מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קיד

הארבעים וכ"כ ג"כ לפסולי המוקדשים אחר שנפדו דרשינן ואכלת ולא לכלביך ואם מת או נמצא טריפה אסור וא"כ מהיכא תיתי, דע"י פדיון יוצא לחולין לענין דברים אלו בפדיון דאין לומר דמשכחת לה דע"י פדיון יוצא לחולין כגון בכור שנולד במום והיה בע"מ מעיקרו דלענין פסולי המוקדשים תנן בפ"ב דמכילתין דף י"ד דכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן דיוצאין לחולין ליגזז וליעבד אחר פדיונן דהא קתני עלה חוץ מן הבכור והמעשר וכתב רש"י דבכור ומעשר אפילו במומן חלה עליהם קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו יע"ש דגבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן כיון שאינן קדושת הגוף דע"כ לדמיו הקדישו אפילו קודם פדיון מותרים בגיזה ועבודה אלא דמדרבנן אסרו בגיזה ועבודה גזירה אטו קדושת הגוף כדאמרינן בגמרא התם אבל בבכור דאפילו בעל מום חל קדושת הגוף עליו מהיכא תיתי דע"י פדיון יוצא מקדושתו וכמו ששיערנו בדברי התוספות אלו דתמורה כן יש לדקדק מדברי רש"י בפ' קמא דב"ק דף י"ג ע"א שכתב שם בד"ה בבכור תם נאמר לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטליז ולשקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו עכ"ל וזה כדברי התוספות דליכא למימר לענין גיזה ועבודה מטעם האמור וכבר כתבתי כן בספר קהלת יעקב באות כ"א דף צ"ג ע"ג אלא שכתבתי שם דיש לדחות דאכתי י"ל דאיצטריך קרא דלא תפדה לענין גיזה ועבודה ונ"מ לעבור עליו בלאו מה שאין כן ממאי דדרשינן תזבח ולא גיזה דהוי לאו הבא מכלל עשה יעו"ש ודברים אלו נכתבו שלא בהשגחה וטעות הוא בידי דהא אמרינן דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין אחר פדיונן סופג את הארבעים וע"כ איכא לאו דלא תגוז ולא תעבוד ולא אמרינן כיון דאיתקש לצבי מפקיע לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא הוא אלא אמרינן אהדריה לאיסורא וכמש"כ התוס' דפ"ק דמכילתין דף ט"ו ד"ה ואהני וכו' יעו"ש ואפשר דכונתם שם לומר דמנין לנו לומר דאמרינן דאהדריה לאיסורא דבהכי יקשה מה שהקשו התוס' שם בהא דאמרינן התם אי כתב רחמנא חלב הוי אמינא אהני היקשא למעוטי מכרת וכו' דאמאי לא אמרינן דהדריה לגמרי אף מכרת וכתבו דצריך לחלק ולא כתבו מהו החילוק וגם שם הקשו מההיא דטעמו ולא ממשו דאסור ואין לוקין עליו ואין אנו אומרים דלעולם דלא אמרינן אהדריה קרא לאיסוריה ותזבח ולא גיזה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ומאי דלוקה בגוזז ועובד היינו מקרא דלא תפדה דגבי בכור דהזהיר הכתוב שלא יצא לחולין לגיזה ועבודה ע"י פדיון דאע"ג דאם פדאו אינו לוקה דהא לא אהנו מעשיו ואינו פדוי ועל מה שהפדה אותו אינו לוקה כיון שלא עשה מעשה וכמו שכתב החינוך בפ' קרח בסי' שצ"ג מ"מ אם עשה מעשה לגזוז או לעבוד בו ע"י הפדיון לוקה דהא עיקר האזהרה הוא שלא יהיה פדוי להוציא אותו מקדושתו והרי זה עשה מעשה להוציאו מקדושתו וכיון דזה הוא אפילו בבכור בעל מום מינה ילפינן לפסולי המוקדשין דאפילו אחר פדיונן לוקה על גיזה ועבודה דכיון דגלי קרא דתזבח ולא גיזה בפסולי המוקדשין דאיכא איסורא אמרינן מסתמא דינו כבכור דאיכא לאו וקרא דתזבח ולא גיזה אהדריה לאיסוריה אבל אי לאו קרא דלא תפדה דבכור לא הוה אמרינן מסברא דאהדריה קרא לאיסוריה ובהכי לק"מ מכל מה שהקשו התוס' באופן דמדברי רש"י ג"כ מוכח כמו שכתבו התוס' הכא בתמורה דליכא למימר דקרא דלא תפדה אתא לענין גיזה ועבודה:

וראיתי להתוס' בפ' כל הזבחים דף ע"ז ע"ב ד"ה הפדו לי בכור בעל מום וז"ל פירש הקונטרס שיצא לחולין ליגזז וליעבד וקשה דאפילו בהך פדיון לא נפיק מידי דהוי כשאר פסולי המוקדשים וי"ל דמיירי בבכור בע"מ מעיקרו אי נמי הוה נפיק לחולין טפי משאר פסולי המוקדשים משום דשאר פסולי המוקדשים יש בדמיהם צורך גבוה משא"כ בדמי בכור ומעשר עכ"ל:

הנה מה שתירצו דמיירי בבכור בעל מום מעיקרו יש לתמוה דלגבי בכור דקדיש קדושת הגוף בפטר רחם אפילו בעל מום מה מעלה ומוריד היותו בעל מום מעיקרו דזה לא שייך אלא במקדיש בע"מ דקדם מומו להקדישו דאינו אלא קדושת דמים ואפילו קודם פדיון מותר בגיזה ועבודה מן התורה כאמור אבל גבי בכור דבעל מום קדיש קדושת הגוף ומן התורה אסיר בגיזה ועבודה אמאי נפיק ע"י פדיון מ"ש מפסולי המוקדשים דקדם הקדשם למומן ובתירוץ ב' שכתבו דשאני פסולי המוקדשין דיש בדמיהם צורך גבוה יש להקשות דאמרינן בספרי בפרשת ראה בפסוק כל הבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ודין הוא ומה הבכור שאינו נוהג בכל היולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אסור בגיזה ועבודה שאר כל הקדשים שנוהגין בכל הוולדות ואינן יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שיהיו אסורים בגיזה ועבודה לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה על בע"מ קבוע תאמר בקדשים שאין קדושתן מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בעל מום קבוע ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש עכ"ל וכיוצא ללשון זה אמרינן בספרי פ' ראה גבי פסוקי פסולי המוקדשין גבי הא דאין נשחטין אלא על מום קבוע יעו"ש ולפי דברי התוספות אמאי לא עביד הספרי ק"ו מבכור באופן זה ומה בכור בע"מ שאין בו צורך גבוה אסור בגיזה ועבודה קדשים שיש בהם צורך גבוה אינו דין דאסורים בגיזה ועבודה ובקדשים תמימים או אפי' בע"מ קודם שנפדו שאנו דנין עליהם אי אסורים בגיזה ועבודה שייך טפי מעלה זאת דיש בהם צורך גבוה יותר ממ"ש התוס' דיש סברא לומר דפסולי המוקדשים אחר שנפדו שיהיו אסורים בגיזה ועבודה טפי מבכור מכיון שיש בדמיהם צורך גבוה כיון דאחר שנפדו אנו דנין ואחר שנפדו כבר אין בהם צורך גבוה ועם כל זה מפני שקודם פדיון היו דמיהם צורך גבוה אפי' אחר פדיון יש להם מעלה וכ"ש בקדשים תמימים או בע"מ קודם פדיון דעדיין הם בקדושתם דצורך גבוה ופשיטא דעדיף טפי וא"כ אמאי לא עביד הספרי כי האי ק"ו ועוד דכנגד מעלה זאת דיש לפסולי המוקדשים דדמיהם צורך גבוה יש מעלה אחרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חל על בע"מ קבוע מה שאין כן בקדשים:

באופן דמדברי רש"י והתוס' דזבחים נוכל לומר דאיצטריך קרא דלא תפדה דבכור כי היכי דלא נימא דיוצא לחולין לענין גיזה ועבודה דבע"מ מעיקרו לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' או אפילו בבע"מ דאחר שנולד אבל הכא בתמורה לא ס"ל להתוס' הכי דמשום הכי כתבו בגמ' דאינו יוצא לחולין לענין דאינו נמכר באיטליז וכו' ולדעת רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו דנראה דס"ל דהא דאינו נמכר באיטליז וכו' אינו אלא מעלה מדרבנן כמו שנראה מדבריהם בשמעתין ע"כ צ"ל דקרא דלא תפדה איצטריך לענין גיזה ועבודה וס"ל כסברת התוס' דזבחים ואולם י"ל דס"ל דלעולם לענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא כיון דבפסולי המוקדשים הגוזז והעובד בהם לוקה דאהדרי' קרא לאיסוריה דלאו דלא תגוז ולא תעבוד ואין חילוק בין בכור לפסולי המוקדשים וקרא דלא תפדה איצטריך לענין שלא יצא לחולין לגמרי ע"י הפדיון לענין אם מת הבכור בלא שחיטה שיהא מותר למוכרו לעובד כוכבים או להאכילו לכלבים דאף ע"ג דבפסולי המודקשים נמי אשור בהנאה מדכתיב ואכלת ולא לכלביך מ"מ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואתא קרא לומר דבכור איכא לאו דלא תפדה דקא מזהיר לן רחמנא דלא יחול הפדיון דאפילו אם עבר ופדאו ורצה ליהנות בו למוכרו לעובד כוכבים וכיוצא עובר בלאו דלא תפדה דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר דלא יועיל הפדיון והוא מוכרו לעובד כוכבים בסמך של הפדיון ואין לומר דלגבי איסור זה ואכלת ולא לכלביך נמי י"ל דאהדריה קרא לאיסוריה דלענין זה להאכילו לעובד כוכבים אחר פדיון נמי כדקאי קאי דהא אפילו אם נאמר דאהדריה קרא לאיסוריה הא קודם פדיון אם מת הא קי"ל דקדשים שמתו אפילו תמימים אין בהם מעילה מדאורייתא כ"א מדרבנן כיון דלא חזו לגבוה וקדושת דמים לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים וכדאמרינן בפ"ג דמעילה דף י"ב ע"א וכיון דליכא מעילה מדאורייתא עכצ"ל דגם במזיד אם נהנה ממנו ליכא לאו דמעילה וא"כ נמצא דאפילו אהדריה קרא לאיסורא לא אהדריה ללאו ואין כאן אלא איסור הבא מכלל עשה דכתיב ואכלת ולא לכלבך ואע"ג דכפי זה נמצא דאפילו אחר פדיון אם מת אסור בהנאה מן התורה דכיון דאסר הכתוב להאכילו לעובד כוכבים או לכלבים ה"ה שאר הנאות דאסור בהנאה לגמרי וטעון קבורה וכמ"ש התוס' לקמן בפרקין דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק וכו' ועיין שם וא"כ כ"ש קודם פדיון דאם מת אסור בהנאה דכל דמה שאמרו דאין מועלין מדאורייתא אלא מדרבנן היינו לומר דהנהנה ממנו אינו חייב לשלם הקרן ממה שנהנה מן התורה אלא דחיוב תשלומין הוא מדרבנן ובהדיא אמרינן בפ' בתרא דתמורה דף ל"ב במתני' דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה שמתו יקברו וכבר נודע דכל הנקברים הוא משום דאסירי בהנאה כמ"ש רש"י שם בדף ל"ג ע"ב גבי מתניתין ואלו הן הנקברים וצריך לידע הא דאסור בהנאה, קדשים שמתו מאיזה אזהרה דמאזהרת מעילה אי אפשר דהא אמרינן דקדשים שמתו אין בהם מעילה מן התורה ועל כרחך צריך לומר דמפסולי המוקדשים ילפינן לה דכתיב ואכלת ולא לכלביך דכל שכן בקדשים תמימים שמתו ונמצא דליכא לאו בפני עצמו לאסור קדשים שמתו:

איברא דראיתי להתוס' בפ"ג דמעילה דף י"ג ד"ה אתיא העברה וכו' דכתבו וז"ל דאי לאו האי קרא דהכא דאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן בפסולי המוקדשין דבשר אתי למעוטי חלב דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי אבל השתא דאסר חלב במוקדשין קאתי בשר לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאיצטריך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסר גיזה בקדשים ואמאי צריך תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה אלא ודאי לא הוה ידענא למאי קאתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא עכ"ל נמצא דלא דרשינן הני דרשות בפסולי המוקדשין אי לאו דגלי קרא דאסר במוקדשין קודם פדיון וא"כ בדרשא דואכלת ולא לכלביך אי לאו דגלי קרא במוקדשין דמתו או נטרפו דאסירין בהנאה מניין לנו לדרוש הכי בפסולי המוקדשין:

הן אמת דדברי התוס' תמוהים ממה שהביאו ראייה מגיזה מדאיצטריך קרא לאסור גיזה במוקדשין דלכאורה נראה דלאו ראיה היא דהתם שאני דאיצטריך קרא לומר דאיכא לאו בדבר והגוזז והעובד לוקה משא"כ מקרא דפסולי המוקדשין דהו"א דליכא אלא איסור עשה דתזבח ולא גיזה דהוי לאו הבא מכלל עשה וכבר תמה כן הרב משנה למלך בפ"א מה' מעילה דין ו' והניחו בצ"ע יע"ש ולפי חומר הענין נלע"ד לומר במה שנדקדק בדברי התוספות הנזכרות שכתבו וז"ל תדע מדאיצטריך לכתוב לא תגוז בכור צאנך ואיסור גיזה בקדשים וכו' דלמה הוצרכו לומר לא תגוז בכור צאנך וג"כ אסר הכתוב גיזה בקדשים אלא נראה דכוונתם על פי הספרי דפרשת ראה בפסוק כל הבכור שכתבנו לשונו לעיל דרצה ללמוד התנא איסור גיזה ועבודה בקדשים מק"ו דבכור דקדשים חמירי דשייכי בכל הוולדות ואינן יוצאין לחולין במים כי אם ע"י פדיון אלא דדחי ק''ו זה דכנגד חומרא זאת איכא חומרא אחריתי בבכור דקדושתו מרחם וקדושתו חל אפילו על בע"מ קבוע ולכן איצטריך קרא לקדשים ומסיים הספרי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וכתב מהר"א נחים ז"ל בביאורו וז"ל מצאתי כתוב בקרך וצאנך תקדיש לא תעבוד הכי דריש ליה כל בקרך וצאנך אשר תקדיש לא תעבוד ולא תגוז ולפיכך ע"כ לא יצא הבכור אלא ללמד כדאמרינן לקמן בספרי עכ"ל נמצא דכפי זה איכא קרא ללמד איסור גיזה בקדשים וע"ז הוא מה שהקשה התוס' דלמה איצטריך קרא ללמד דין זה בין בבכור ובין בשאר קדשים תיפוק ליה מדגלי קרא בפסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה דאע"ג דמהתם אין ללמוד כ"א לאו הבא מכלל עשה מ"מ כיון דגבי בכור איכא לאו מפורש מסתמא אמרינן דדכותיה דבכור ממעט בפסולי המוקדשין דעובר בלאו וכ"ש במוקדשין גמורים ולמה איצטריך למוקדשים אם לא דאי לאו דגלי קרא במוקדשים לא הוה ידענא קרא דתזבח למאי קאתי וא"כ בדרשא דואכלת ולא לכלביך אי אפשר דדרשינן הכי כפסולי המוקדשים אם לא גלי קרא במוקדשים גמורים ואולי דבכלל מ"ש הר"מ ברפי"ח דפסילי המוקדשים דין ג' וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין עכ"ל דממ"ש הר"מ בין שאירע בו דבר שפסלו משמע דאפילו נפסל בדבר שלא נעשה בו עבירה הוא בכלל לאו זה וא"כ ה"ה קדשי מזבח שמתו איתא באזהרה זאת ואם אכל כזית מקדשים שמתו חייב שתים משום נבלה ומשום לא תאכל כל תועבה וכיון דקי"ל דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ה"ה דקדשים שמתו אסורים בהנאה מאזהרה זאת דלא תאכל כל תועבה וכיוצא לזה אמרינן בפרק כל הבשר דף ק"ד דלרב אשי בשר בחלב דאסור באכילה ובהנאה הוא מהאי קרא דלא תאכל כל תועבה מטעם זה דכל מקום שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה יע"ש וי"ל דה"ה בפסולי המוקדשין אלא דיש לדחות דלאו זה דלא תאכל כל תועבה אינו אלא כשנפסל הקרבן אחר זביחה וכן כתב החינוך בפ' ראה סי' תע"ח שכתב וז"ל וכמו כן אם יפסל הקרבן בשום צד אחר זביחתו ג"כ בזה יש בו לאו וכו' עכ"ל וכן כתב הר"מ בספר המצות מצוה ק"מ שדקדק לומר וז"ל או שהיה אותו קרבן נפסל אחר שחיטתו בדרך מדרכי ההפסד עכ"ל הרי דדקדקו דוקא אחר זביחתו וא"כ בקרבן שמת קידם זביחה מניין לנו דהוא בכלל לאו זה די"ל דלאו זה לא נאמר אלא בנשחט הקרבן ויצא מידי נבלה והוצרך לאו זה לאוסרו אבל במת שבלאו הכי הוא נבלה אינו בכלל לאו זה:

ועוד דאפילו את"ל דקדשי מזבח שמתו הם בכלל לאו זה דלא תאכל כל תועבה מ"מ נראה דהוא דווקא לענין אכילה אבל לא לענין הנאה שהרי כתב הר"מ בפ"ב מה' שגגות דין י"ד וז"ל שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמם לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חיבה ויקטיר אמורין לערב והבשר יאכל וכו' עכ"ל וכתב מהר"י קורקוס בביאורו כ"י הביא דבריו מרן הכ"מ בקיצור וז"ל ואיני יודע מה הנאה היא זאת כי כיון שאינו נאכל מפני שאין הדם נזרק וכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל מה הנאה יוכל ליהנות בבשר קדש והרי זבח שנפסל הוא נשרף וזה זבח פסול הוא כי דם ששקעה עליו חמה נפסל הזבח כמבואר ספ"א מה' פסולי המוקדשין עכ"ל ואם איתא דכל זבח שנפסל אסור בהנאה ג"כ מלאו דלא תאכל כל תועבה א"כ למה הוצרך הרב מטעם דמה הנאה יוכל ליהנות כיון דזבח פסיל הוא ונשרף דכוונתו לומר דכיון דאיכא מצוה לשורפו דמצות עשה לשרוף כל פסילי המוקדשין כמ"ש הר"מ בפי"ט מה' פסולי המוקדשין דין א' א"כ איך אפשר שיהנה מהם ואם איתא עדיפא מינה הו"ל להקשות דאי אפשר ליהנות בו דאיכא אזהרה דלא תאכל כל תועבה אלא ודאי דלאו זה אינו אלא לענין אכילה ולא לענין הנאה ולעיקר תמיהת הרב י"ל דאף דזבח פסול מצוה לשורפו מ"מ ס"ל דמותר ליהנות בו בהדי דקא שריף ליה דיכול להדליק בחלב הזבח והוא נהנה מאורו וממילא מקיים מצות שריפה וג"כ הבשר יכול להסיקה תחת תבשילו ויהנה מהבישול וממילא מקיים מצות שריפה דומיא דתרומה טמאה דמצותה בשריפה וכדאמרינן בר"פ במה מדליקין דף כ"ה עלה דמתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הא בחול שפיר דמי מ"ט מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה יע"ש ואע"ג דאמרינן התם דקדשים שנטמאו דמצוה בשריפה אינו יכול ליהנות בשעת ביעורם דילפינן ממעשר שני מק"ו יעו"ש י"ל דהיינו דוקא בקדשים שנטמאו אבל שאר פסולי המוקדשין דבשריפה מנ"ל דאינו יכול ליהנות בשעת שריפה דהא במעשר לא כתיב אלא לא בערתי ממנו בטמא ודווקא טמא יש ללמוד ממעשר אבל שאר פסולי המוקדשין אין ללמוד משם:

הן אמת דראיתי להתוספות שם בדף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין וכו' שכתבו וז"ל וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דבקדשים דין הוא שאין שריפתו דוחה י"ט לפי שאינו יכול ליהנות בשעת שריפה וכו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה