיתה וה"ה בכור ואע"ג דקי"ל דכהנת הנשאת לישראל ומת בעלה או גרשה בלא זרע חוזרת לבית אביה ואוכלת תרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמ"ש הר"מ בפ"ו מהל' תרומות דין ז' יע"ש דמשמע דאדרבא חזה ושוק חמירי מתרומה דתרומה אוכלת וחזה ושוק אינה אוכלת ואם איתא אם אוכלת בתרומה דזר חייב עליה מיתה אינו דין שתאכל בחזה ושוק דאין הזר חייב עליהם מיתה מ"מ י"ל דע"כ צ"ל דגזרת הכתוב הוא אף דחזה ושוק קיל מתרומה דהא ע"כ אפילו אם נאמר דזר האוכל חזה ושוק חייב מיתה מ"מ כהנת החוזרת לבית אביה דאינה זרה גמורה איסור אכילת חזה ושוק אינו אלא לאו וליכא אלא מלקות כמו שנראה מדברי הר"מ בפי"ט מה' סנהדרין דין ד' דבכלל מה שמנה שם מנין הלוקין בלא תעשה שבתורה שאין בהם כרת ולא מיתה מנה נמי באות נ"ח כהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה יעויין שם הרי מפורש דבכהנת שנשאת לזר דאסורה לאכול בחזה ושוק ליכא אלא מלקות ולא מיתה אלא דזה יש לדחות ולומר דדוקא נקט הר"ם כהנת שנשאת לזר שאוכלת וכו' אפילו לאחר מיתת בעלה דדוקא אחר מיתת בעלה שכבר יצאת מכלל זרות שכבר חוזרת לבית אביה לתרומה הוא דליכא מיתה אבל לעולם דבעודה תחת בעלה דזרה גמורה היא מפני בעלה איכא חיוב מיתה דומיא דתרומה דאם אכלה תרומה בחיי בעלה חייבת מיתה כדין זר האוכל בתרומה וכדמוכח מדברי הר"מ בפ"ו מה' תרומות שכתב בפירוש דכהנת אשת הזר הרי היא כזר וכן העלה מהר"י רוזאניס ז"ל בדרך מצותיך דף ס"ט ע"ב ד"ה ודין וכו' יעו"ש ומ"ש הר"מ אפי' לאחר מיתת בעלה דמשמע דכ"ש בחיי בעלה אין הכוונה לומר דלא מבעיא דבחיי בעלה נמי אינה חייבת מיתה אלא אדרבא הכוונה לומר דלא מבעיא בחיי בעלה דחמיר טפי וחייבת מיתה ופשיטא דלוקה כדין הזר האוכל תרומה אלא אפי' אחר מיתת הבעל אבל נראה דאין האמת כן דאפילו זר גמור אינו חייב מיתה באכילת חזה ושוק וכ"ש כהנת אשת ישראל דאם איתא אמאי לא הביא הר"מ במנין הלוקין שחייבים מיתה לאו זה דזר שאכל חזה ושוק כמו שהביא זר שאכל תרומה וזר שאכל בכורים ומדלא הביא זה ש"מ דאינו חייב מיתה ומה שלא מנה במנין הלוקין שאינם חייבים מיתה זר שאכל חזה ושוק הוא מפני שסמך על מ"ש דאפילו כהנת שנשאת לישראל אפילו אחר מיתת בעלה לוקה אם אכלה חזה ושוק וכ"ש זר גמור וכן מוכח בהדיא ממ"ש הר"מ בכלל הלוקין שאינם מחוייבי מיתה באות נ"ו זר שאכל בכור דאלמא זר שאכל בשר בכור תם אינו חייב מיתה ואם איתא דזר שאכל חזה ושוק במיתה הא אמרינן בשמעתין דאפילו לב"ה הוקש בכור תם לחזה ושוק מדכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכו' ומהקישא יש ללמוד דגם זר האוכל בכור חייב מיתה אלא עכצ"ל דאפילו בחזה ושוק אינו חייב מיתה וא"כ אפילו לב"ש דהוקש אפילו בכור בע"מ לחזה ושוק אינו אלא למלקות ולא למיתה וא"כ שפיר יש לנו לומר דאכילת תרומה דאונן וזר לא הוי יוכיח לבכור בע"מ דשאני תרומה דחמירא קדושתה כאמור:

ודע דמ"ש משם מהר"י רוזאניס ז"ל דכתב בפשיטות דכהנת אשת הזר לכ"ע חייבת מיתה שוב ראיתי להרב עצמו שם בסוף הענין דף ע' ע"ג ד"ה ודע וכו' דצדד לומר דאין האמת כן דכיון דלכ"ע חומש אינה חייבת ה"ה מיתה אינה חייבת יעו"ש:

ולע"ד אם האמת כן דאשת הזר אינה חייבת מיתה אף דכתב הר"מ דאשת הזר הרי היא כזר כיון דילפינן לה מקרא יתירה דכל זר לא יאכל קדש וכן לפי מה שמתבאר מדברי הר"מ במנין הלוקין שאינן במיתה שמנה נמי באות נ"ח חללה שאכלה תרומה דמתבאר דס"ל דלוקה ואינה חייבת מיתה אף דחלל הרי הוא כזר לכל דבר וכמו שהאריך מהר"י רוזאניס שם בספר דרך מצותיך הלז בדף ס"ט ע"ד יע"ש דעפי"ז דמשכחת להו בדין אכילת תרומה דאיכא זרים דנקראים זרים ואינם חייבים מיתה כי אם מוזהרים שלא לאכול תרומה אבל מיתה ליכא יש ליישב מתני' דפ"ק דחלה משנה ט' דקתני החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים וכל הראשונים לא מצאו לפרש מתני' במאי דקתני מתני' ואסורים לזרים כי אם מה שאמרו בירושלמי בפ"ב דבכורים דאסורים לזרים קאי לאוכל פחות מכזית כמו שהארכתי לעיל בהל' חלה גבי מתני' הנזכר יעו"ש ואם איתא לסברת הר"ם הנזכר שפיר אפשר לפרש מתני' בפירוש יותר מרווח לע"ד דכיון דיש ב' מיני זרים האחד זר גמור שחייב מיתה וחומש והאחד שמוזהר שלא לאכול אבל אינו חייב מיתה וחומש ע"ז קתני מתני' דהחלה והתרומה בחיוב אכילת הזרים איכא תרי גווני האחד דחייבים עליה מיתה והאחד דאינו אלא איסור בלבד דמוזהר שלא לאכול אבל חיוב מיתה ליכא ואע"ג דמ"מ חיוב מלקות איכא. נקט מתני' לשון איסור בלבד דאי הוה קתני ולוקין הזרים הוה משתמע דכל הזרים חייבים מיתה וחומש ואשמועינן מתני' דכיון דמיתה בידי שמים היא לוקה כמ"ש הר"מ ולהורות לנו חידוש כזה דאיכא זרים דליכא אלא אזהרה ולא מיתה נקט ותנא לשון איסור:

והנה התוס' בשמעתין בד"ה וב"ה ה"מ תם וכו' הקשו מכמ' דוכתין דנראה דקרא דובשרם יהיה לך מיירי בין תם ובין בעל מום וא"כ קשה דחזה ושוק הוי אפילו בעל מום ותירצו דמ"מ אתי ק"ו דטמא ומפיק מהקישא מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם יעוין שם נמצא מדברי התוספות דכיון דאפשר לאוקמי ההיקש לענין אחר אף דאין היקש למחצה אתי קל וחומר ומפיק לה ויש להקשות מההיא דאמרינן ביבמות דף פ"ו ע"א עלה דר' מאיר דסבירא ליה דמעשר ראשון אסור לזרים דה"ט דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים ופריך ורבנן ומשני מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל עד כאן ומתבאר דטעמיה דרבי מאיר הוא משום דאין היקש למחצה דאף דיש לומר דההיקש הוא לענין דמעשר ראשון טובל מ"מ אין היקש למחצה וילפינן נמי דאסור לזרים כתרומה וכמו שנראה מדברי התוס' שם ד"ה אף מעשר ראשון טובל וכו' יע"ש וי"ל דהא י"ל ק"ו כעין ק"ו דשמעתין לומר דמעשר ראשון מותר לזרים מק"ו דאונן דמותר במעשר כמו שמותר בתרומה ומה אונן דאינו אוכל בקדשים קלים אוכל במעשר זר דאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל במעשר דהא אין לומר תרומה יוכיח דאף דזר אוכל בקדשים קלים אינו אוכל בתרומה דאיכא למיפרך מה לתרומה דחמיר קדושתה דחייב עליה מיתה וחומש משא"כ במעשר דקיל דאפילו לר"מ זר האוכל מעשר אינו חייב מיתה וחומש כדאמרינן התם וא"כ שפיר יכולין אנו לדון ק"ו מאונן לענין מעשר וכיון דאיכא ק"ו דמפיק לה מהקישא אמרינן דההיקש הוא לענין דמעשר טובל ולא לאסור לזרים ובאופן אחר יש לעשות הק"ו כדוגמת הק"ו דשמעתין ממש עפ"י מ"ש התוס' שם ביבמות בדף הנזכר ע"ב בד"ה מי שיכול לאוכלו בכל מקום וכו' דמתבאר מדבריהם דאפילו לר"מ דמעשר אסור לזרים מ"מ גזרת הכתוב הוא דיכול לאוכלו בטומאת הגוף יע"ש ואם כן כיון דאפילו לר"מ גלי קרא דטמא מותר במעשר א"כ ע"כ זר נמי מותר מקל וחומר ומה טמא דאינו אוכל בקדשים קלים אוכל במעשר זר שאוכל בקדשים קלים] אינו דין דמותר במעשר וכיון דאיכא ק"ו מפיק לה מהיקשא וי"ל דר"מ ס"ל כב"ש דשמעתין דס"ל דהאי ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר מה לטמא שהותר מכללו בעבודת צבור ואע"ג דפירכא זאת דמה לטמא שהותר מכללו בעבודת צבור לא שייך הכא גבי מעשר דהתם שאני דהבכור לכהן ולכהן טמא הוא דהתיר הכתוב לאכול ואמרינן דכיון דהכהן טמא עצמו יש לו קולא זאת לעבוד עבודת צבור בטומאה יש לו קולא זאת לאכול הבכור בטומאה לא כן במעשר ראשון דללוי הוא דאנו מתירין לו שיאכל בטומאת הגוף אף דבדידיה לא מצינו קולא זאת דעבודת צבור דלוי אינו ראוי לעבודה די"ל דאף דלוי לאו בר עבודה מ"מ כיון דכהן טמא הותר בעבודת צבור הותר מכללו מקרי להקל באכילת הלוי בטומאת הגוף ומ"מ אף דר"מ ס"ל כב"ש דהכא אכתי קשה דאיכא ק"ו מאונן דאוכל מעשר אף דאינו אוכל בקדשים קלים כאמור וליכא שום פירכא דהא ליכא למימר מה לאונן דהותר מכללו לענין עבודה דהא אונן אסור בעבודה מן התורה בין בקרבן יחיד ובין בקרבן צבור כמ"ש הר"מ בפ"ב מהל' ביאת מקדש דין ז' ואולי י"ל דכיון דהותר לכהן גדול לעבוד באנינות כמ"ש הר"מ בפ' הנזכר ועמ"ש הרב משנה למלך שם גבי הא דכ"ג שפיר מקרי דאונן הותר מכללו בעבודה לגבי כ"ג אלא דזה נראה קצת דוחק ודו"ק דעפי"ז מינח ניחא האי דיש להקשות קצת על מה שכתבו התוס' דאפילו לר"מ דזר אינו אוכל במעשר טמא אוכל דהא בפ' הערל דף ע"ד ע"א מתבאר דלר"מ דאמר זר אסור במעשר ה"ה ערל דאסיר וה"ה דבכל דוכתי אמרינן דערל הוא כטמא ובפרט לר"ע דמרבה ערל כטמא כדאמרינן בר"פ הערל ובכמה דוכתין וא"כ מ"ש דלענין מעשר ערל אסור וטמא מותר ואולם לפי האמור דר"מ ס"ל כבית שמאי דשמעתין דס"ל דמה שטמא הותר מכללו בעבודת צבור מעלה ומוריד לענין אכילה אתי שפיר דהכא נמי לענין מעשר דטמא שאני דהותר מכללו בעבודת צבור משא"כ בערל כהן דאסור בעבודה דלא הותר מכללו בעבודת צבור כמו שכתבו התוס' בזבחים דף ט"ו ע"ב בד"ה טבול יום וכו' דלר"מ ודאי דערל לא הותר בעבודת צבור ונראה דאף מה שכתבו התוס' שם דסוגיא דהתם דלא כוותיה דר"ע דמרבה לערל כטמא מ"מ ע"כ צ"ל דערל נמי לא הותר בעבודת צבור אפילו לפי סוגייא דהתם דהא אמרינו התם דף י"ו ע"ב גבי אונן דס"ד דרבא לומר דאונן בקרבן צבור מרצה מק"ו מטומאה מה טומאה שלא הותרה מכללו אצל כהן גדול בקרבן יחיד הותרה אצל הדיוט בקרבן צבור אנינות שהותרה מכללה אצל כה"ג בקרבן יחיד אינו דין שהותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור ופריך התם ומסקינן דאונן אפילו בקרבן ציבור אינו מרצה יע"ש וא"כ ע"כ ערל לא הותר בעבודת צבור מק"ו דאונן ומה אונן שהותר מכללו אצל כ"ג בקרבן יחיד לא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור ועוד דפשיטא דלהך סוגייא דהתם דהוצרכו תרי קראי לערל וטמא ערל לא הותר בעבודת צבור כיון דלדידיה ערל לאו כטמא הוא לומר דדינו כטמא דדוקא לר"ע דס"ל דערל כשמא צריך טעם למה לא יהיה בטמא לעבודת צבור אבל לדידן פשיטא דלא הותר ערל בעבודת צבור דהא לא התיר רחמנא אלא טמא מת ולא עוד ומנין לנו להתיר ערלות אלא דכפי זה ק"ק אמאי לא הזכירו ב"ש בשמעתין לענין אכילת בכור כי אם זרים במתני' ובברייתא דאין מאכילין אותו לנדות ולא הזכירו דערל לא יאכל בו כיון דאינו דומה לטמא דהותר מכללו בעבודת צבור ובשלמא מה שלא הזכירו דאונן לא יאכל בו י"ל דכיון דהותר מכללו אצל כ"ג אפילו בקרבן יחיד שפיר דומה לטמא דמטעם דהותר מכללו בעבודת צבור אוכל וה"ה לאונן אבל ערל דלא הותר מכללו כלל אינו אוכל עוד י"ל לדברי ב"ש דאמרי מה לטמא שהותר מכללו בעבודת ציבור שהרי מצינו עדיפות בזר דהותר מכללו בעבודת במה דהזר כשר לעבוד בבמה משא"כ טמא דאינו כשר בבמה כמו שמפורש בריש פרק ב' דזבחים דף ט"ז ע"א יע"ש ונמצא דיש עדיפות בזה מה שאין בזה ואין לומר דאין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם דהא בפ' הקומץ רבה דף כ"ה ע"א קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה יע"ש אלא די"ל דאף דמקרי מותר מכללו מ"מ הותר מכללו דטמא עדיף דהותר בעבודת צבור דבמקום שנאסר הטמא בעבודת יחיד במקדש הותר בצבור משא"כ זר בבמה דלא נאסר שם בבמה בשום אופן דנהי דהותר מכללו ממה שנאסר בעבודה במקדש מ"מ בבמה לא נאסר בשום צד וכיוצא לזה מתבאר מדברי רש"י והתוס' בפ"ב דזבחים דף ט"ז ע"ב ד"ה שכן לא הותרה מכללן יע"ש ודו"ק עוד י"ל אמאי לא אמרו ב"ש מה לטמא שכן יש לו תקנה כשיטהר מטומאתו תאמר בזה שאין לו תקנה דכיוצא לזה אמרינן ברפ"ב דזבחים דף ט"ז ע"ב דמייתי דאונן מחלל עבורה מק"ו דבעל מום ופריך מה לבעל מום וכו' ומשני זר יוכיח ופריך מה לזר שאין לו תקנה יע"ש ואף דלב"ש י"ל דניחא להו בפרכתם דמה לטמא דהותר מכללו (בעל מום) דנ"מ לומר דאין מאכילין לנדות מטעם דלא הותרה טומאה זאת בעבודת ציבור כדאמרינן בברייתא משא"כ אי הוו אמרי מטעם דיש לו תקנה דה"ה נדות דאוכולת דיש להן תקנה מ"מ לב"ה דדחו סברת ב"ש ואמרו אטו בעבודה קאמרינן באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף אכתי י"ל דשאני טמא דיש לו תקנה וי"ל והוא פשוט:

(מא) והנה עוד אמרי' בשמעתין ור"ע מתיר אף עובד כוכבים מ"ט דר"ע כצבי וכאיל וכו' ופריך ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי וכו' וצריך להבין דהא קי"ל דאין היקש למחצה ועיקר הפירוש בהא דאין היקש למחצה הוא דדבר הלמד מחבירו מהיקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט בלחוד וכמ"ש הרב חות יאיר בסי' ר"ג ועיין מה שהאריך בזה הרב יד מלאכי באות א' סי' ל' יע"ש וא"כ הכא אף דכל אחד איצטריך מ"מ כיון דהקישו הכתוב לצבי ואיל בחד קרא סגי ללמוד כל הפרטים הנמצאים בצבי ובאיל דאין היקש למחצה וה"ה להיתר עובד כוכבים דהא ודאי קרא דכצבי וכאיל היקש מקרי ועיין לעיל בפ"ב דף ט"ו ע"א דקרי ליה הש"ס התם הקישא וזה פשוט דגם בכה"ג דאמר הכתוב יהיה זה כזה הוי היקש גמור לכל דבר וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר הליכות אלי סי' רס"ו ע"ש אלא דלזה הדבר פשוט דלפי מה שכתבו התוס' דהיקשא דובשרם יהיה לך בחזה ושוק מיירי נמי בבע"מ אלא דאתי ק"ו דעבדי ב"ה מטמא ומפיק ליה להקישא י"ל דה"ה לאכילת זר דאיכא ק"ו משמא אבל עובד כוכבים דליכא ק"ו שפיר י"ל דהוקש בכור בעל מום לחזה ושוק לענין אכילת עובד כוכבים ואי אמרי' דמהיקשא דכצבי וכאיל ילפינן נמי דהעובד כוכבים מותר הרי מתבטל היקש דבע"מ לחזה ושוק לגמרי וטפי עדיף לומר דהיקש דכצבי ואיל הוי היקש למחצה לענין אכילת עובד כוכבים כיון דאינו מתבטל ההיקש לגמרי דהא איצטריך לענין אחר ולא שיתבטל היקש בעל מום לחזה ושוק לגמרי דאף דההיקש מתקיים לבכור תם מ"מ כיון דקרא מיירי בין בתם ובין בבע"מ לגבי בע"מ מתבטל ההיקש וא"כ אם היה לנו קרא יתירא דכצבי וכאיל היינו מבטלין היקש דבע"מ לחזה ושוק לגמרי אבל עכשיו דהני תלתא קראי איצטריכו כל אחד ואחד לענין אחר לא מבטלינן היקש דבע"מ לחזה ושוק לגמרי והנה כי כן צריך להבין מ"ט דר"ע דמתיר בעובד כוכבים כיון דהני תלתא קראי איצטריך כל אחד ואחד לענין אחר ומנ"ל לדרוש היתר העובד כוכבים כיון דאיכא היקשא דחזה ושוק:

ונראה לומר דה"ט דר"ע דהא חד קרא מהם דאיצטריך לדרבי אלעזר הקפר הוא מאי דאמרינן בפ"ב דחולין ר"א הקפר אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ע"כ ומצינו דבכל מקים דאמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירושו אף למד דללמד נמי אתא וכמ"ש התוס' בפ' בן סורר ומורה דף ע"ג ע"א בד"ה הרי זה בא ללמד וכו' וסיימו שם בדבריהם