מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קטו

למה יאסר ע"כ נראה מדברי התוספות דסבירא להו דשאר פסולי המוקדשין נמי אינו יכול ליהנות בשעת שריפה ונראה דה"ט דס"ל דילפינן שאר פסולי המוקדשין מקדש טמא ואפשר דהר"מ לא ס"ל הכי דדוקא בטמא אמרינן הכי אבל בשאר פסולי המוקדשין מותר ליהנות בשעת שריפה ואפשר דליישב מה שהקשו התוספת דהיכי ילפינן תרומה מקדשים כיון דקדשים אסור ליהנות בשעת שריפה ס"ל הכי דמאי דמייתי הש"ס התם הוא מנותר ובנותר דינו כתרומה דיכול ליהנות בשעת שריפה דדוקא בטמא אסור ולא בשאר פסולי המוקדשין ואפילו בקדש טמא השמיטו הר"ם דין זה דבשר קדש שנטמא אסור ליהנות בשעת ביעורו דלא מצאתי בשום מקום שהביא דין זה ולא ידעתי למה השמיטו וצריך למודעי דדין זה שכ' הר"מ בה' שגגות דהבשר מותר בהנאה בשוחט בשבת לאו מסברא דנפשיה קאמר לה דהדין מפורש בתוספתא השנוים בפ"ה דמנחות דקתני התם גבי שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וז"ל מהו לזרוק את הדם בי"ט יזרק ומותר באכילה ובשבת לא יזרוק ומותר בהנאה ואם זרק את הדם בין בשוגג בין במזיד הבשר יאכל ויקטיר האימורין במוצאי שבת עכ"ל הרי מפורש כדעת הר"מ דכיון דלא יזרק הדם לכתחלה הבשר אסור באכילה ומותר בהנאה וע"כ צ"ל דמותר בהנאה דקתני הוא על דרך האמור דמותר ליהנות בשעת שריפתה כדין תרומה דדוקא בקדש טמא אסור ליהנות אבל בשאר פסולי המוקדשים מותר ליהנות בשעת ביעורן ומוהר"י קורקוס ומרן הכ"מ לא ראו שעיקר דברי הר"מ הם מהתוספתא הנזכר וכן ראיתי במוהר"י קורקוס כ"י שכתב ולא מצאתי מקום מאין כתב רבינו כן והדבר צ"ע עכ"ל ולע"ד שורשו פתוח בתוספתא ועכצ"ל דמותר בהנאה היינו בשעת שרפה כאמור:

ועוד י"ל דמ"ש בתוספתא ומ"ש הר"מ והבשר מותר בהנאה היינו דמותר ליהנות אופן הנאה דאחר ההנאה יכול לקיים מצות שריפה וכגון להניח ע"ג מכתו לרפואה דאחר אשר יתרפא ממכתו יוציאנו משם וישרפנו כמצותו ועוד משכחת לה באופן הנאה אחרת שיוכל לקיים אח"כ מצות שריפה כגון אם שקל ליטרא של בשר מקרבן זה ואח"כ שקל כנגדו בשר חולין וכההיא דתנן ברפ"ק דמעשר שני אין מוכרין אותו ואין שוקלין כנגדו ופי' הר"ש ולא שוקלין אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין יע"ש ובכה"ג אחר שישקול כנגדו יקיים מצות שריפה וכמו כן אם המצא ימצא בכללות כל הקרבן איזה אופן הנאה דיכול לקיים מצות שריפה אחר שיהנה ממנו:

ואולם כל זה איננו שוה לי לישב דברי הר"ם שהרי כבר כתבנו שכתבו התוספת לקמן בפירקין ד"ה, פסק וכו' דלמ"ד אין פודין את הקדשים להאכיל לעובד כוכבים לאו דוקא להאכיל אפילו שאר הנאות אסור ופסולי המוקדשין שנמצאו טריפה או מתו אסורים בהנאה לגמרי בכל מיני הנאות וכן כתבו התוספת בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ב בד"ה רב אשי וכו' דאע"ג דלמאי דמשני רב אשי יוצא דהא דאין פודין הוא דוקא להאכיל לכלבים מ"מ שרי להסיקו תחת תבשילו היינו דוקא היכא דהוי קדושת דמים דאינו אלא מדרבנן אבל היכא דאין פודין מדאורייתא דהיינו היכא דאיכא קדושת הגוף אין פודין להסיק אח"כ תחת תבשילו ושאר הנאות יע"ש וא"כ אם בפסולי המוקדשין שנפל בהם מום ונפדו גלי קרא דואכלת ולא לכלביך דכל שנמצא טריפה או מת דאסור לישראל אסור בהנאה אפילו הנאה דהסקת תחת תבשילו וכל מיני הנאות א"כ כ"ש בקדשי מזבח תמימים שלא נפדו ונפסלו בא' מהפסולין אשר נפסל הקרבן והבשר אסור באכילה דפשיטא דאסור ליהנות כל מין הנאה שבעולם דאיך אפשר דפסולי המוקדשים שנפדו שהם כחולין יהיו יותר חמורים מקדשי מזבח שלא נפדו והנה כי כן י"ל דהתוספתא דמנחות דקתני דהבשר מותר בהנאה אתיא כמ"ד פודין את הקדשים להאכיל לכלבים דלדידיה פסולי המוקדשין אף דמתו או נמצאו טרפה מותר בהנאה אבל לדידן דקי"ל דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים כמו שפסק, הר"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח יע"ש מנ"ל לומר דזבח שנפסל וטעון שריפה מותר ליהנות בבשר כיון דבכה"ג הוי חמור מפסולי המוקדשין שנפדו:

איברא דראיתי להתוספת בב"ק דף נ"ג ע"ב ד"ה לענין כלים ושור פסולי המוקדשין וכו' דמתבאר מדבריהם דס"ל דלמאי דמסיק רב אשי בפרק כל שעה אפילו בפסולי המוקדשין דקדושת הגוף הם למ"ד אין פודין להאכיל לכלבים היינו שאין פודין להאכיל לכלבים, דלהאכיל הפודה פודה אותם ביותר אבל פודין אותם להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת דהפודה פודה אותם בפחות דכיון דמקרא דואכלת ממעטינן ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה וחוץ מדבר אכילה שאר הנאות מותר יעוין שם וזה שלא כדברי התוספת דפרק כל שעה ואפשר דהר"מ ס"ל כסברת התוספת דב"ק וכיון דרב אשי שהוא בתרא הכי ס"ל דלכ"ע שאר הנאות מותר אף דלרב יוסף שם בפרק כל שעה לא ס"ל הכי וכן כתבו התוספת בב"ק וכתבו דרבא דאמר בב"ק דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור ס"ל כרב יוסף מ"מ הלכתא כרב אשי שהוא בתרא וכיון שכן שפיר י"ל דה"ה בקדשי מזבח שנפסלו אחר שחיטה דנשרפין מותר ליהנות מהם שאר הנאות שאינם בדרך אכילה כיון שעכ"פ מקיים מצית שריפה ונהנה ואולם לע"ד סברת התוספת דב"ק הוא תמוה בעיני דאיך אפשר דרב אשי הכי ס"ל דהא משנה שלימה שנינו בתמורה דף ל' ע"ב כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ ואם איתא דלמ"ד אין פודין מקרא דואכלת דכוותה. קא ממעט ודוקא אכילה דעובד כוכבים ממעט אבל שאר הנאות מותר א"כ היכי קתני דקדשים שנעשו טריפה דאין פודין אותם ויהיב טעמא מטעם דאין פודין וכו' הא י"ל דאף דאין פודין היינו בערך פדיון דאכילה לכלבים או לעובד כוכבים אבל בערך פדיון שהפודה פודה ליהנות ממנו שאר הנאות אמאי אין פודין ואיך קתני סתם אין פודין אם איתא הכי הוי ליה למתני קדשים שנעשו טריפה אין פודין אותם להאכילן לכלבים ובר"מ בפ"ב מה' איסורי מזבח לישנא דמתניתין הכי יעוין שם כגירסתינו ממש:

ועוד דבפ"ב דתמורה דף י"ז ע"א אמרינן אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו ופריך ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכו' ואם איתא מאי פריך הש"ס ש"מ פודין וכו' הא י"ל דלעולם דאין פודין אבל היינו דוקא לפדותו להאכיל אבל פדיון דשאר הנאות ס"ל לשמואל דפודין כסברת רב אשי דפרק כל שעה ומשום הכי קאמר דצריכה מום קבוע לפדותו והיינו לפדותו לשאר הנאות ועוד ק"ק דהא אמרינן בריש פ"ק דמעילה דף י"ב ע"א אמר ר"י קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה וכתב רש"י וז"ל דלאו קדשי ה' נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עכ"ל ואם איתא אכתי אמאי אין מועלין הא אפשר לפדותן לשאר הנאות ואף דלתוספות לא קשה מידי די"ל דר"י הכא לא ס"ל כרב אשי כ"א כרב יוסף דפרק כל שעה מ"מ להר"מ דפסק כר"י בהא דקדשים שמתו דאין בהם מעילה כמ"ש בפ"א דה' מעילה אי אפשר לומר דס"ל כסברת התוספות דב"ק וס"ל דהלכתא כרב אשי ועוד שהרי בפרק י"ב מה' נזקי ממון פסק כרבא דס"ל כרב יוסף כמ"ש התוספות וז"ל שם שור פסולי המוקדשים שנפל לבור ומת פטור שנאמר והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שהוא בסור בהנאה ודינו שיקבר עכ"ל וא"כ ע"כ אי אפשר לומר בעד הר"מ כן אבל לעולם לעד"נ דאפשר לומר בעד הר"מ דמה שכתב מותר בהנאתו היינו דבהדי דקא שריף ליה לקיים מצות שריפה מותר ליהנות ממנו ע"ד האמור דס"ל דדוקא קדש טמא דילפינן ממעשר אסור ליהנות בשעת שריפה אבל שאר פסולי המוקדשין מותר ומאי דקי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' לשאר הנאות היינו דוקא בקדשים שנפסלו שדינם בקבורה ומן הנקברים הם כגון קדשי מזבח שהוממו ומתו קודם פדיונם כדתנן בתמורה דף ל"ב ע"א (וכן קדשי מזבח שהוממו ומתו קודם פדיונן) וכדתנא בפ"ב דמכילתין דף י"ד וכן קדשים שנעשו טריפה דדינם בקבורה וכמ"ש הר"מ בפ"ב דה' איסורי מזבח שכתב דירעו עד שימותו ויקברו וכן פסולי המוקדשין אחר פדיונן דינם בקבורה כמ"ש הר"מ בדין שור פסולי המוקדשין בהלכות נזקי ממון כנזכר לעיל דכיון דכל אלו דינם בקבורה ואי אפשר ליהנות בשעת ביעורן מן העולם שייך שפיר למימר דאי אפשר לפדות אותם לשאר הנאות דאי אפשר ליהנות מהם בשום אופן אבל בקדשים שנפסלו אחר שחיטתן דדינם בשריפה שפיר י"ל דמותר ליהנות מהם בשעת שרפה כדין תרומה וע"כ צ"ל הכי מדהוצרכו ללמוד ממעשר לענין קדש טמא דאסור ליהנות בשעת שריפה דאם איתא דבכלל מה שאנו אומרים אין פודין להאכיל לכלבים ושאר הנאות איתנהו נמי קדשים שנפסלו דדינן בשריפה מקרא ואכלת ולא לכלביך א"כ קדש טמא הוי הכי ואמאי צריך ללמוד אותו מק"ו דמעשר אלא ע"כ צ"ל דלענין ליהנות בשמן שריפה אינה בכלל שאר הנאות דכל דמקיים מצות שריפה וממילא הוא נהנה לא חשיבה הנאה כיון שאינו יכול ליהנות קודם שריפה:

איך שיהיה נמצינו למדין דאין בידינו דבר ברור לומר דקדשי מזבח תמימים שמתו דאסורין בהנאה איכא לאו בדבר וא"כ שפיר י"ל דלדעת רבינו הרמב"ן והרא"ם דס"ל דהא דאין נמכרין באיטליז וכו' הוא מדרבנן וקרא דלא תפדה הוא ליתן לאו בדבר לענין שאינו יוצא לחולין ליהנות מהבכור אם מת או נמצא טריפה כדבר האמור:

והנה עוד אמרינן בשמעתין דתמורה על סברת ר"נ מתיב רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות משחררין זה את זה ושניהם אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן בכורן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן ע"כ הנה במתני' דביבמות גרסינן הכי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן וכו' ולא קתני ובכורן ירעו וכו' ברישא כי אם בסיפא דקתני הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו' קתני ובכורן יהא רועה עד שיסתאב ע"כ וסגנון לישנא דמתני' שהובאה הכא אינו לשון מתני' דאע"ג דקאמר בתחלה הגדילו התערובות משחררין זה את זה מ"מ מאי דקתני אח"כ אוכלין בתרומה וכו' לא קאי לשחררו זה את זה אלא מיירי קודם שיחרור וכמ"ש רש"י ז"ל ונראה דברייתא היא לא מתני' וכן מצאתי להרב בצלאל בהגהותיו לתמורה שהביא גירסא וז"ל נוסחא אחרינא בקצת ספרים יש בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ונוטלין חלק אחד על הגורן ותני עלה בכורן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים במאי עסקינן וכו' עכ"ל וכן הביא הרב שם פי' הרגמ"ה וז"ל הגדילו התערובות הרי אלו אוכלין בתרומה משום דכל חד אמר אם אני כהן תנו לי בשביל עצמי אם עבד כהן אני הריני מותר בתרומה ונוטלין חלק וכו' ותני עלה דההיא בכורן של אלו התערובות אינן רשאי למוכרן דאין רשאי למכור בכור אלא לכהן ודאי אלא ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים דאע"ג דחד מנייהו לא הוי כהן מצי למכליה דהא לא אסור בכור במומו למכליה לישראל עכ"ל באופן דלפי גירסא זאת הא דבכורן ירעו וכו' גבי רישא דקודם שחרור הוא ברייתא דבמתני' לא קתני ברישא הכי וכ"כ צ"ל לגירסת רש"י דחלוקת ובכורן ירעו נמי קאי קידם שחרור דאע"ג דרש"י לא כתב כן כ"א גבי תרומה שכתב וז"ל ושניהם אוכלין בתרומה כל זמן שלא שחררו זה את זה וכו' וגבי בכורן לא כתב כן בפירוש מ"מ ע"כ צ"ל דחלוקת בכורן נמי קאי לקודם שחרור דאל"כ היה לו לתנא להזכיר חלוקת ובכורן קודם אחר לשון משחררין זה את זה כדי שיהיה מובן דקאי אאחר שחרור ועוד דע"כ גם חלוקת ובכורן קאי לקודם שחרור דאי מיירי אחר שחרור א"כ היינו מתניתין דיבמות דבסיפא דאחר שחרור קתני ובכורן וכו' ואמאי הוצרך הש"ס להביא לישנא דברייתא ולא להביא לישנא דמתני' דקתני דאחר שחרור בכורן ירעו אלא עכצ"ל דכוונת הש"ס להביא מהברייתא דקתני נמי קודם שחרור חלוקת בכורן ירעו וכו' משא"כ במתני' וזה מפורש כגירסת הרגמ"ה ז"ל:

הן אמת דצריך להבין דלמה הוצרך המקשן להקשות מברייתא דקתני ובכורן וכו' קודם שיחרור ולא הקשה ממתני' דלא קתני האי חלוקה דבכורן וכו' כ"א גבי סיפא דאחר ששחררו עצמן דמאי אולמיה דברייתא דקתני הכי קידם שחרור ממתני' דקתני לה אחר שחרור דלענין הקושיא דא ודא אחת היא דבמתני' דמיירי אחר שחרור קשה נמי דבעל מים אי בזמן הזה מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו דידן נמי מומין בעינן וכו':

ועור קשה טובא דאדרבא ממתני' אלימא טפי לאקשויי דעכצ"ל דסיפא דקתני ובכורן ירעו מיירי בזמן שבית המקדש קיים דמשום הכי לא קתני ברישא דקודם שחרור חלוקת בכורן דירעו דכיון דקי"ל דבכור תם נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם כדין חזה ושוק וכמ"ש הר"מ בפרק עשירי מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' יע"ש א"כ קודם שחרור לא שייך לומר דירעו עד שיסתאבו כיון דאפשר להקריבו ואין להם פסידא דהא יכולין לאוכלו כדין תרומה דאם כהן הוא אוכלו מדין כהן ואם עבד הוא עבדו של כהן אוכל בבכור משא"כ אי מיירי מתני' בזמן הזה דליכא הקרבה קשה אמאי לא קתני ברישא דקודם שחרור חלוקת בכור וזו היא שקשה לגירסא זאת דהרגמ"ה ורש"י ז"ל דנראה דהברייתא קתני דבכורן ירעו הוא אפילו קודם שחרור ואם כן איך קא ס"ד לומר דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים כיון דאפשר בהקרבה דהא עבד כהן אוכל בבכור תם ואם כן אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דאין להם פסידא בהקרבה דיכולין למנות שליח איזה כהן שירצו שיקריב את אימורי הבכור והם יאכלו אותו כדין כהן ועבדו:

ואפשר לישב זה עפ"י מאי דאמרי' בפ' השולח דף מ"ב ע"ב דאבעיא לן התם מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה או לא ובעי למפשט מהא דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות משחררין זה את זה דאלמא דכופין אותם שישחררו זה את זה וקתני אוכלין בתרומה קודם שישחררו ודחי הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה ע"כ מתבאר מזה דאלו התערובות כיון דכופין אותם שישחררו זה את זה כדין מי שחציו עבד וכדאמרינן נמי ביבמות דף ק' ע"א חשיב כדין מעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאבעיא לן התם בהשולח לומר דכיון דאין לו זכות ממון להשתעבד בו לא חשיב קנין כספו אף דמעוכב גט שחרור אלא דדחי הש"ס דשאני אלו התערובות כיון דאם יבוא אליהו לומר דשניהם מותרים לאכול בתרומה אבל מ"מ כיון דאין להם זכות זה על זה להשתעבד בו וכופין אותם לשחרר זא"ז אפשר דאינם יכולין לאכול בשר בכור תם דע"כ לא אמרי' דחזה ושוק ובכור נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם כי אם דוקא עבדים גמורים שגוף ופירות קנוי לרבם כיון שיכול להשתעבד בהם אבל באלו התערובות דאין להם זכות להשתעבד וחשיב כמעוכב גט שחרור אינם אוכלים ומצינו כיוצא לזה בבת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה דחוזרת לבית אביה לתרומה ואינה חוזרת לאכול חזה ושוק דאף דלגבי תרומה לא חשובה זרה לחזה ושוק חשובה כזרה ואסורה לאכול כדאמרינן ביבמות דף פז ע"א ע"ש וא"כ אפשר לומר דלענין זה אלו התערובות אסורין לאכול בחזה ושוק אף דמותרין לאכול בתרומה כיון דסוף סוף כל עוד שלא בא אליהו חשיב כמעוכב גט שחרור ואינו עבד גמור וה"ה בבכור דאסורין דהא עיקר היתר העבד בבכור הוא מהקישא דהקיש הכתוב בכור לחזה ושוק דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה ושוק זה נראה לומר על צד הדוחק כיון דאחר האמת דמוקמינן לה דמיירי בזמן הזה אין הדין כן דודאי קודם שחרור כמו שמותרין לאכול תרומה מותרים לאכול חזה ושוק ובכור אלא דלפי הס"ד דמיירי בזמן בית המקדש עלה על דעת המקשן לחלק בהם:

והנה לפי המסקנא דמיירי בזמן הזה א"כ תקשי לר"נ מתני' דיבמות דאמאי לא קתני ברישא דקודם שחרור הא דבכורן ירעה דבשלמא אי מיירי בזמן בית המקדש איכא למימר דלא קתני לה משום דהאמת הוא דאלו התערובות מותרין לאכול בכור אחר הקרבה מדין כהן ומדין עבד אבל בזמן הזה הא שייך לומר ובכורן ירעה ואפשר לומר דר"ג ס"ל דע"כ מתני' אתיא כמשנה ראשונה דאמרינן בפרק השולח דף מ"א ע"א ד"ה יום של רבו וכו' יעוין שם וא"כ באלו התערובות ג"כ כיון שאין כופין לשחרר זה את זה הרי אחד מהם שהוא עבד ע"כ כל נכסיו הוא לחבירו הכהן דמה שקנה עבד קנה רבו א"כ אם נולד לו בכור הוי ליה ממש כאילו נולד לכהן עצמו ופשיטא דלא יהיב ליה לכהן אחר ויאכלנו במומו ודוקא בסיפא שכבר שחררו זה את זה איצטריך לאשמועינן דירעה וכו' אבל ברישא