מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קטז

ממ"נ הוא שלו דאם בעל הבכור כהן פטור ואם הוא עבד הרי הוא של רבו כהן ופטור ומהאי טעמא לא קתני ברישא הא דקתני סיפא דפטורים מזרוע ומלחיים דאם איתא דלא קתני בכור ברישא משום דמיירי בזמן בית המקדש מ"מ הא תינח בכור אבל מתנות כהונה אמאי לא קאמר אבל לפי האמור אתי שפיר דברישא דלא שחררו זה לזה פשיטא דפטורין דממ"נ פטורים דמה שקנה עבד קנה רבו ואין כ"כ דוחק לומר דמתני' דהתם הוא למשנה ראשונה דמצינו כיוצא לזה בדומה קצת בריש חגיגה דמוקי דמתני' דעבדים משוחררים כמשנה ראשונה ובפרט במתני' דיבמות דקתני הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו' דלשון ושחררו משמע דאי בעי אין ואי לא בעי לא דאם איתא דכופין לשחרר זה את זה הו"ל למימר הגדילו משחררין זה את זה כלישנא דברייתא דמותיב מינה רב משרשיא בסוגיין דתמורה ואע"ג דהתם ביבמות פריך שחררו אי בעי אין ואי לא בעי לא וכו' ומשני אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה י"ל דר"נ לא ס"ל הכי דלישנא דמתני' לא משמע דכופין וכן נראה מסתמא דתלמודא בפ' השולח דף מ"ב דבעי למפשט בעייא דמעוכב גט שחרור אי אכיל תרומה או לא מהא דרב משרשיא דתני משחררין זה את זה דמשמע דכופין ועם כל זה מותרין בתרומה ולכאורה קשה דאמאי לא הביאו ממתני' דיבמות והוצרכו להביא ממאי דתני רב משרשיא אלא ע"כ צ"ל דס"ל לסתמא דהש"ס דלישנא דמתני' דקתני ושחררו משמע דאין כופין וע"כ צ"ל דכמשנה ראשונה היא ומשום הכי אוכלין בתרומה דלא חשיבי מעוכב גט שחרור ועוד יש לומר דאפילו את"ל דמתני' דיבמות למשנה אחרונה כסברת רבא דהתם מ"מ י"ל דס"ל לר"נ דאלו התערובות לא דמו למי שחציו עבד וחציו בן חורין דחשיב כמעוכב גט שחרור ומעשה ידיו שלו ואינו זוכה רבו בממונו כיון דהכא שאני דאילו אתי אליהו ואמר דזה הוא העבד שפיר זוכה הכהן במעשה ידיו ובממונו וא"כ אפילו קודם שבא אליהו ולא נתברר לענין בכור פשיטא דאין מוציאין מידם דממ"נ אין כהן אחר מוציא מידו דאם כהן הוא אינו יכול ואם עבד הוא הרי זכה רבו הכהן בו וכשלו הוא ובהכי ניחא דיש ליישב מה שהקשינו לעיל דלמה הקשה מהברייתא ולא הקשה לר"נ ממתני' די"ל דמתני' שפיר י"ל דמיירי בזמן הזה דלא חזי להקרבה ולא קשה מידי מ"ש דידן ומ"ש דידהו דידן נמי מומין בעינן דאפשר לומר דכיון דמתני' מיירי אחר ששחררו זה את זה י''ל דאיצטריך לאשמועינן דדידהו ירעה עד שיסתאבו לומר דדידהו אין להם מציאות בשום אופן ליהנות מהבכור עד שיפול בו מום דאינם יכולים למכור אותו בעודו תם דלעולם הזר אינו יכול ליהנות מבכור תם דלא הותר לישראל אלא בעל מום ואפילו באכילה אבל תם אפי' בהנאת מכירה אסור עליו וכיון דבעל בכור כבר נשתחרר והוי ספק זר אינו יכול ליהנות במכירתו משא"כ דידן דכהן ודאי יכול למכור בכור תם ליהנות במכירתו בזמן הזה אשר ע"כ הוצרך להקשות מהברייתא דקתני דבכורן ירעה אפילו קודם ששחררו זה לזה דכל זמן שלא שחררו ממ"נ יכולין למכור בעודו תם וליהנות במכירתו דממ"נ יכול למוכרו דאם הוא כהן שפיר מוכרו ואם הוא עבד הרי ממון כהן רבו הוא וכשלו חשיב ומותר ליהנות במכירתו וא"כ מ"ש דידן ומ"ש דידהו ומשני הש"ס דלעולם בזמן הזה ודקשיא לן מ"ש דידן וכו' אף דאין חילוק מדידן לדידהו לענין מכירה דדידהו נמי יכולים למכור ואין חילוק מכהן ודאי לדידהו דהוי ספק לענין מכירה מ"מ יש חילוק מישראל שיש לו בכור לדידהו דאנן יהבינן לכהן במומייהו אינהו לא יהבי לכהן במומייהו ואולם כל זה אפשר לומר על פי פי' רש"י ז"ל לפי מה ששיערנו לעיל דלרש"י נמי חלוקת ובכורן ירעה קאי נמי לקודם ששחררו זה את זה כחלוקת תרומה וכ"כ לפי הגירסא שהביא הרב מקצת ספרי ישנים כנזכר לעיל וכתב בסוף וכן היא גירסת הרגמ"ה ז"ל אבל לפי הגירסא שהביא הרב בתוך פי' הרגמ"ה שכתבנו לשונו לעיל שכתב בתוך דבריו וז"ל ותני עלה דההיא בכורן של אלו התערובות אינם רשאין למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא כהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים עכ"ל דמתבאר מדבריו דלשון הברייתא הכי הוי דקתני דאינם רשאים למוכרם וצ"ל דמ"ש הרב וכן היא גירסת הרגמ"ה היינו על גירסא זאת דאמרינן בגמרא ותני עלה בכורן וכו' אבל יש תוספת בגירסת הרגמ"ה דהיינו דקתני ואינם רשאין למוכרן ולפ"ז לא שייך לתרץ כן על דרך האמור כיון דמתוך הברייתא נמי מתבאר דאינן יכולין ליהנות במכירה ככהן ודאי הן אמת דק"ק על הרגמ"ה דא"כ הוא הגירסא מאי פריך מ"ש דידן ומ"ש דידהו וכו' הא שפיר י"ל דהתנא אתי לאשמועינן דדידהו אין להם אופן הנאה כי אם במום דאינם רשאין למכור משא"כ כהן ודאי דיכול ליהנות ממנו בעודו תם כיון דיכול למוכרו ועוד דכיון דמיירי קודם שחרור למה לא יוכל למכור ממה נפשך אם כהן הוא מוכרו מפני שהוא כהן ואם עבד כהן הוא הא שלו הוא דמה שקנה עבד קנה רבו ואת"ל דס"ל דכיון דכופין לשחרר זה את זה חשיב כמו שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו מ"מ כיון דעבד כהן מותר אפי' לאכול בשר בכור תם מכ"ש שיכול ליהנות במכירתו בזמן הזה ואמאי אינו רשאי למוכרו ממה נפשך והיותר קשה דא"כ הוא דבברייתא תני בפירוש דאין רשאין למוכרן וכו' אמאי הוצרך המקשן להקשות באופן זה דאי מיירי בזמן בית המקדש, כיון דלית ליה זכייה בגוויה למוכרו ליתי גזבר ולישקליה הא בפירוש מבואר בברייתא דדוקא הני דהוו ספק כהן אינם רשאים למכור הא כהן ודאי רשאי למכור אפילו בזמן שבית המקדש קיים דלא כר"נ דאם איתא דאפי' כהן ודאי אינו רשאי למוכרו בעודו תם למה ליה לתנא לומר על אלו התערובות דאינם רשאים למוכרו השתא ודאי כהן אינו רשאי ספק כהן מבעיא ודוחק לומר דלעולם גירסת הרגמ"ה הוא ממש כגירסת ספרים ישנים שכתב הרב ז"ל דלא תני בברייתא לשון זה אינן רשאין למוכרן וכו' כמו שנראה מדברי הרב ז"ל שכתב בסוף דיבורו וכן היא גירסת הרגמ"ה ז"ל והרגמ"ה הוא שכתב כן בפירושא דברייתא דקתני עד שיסתאבו דמשמע דאין להם אופן אחר ליהנות ממנו כי אם ע"י מום דהיינו דאחר האמת דמיירי בזמן הזה כדמוקי לה ר"ג ה"ט דאי אפשר ליהנות ממנו ע"י מכירה דאין רשאין למכור בכור תם בזמן הזה כי אם כהן ודאי ואף שהוא דוחק בדבריו ע"כ צ"ל הכי:

והנה ראיתי להרב קרבן העדה בביאורו על הירושלמי בפי"א דיבמות הלכה ו' שכתב בד"ה ובכורן וכו' וז"ל משמע לעולם הוא רועה עד שיפול בו מום ותימא הא חייב להקריב בכור תוך שנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה וכו' וכי בשביל הנאתן יעברו על לא תאחר עכ"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"נ דבזמן בה"מ לית ליה זכייה לכהן בבכור תם לא קשיא מידי דהא מסקינן הכא בשמעתין דלר"נ ע"כ צ"ל דמיירי בזמן הזה וא"כ ליכא לאו כיון דאינו יכול להקריבו אלא אי קשיא לרב משרשיא דקס"ד לומר דמיירי בזמן בית המקדש קיים איך קס"ד לומר הכי דאיך אפשר דבשביל הנאתן יעברו על לא תאחר וראיתי להרב בצלאל בהגהותיו כ"י כתב בשמעתין וז"ל ובכורן ירעו וכו' יש מפרשים עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר ויש מפרשים דדוקא בבכור ודאי אבל בבכור תערובת ליכא בל תאחר גליון עד כאן לשונו:

והנה בהא דאמר רב חסדא בשמעתין דהא דבזמן הזה מותר למכור תם היינו דוקא כהן לכהן אבל לישראל לא כתב רבינו דלא קיי"ל כוותיה והלכתא מותר אפילו לישראל וכן פסק הר"מ בפ"א מה' בכורות דין י"ז ואיכא למידק ממ"ש הר"מ בסוף פ"ה מה' בכורות וז"ל אין שמין בכורות תמימים לישראל אבל שמין בכורות בעלי מומין ושמין בכורות תמימים לכהנים בזמן הזה שהן עומדים להאכיל במומן ואצ"ל ששמין להם בעלי מומין עכ"ל ודין זה הוא תוספתא בפ"ג דבכורות אבל אינו מפורש בתוספתא דמיירי בזמן הזה אלא דהר"מ פי' דהתוספתא מיירי בזמן הזה משום דאיהו אזיל לטעמיה שפי' במתני' דס"פ י"א דתרומות דקתני ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה ופי' הר"מ בפי' המשנה וז"ל וישראל ששם פרה מכהן רוצה לומר שקנה אותה הישראל מן הכהן בדמים ידועים והתנה עמו שיטפל הכהן במזונותיה עד זמן ידוע ואחר שימכרו הפרה וכל מה שירויחו יחלקו אותו בשוה וכו' ולפי שזה הישראל קנאה מכהן אע"פ שנשאר לכהן חלקו בריות לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו ואם הכהן קנאה מישראל על הדרך שזכרנו הרי זה אוכלת בתרומה עכ"ל הרי דס"ל להר"מ דלשון חכמים באומרם ישראל ששם פרה היינו שקנאה לגמרי אלא שהתנה ליתן למוכר חלק בריוח וכן מתבאר מדברי הר"מ בספר היד סוף פרק ט' דהלכות תרומות יע"ש וא"כ הכא דקתני בתוספתא אין שמין בכורות או שמין פי' שומה זאת הוא ע"ד שפי' הר"מ בההיא דתרומות דאין שמין בכור לישראל או לכהן היינו שקנאה השם אותה הכהן או הישראל בדמים ידועים ע"מ שיטפל עמו במזונותיה ויחלוקו הריוח ביניהם דומיא דהתם וזה לא אפשר דא"כ יקשה מברייתא זאת לר"נ דס"ל דבזמן שבית המקדש קיים לית ליה זכייה לכהן בבכור תם מחיים ואינו יכול למוכרו אפי' לכהן ואי מיירי הכא בזמן שבהמ"ק קיים איך אפשר דשמין בכורות תמימין לכהנים כיון דאין לכהן זכות למכור ע"כ פירש דמיירי בזמן הזה ומשו"ה שמין בכורות תמימים לכהנים אבל לישראל אין שמין וצריך להבין דלפי מה שפסק הר"מ בפ"א דבזמן הזה אף לישראל מותר למכור בכור תם אמאי אין שמין ג"כ לישראל כיון דשומה היינו מכירה וכשם דמכירה מותר שומה נמי מותר וראיתי למוהר"י קורקוס בביאורו על הר"מ כ"י שכתב על דברי הר"מ ז"ל תוספתא פ"ג דבכורות כלשון רבינו אלא דרבינו הוסיף ביאור וכתב בזמן הזה ונראה שהוא מוכרח לפרש כן דאי בזמן הבית קרב הוא ונאכל לכהנים לבדם בלבד ומאי שומה איכא ואעפ"כ לישראל לא כי לא ידע להזהר בו וצריך להשהותו עד שיפול בו מום וגם כי הוא זלזול לשום התמים ביד ישראל עכ"ל ולפי הטעמים האלו קשה דמ"ש דמותר למכור לישראל ולא חיישינן שלא ידע להזהר וגם כי הוא זילזול ואם נאמר דלטעם הב' שהוא משום זלזול לא דמי למכירה דשומה שאני שהוא זילזול דחשיב קצת כעושה סחורה דשם אותה לפטמה ולחלוק הריוח ביניהם משא"כ במכירה אכתי קשה דאמאי שמין לכהנים תמימים כיון דחשיב זלזול שעושה סחורה ולענין זה מה לי כהן מה לי ישראל הן אמת דאעיקרא דמלתא קשה דאפי' בעל מום למה התירו לשום את הבכור כיון דקי"ל דאסור לעשות בו סחורה דהיינו לקנות בכור כדי למוכרו לאחר להרויח בו כדאמרי' במתני' דפרק ז' דשביעית וכתבו המפרשים דה"ט דלמא אתי בהו לידי תקלה דמשהי להו ואתו לידי תקלה דגיזה ועבודה דאפי' בבעל מום אסורים בגיזה ועבודה ואיסור זה נראה דבין כהן ובין ישראל אסורים בסחורה מטעם הנזכר וא"כ הכא אמאי התירו לשום את הבכור בין לכהן בין לישראל בין תם ובין בעל מום ולא חששי דמסתמא משהין אותו כדי לפטמו להרויח בו ואף דנאמר דהכא מאי דשמין אינו באופן שהתנאי הוא דעד זמן ידוע יטפל בו ואח"כ ימכרו אותו והריוח יחלקו ביניהן דבאופן זה היינו ממש איסור סחורה אלא דהכא מיירי דהשם אותו לקחו לצורכו למשתה בנו וכיוצא אלא שהתנה דעד זמן ידוע יטפל בו להשביחו ובהגיע הזמן שהתנו ורוצה לשוחטו לצורכו שמין השבח ונותן חלקו מדמים לבעל הבכור ואולם מ"מ הא דמי קצת לסחורה כיון דמסתמא משהה אותו ודלמא אתי ביה לידי תקלה ואמאי לא חששו כלל בזה וי"ל ודוק:

(לח) ומה שכתב רבינו הרמב"ן וה"ה ששוקלין בשר בכור כנגד כלי וכנגד קופיץ דהכי מוכח גמרא דבפרק אין צדין נראה פשוט דעיקר ראיית רבינו מהתם דאמרי' התם עלה דההיא דרבי חייא ור"ש שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כמאן דלא כר"י ולא כרבנן אי כר"י דאמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכו' כנגד הכלי אין כנגד מידי אחרינא לא ע"כ וכתב רש"י כנגד הכלי אין דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקים נמצא דלר"י דאמר שוקל אדם כנגד הכלי הוא משום דלאו אורחיה הכי בחול וא"כ הכא דקיי"ל במתני' דשוקל בבכור מנה כנגד מנה כפי' רש"י דשוקל בחתיכת חולין כנגדה דמותר כיון דלאו אורחיה בכך בבשר חולין ולא הוי עובדין דחול א"כ ה"ה דמותר לשקול כנגד כלי כיון דלאו עובדין דחול הוא דאע"ג דגבי יו"ט קיי"ל כרבנן דאין משגיחין בכף מאזנים ע"כ לענין בכור לא קיי"ל הכי דהא מותר לשקול מנה כנגד מנה וא"כ י"ל דה"ה דמותר לשקול בכלי ובקופיץ:

(לט) ומ"ש עוד רבינו ומסתברא לן דחלבו של בכור וכו' במה שמתבאר מדברי רבינו דאיסור זה דאין נמכרין באיטליז וכו' הוא מעלה מדרבנן כבר הארכתי בספר קהלת יעקב באות פ' דצ"ג יעו"ש ומ"ש עוד רבינו תנן בפ' כלל גדול דשביעית וכו' עי' מה שהארכתי בענין איסור סחורה דאיסורין בספר הנזכר באות סמ"ך סחורה יעו"ש:

(מ) מתני' ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין ע"כ גרסינן בגמרא מ"ט דב"ש דכתיב ובשרם יהיה לך מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כהנים אין ישראל לא וב"ה ה"מ תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יחדו יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בככור איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף ע"כ:

ויש לדקדק דאכתי איכא למיפרך דאף דלענין אכילת קדשים קלים עדיף זר מטמא כהן מ"מ י"ל דהיינו דוקא בדבר שאינו מסוג מתנות כהונה כאכילת קרבן פסח ושלמים ומעשר אבל במתנות כהונה כדין בכור דהבכור זיכה רחמנא לכהן בין תם ובין בעל מום שייך לומר דעדיף כהן טמא מזר דכיון דהבכור הוא נכסי כהן (טמא מזר) ולו דוקא זיכהו רחמנא וכהן טהור אוכל ממנו אפי' תם שייך לומר דגם בעודו טמא התיר לו רחמנא לאכול בעל מום דכיון דממונו הוא ושלו הוא מה שאין כן זר דאין לו שום זכות בגוויה ותם אסור לאכול וא"כ אפשר דאפי' בע"מ לא התיר לו הכתוב לאכול ממנו ומצינו כיוצא לזה דיש חילוק בין כהן טמא לזר בענין אכילת תרומה דממתנות כהונה הוא דכהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים ואם אכל תרומה טמאה אף שהוא בלאו מ"מ אינו חייב מיתה בידי שמים ולא מלקות כמ"ש הר"מ ברפ"ז דהל' תרומות יעו"ש ואילו זר שאכל תרומה בין שאכל תרומה טהורה ובין שאכל תרומה טמאה בין שהיה טמא ובין שהיה טהור חייב מיתה בידי שמים כמ"ש הר"ם בפ"ז, מהלכות תרומות דין ו' יע"ש וכתב הרדב"ז שם בביאורו וז"ל שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וכו' וא"ת בשלמא תרומה טהורה ניחא אבל טמאה הרי היא מחוללת ועומדת כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין ויש