מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קיג

בשר בכור תמים אינו נמכר מפני שהוא בשר קדש וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה עכ"ל וכתב מרן הכ"מ דמפשטא דמתני' משמע דארישא דמתני' קאי דקתני דבכור בע"מ אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו כאן נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש עכ"ל ונראה דה"ט דמפרש הר"מ מתני' בתם דאילו קאי ארישא דבע"מ מ"ש רישא דקתני כל פסולי המוקדשין נשקלין וכו' חוץ מן הבכור והמעשר דאינן נשקלין בליטרא דאע"ג דמעשר אינו נמכר אפי' שחוט מדרבנן מ"מ מוקמינן לה בגמרא במעשר של יתומים דמותר למוכרו דאוקמוהו רבנן אדאורייתא וא"כ בסיפא דקתני שוקלין מנה במנה בבכור מ"ש דנקט בבכור דוקא דמשמע דדין זה אינו כן במעשר ואם איתא דקאי ארישא דבעל מום ואתא מתני' לאשמועינן דאיכא אופן היתר לשקול מנה במנה א"כ ה"ה במעשר בההוא אופן דמיירי רישא דהיינו מעשר של יתומים אשר ע"כ פי' הר"מ דלא נגע ולא פגע הך סיפא בענין איסור משקל דבעל מום כי אם דין בפני עצמו הוא לענין איסור מכירת בשר דבכור תם דאסור למוכרו מפני שהוא בשר קדש דהיינו דוקא מכירה ממש אבל כהנים שותפין בבכור שחלקו הבשר ביניהם מותר לשקול מנה כנגד מנה ולא חיישינן משום דמיחזי כמכירה ועל זה דקדק התנא לומר דווקא בכור אבל מעשר לא וצריך טעם מ"ש מעשר מבכור דכיון דמעשר בעל מום בשחוט איסור מכירה הוא מדרבנן ועם כל זה אסרו חז"ל מנה כנגד מנה מפני שנראה כמוכרו א"כ ה"ה בבשר בכור תם אף דאיסור מכירה מדרבנן מ"מ למה לא החמירו כמו שהחמירו במעשר וכמו שהחמירו לענין מעשר שני כאמור ועוד ק"ק דמנ"ל להר"מ לומר דבמעשר אפילו בע"מ שחוט מדרבנן אין שוקלין מנה כנגד מנה הא כיון דמתני' מיירי בבשר בכור תמים י"ל דדכוותה קא ממעט התנא דדוקא בכור אבל מעשר דכוותיה דהיינו בשר מעשר תמים אחר הקרבה דהאחים שחלקו הבשר אינן יכולין לשקול מנה כנגד מנה דכה"ג מסתבר דבמעשר אסור דלא מבעיא למה שצדדתי לעניית דעתי בסברת הר"מ בספר קהלת יעקב באות פ' דף צ' דס"ל דמעשר תמים אפילו שחוט הוי מה"ת דודאי יש סברא לחלק בין בכור למעשר דכיון דעיקר איסור מכירת בשר בכור תמים אינו אלא מדרבנן משום גנאי דבשר קדש הוא אין לאסור חלוקה דמנה כנגד מנה כיון דלאו מכר הוא אלא דנראה כמוכרו משא"כ במעשר כיון דעיקר מכירה גמורה הוא מדאורייתא שפיר י"ל דגזרינן חלוקה דמנה כנגד מנה אטו מכירה גמורה אלא אפילו לסברת מרן הכ"מ ומוהר"י קורקוס שכתבתי שם דס"ל בעד הר"מ דאפילו שחוט דתם במעשר הוא מדרבנן מ"מ מסתבר טפי דגזרינן חלוקה דמנה כנגד מנה בבשר דתם משום דלא חשיב גזירה לגזירה דמאי דאסרינן מכירה בשר דתם לאו דווקא משום דגזרינן שחוט אטו חי דבלא גזירה זאת מסתבר לאסור מכירה בבשר תם מטעם דהוי גנאי למכור בשר קדש כדאסרינן מהאי טעמא בשר בכור תם דודאי מאי דאסרינן בבשר בכור לאו משום דגזרינן אטו חי דהא אע"ג דקי"ל כר"נ דבכור תם חי אינו נמכר בזמן שבית המקדש קיים מ"מ אין הטעם משום דאיכא איסורא דאורייתא למכור אלא משום דממון גבוה הוא ולית ליה לכהן זכותא בגוויה כל זמן שלא הקריבו וא"כ מה שאסרו בשר בכור תם למכור אינו משום דגזרינן שחוט אטו חי אלא משום גנאי דהוי בשר קדש וא"כ ה"ה בבשר מעשר תם וכיון דאינו משום גזירה דשחוט אטו חי שפיר י"ל דאסרינן מנה כנגד מנה משום דנראה כמוכרו וגנאי הוא כלפי בשר קדש משא"כ בבשר בעל מום דאינו אלא משום דגזרינן מכירה דשחוט אטו חי דלא מסתבר לומר דגזרינן חלוקה דמנה כנגד מנה דנראה כמוכרו אטו מכירה גמורה כיון דמכירה גמורה הויא משום מכירה דחי והוי כעין גזירה לגזירה ודע דנראה פשוט דלפי סברת הר"מ כ"ש בכור בעל מום דחולקין מנה כנגד מנה דשותפין שקנו בכור בעל מום חי או שנולד להם בשותפות בכור ונעשה בע"מ או האחין הבאים לחלוק פשיטא דיכולין נמי לשקול מנה כנגד מנה דאם בתמים מותר כ"ש בבעל מום:

ואולם מה שאני מסתפק בדעת הר"מ אי גם בטבח שמכר בע"מ שחוט לקצת בני אדם אם המוכר עצמו יכול לשקול מנה כנגד מנה דכיון דע"י משקל זה מטי ליה הנאה דאינו מוכר להם באומד ויש לו פסידא כיון דמחלק אותה לקצת ב"א חלק כחלק הרי הוא יכול לשום דמי הבכור בדקדוק וליקח חלק כחלק מהקונים משא"כ אם לא יעשה כן צריך שימכור להם מאומד ויבא לידי פסידא ואפשר דבעניין מכירה שהטבח מוכר להרויח גם באופן זה דמנה כנגד מנה חשיב בזיון ולא הותר אלא בשותפין שיש להם בכור או קנו בכור מחיים לא לצורך סחורה כי אם לצורך אכילת ביתם דכל כה"ג ליכא בזיון כיון דאינו נוהג בו דרך חולין ליהנות במכירה דעפי"ז אפשר לישב מאי דלכאורה קשה לפירוש הר"מ מההיא דאמרינן בפרק אין צדין דכ"ח ע"א דאמרינן התם דתניא אמר ר' יהושע שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט אמר רב יוסף הלכה כר"י הואיל ותנן בבכורות כוותיה דתנן פסולי המוקדשין וכו' א"ל אביי ודלמא לא היא וכו' ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא ע"כ ורש"י ז"ל לפי שיטתיה בפירוש מתני' דבכורות פירש שם וז"ל ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' דהתם מכירה הוא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה אבל הכא וכו' קא עבדין עובדין דחול דהא חלוקה הוא וכן דרך כל החולקין עכ"ל וזה אתי שפיר כפי פי' רש"י דמתניתין דמכירה הוא ששוקל בחתיכת בשר חולין שנשקל בליטרא אבל לדעת הר"מ מתני' מיירי בחלוקה נמי הרי מתני' נמי עובדין דחול הוא כההיא דר"י אמנם לפי האמור יש ליישב קצת דלדעת הר"מ אינו מפרש כפירוש רש"י אלא הכי מפרש הסוגייא דאביי ס"ל דהא דר"י דשוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט מיירי בכל אופן בין בשותפין שקנו בהמה בחייה ושחטו אותה לצורך אכילתם ולא למכירה ובין בטבח ששחט בהמה למכור לקצת בני אדם דכה"ג נמי דמכירה דמוכר להם בשר שחוט מותר לשקול מנה כנגד מנה וע"ז קאמר אביי דע"כ לא קאמרי רבנן גבי בכור דמותר כ"א דיוקא בשותפין שבאים לחלוק ביניהם בבהמה שלקחו מחיים לצורך אכילתם דווקא ולא למכירה דבכה"ג לא חשיב כעובדין דחול כיון דלא עבדי הכי בדרך מכירה וסחורה להרויח כי אם לצורך אכילתם ובכה"ג לא חשיב בזיון קדשים דדוקא כשעושה הטבח כן למכור ולעשות סחורה חשיב כעובדין דחול דעביד לקודש חול אבל בחלוקה שלא לצורך סחורה לא חשיב דעביד לקודש חול וא"כ לענין יו"ט נמי לפי מתני' דבכורות דווקא חלוקת השותפין מותר אבל טבח העושה כן למכור לאחרים חשיב כעובדין דחול ואסור דס"ל לאביי דכיון דקי"ל כרבנן לענין י"ט דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר דאינו תלוי בשינוי א"כ אפילו דמשנה אופן המשקל שלא כדרך חול כל דהוי דרך מכירה וסחורה אפילו בכה"ג דמנה כנגד מנה אסור אף דאיכא שינוי וכבר ראיתי להרב ברכי יוסף נר"ו בא"ח סימן ת"ק שכתב דשמע מקשים להר"מ מדברי אביי דפרק אין צדין וכתב ליישב וז"ל ואפשר דס"ל להר"מ דהא דאביי לאו הלכתא היא וכמ"ש הפ"ח בדין זה עכ"ל ולע"ד אחר המחילה הראוייה אליו אין זה מן הישוב דמאי דלא קיי"ל כאביי לאו משום דלא קיי"ל כוותיה במאי דס"ל בפירוש דמתני' דבכורות דבמאי דס"ל בפירוש מתניתין ליכא מאן דפליג ומאי דלא קיי"ל כוותיה הוא לענין יו"ט דאף דאביי נראה דס"ל דלכ"ע כל שהוא בדרך מכירה מותר מנה כנגד מנה ואין לאסור אלא בחלוקה דכל החולקין מחלקין מ"מ אנן לא ס"ל הכי אבל למה שנראה מדבריו דפירוש מתני' הוא על דרך פירוש רש"י ולא כפירוש הר"מ מנין לנו לומר דפליגי עליה דאביי כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר שם וז"ל ואין להקשות על הר"מ דמוקי מתני' בבכור תם מאי דאתמר בירושלמי בפרק אין צדין דתני רבי חייא ור"ש בר' היו שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ופשיטא דאיירי בבעל מום דר"ת ור"ש לאו כהנים ולאו בזמן הבית [היו] די"ל דרצו להחמיר על עצמם גם בבעל מום עכ"ל וכשאני לעצמי לא זכיתי להבין דבריו דכבר כתבנו דלפי פירוש הר"ם דמוקי לה בבכור תמים פשיטא ודאי דכ"ש וק"ו בבע"מ דאע"ג דבכור בע"מ נמי אסור לשקול בליטרא כדרך חולין כדתנינן התם במתניתין מ"מ בכה"ג דהוא שוקל מנה כנגד מנה לא חשיב כשוקל בליטרא ומותר וא"כ מאי ק"ל מירושלמי ואיך שייך לומר דגם בבע"מ החמירו על עצמן דזה אינו חומרא כי אם מן הדין דבכור ומעשר אפילו בע"מ אינו נשקל בליטרא ולדעת התוספות מתניתין ס"ל דאיסור זה מדאורייתא וא"כ לא היה אפשר להם לשקול באופן אחר כי אם ע"י מנה כנגד מנה:

(לז) תנן התם בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי וכו' ואוקמא רב נחמן במסכת תמורה וכו' בפ"ק דתמורה דף ז ע"ב אמרינן התם דאיתביה רבא לר"נ מוכרין אותו תמים חי חי אין שחוט לא אימת אי לימא בזמן הזה מי איכא תם שחוט אלא פשיטא בזמן שבית המקדש קיים וקתני מוכרין אותו תמים חי ומשני לא לעולם בזמן הזה מי קתני מוכרין אותו תמים חי אין שחוט לא הא גופא אתא לאשמועינן דבזמן הזה נמי מוכרין אותו תמים חי ע"כ ויש להעיר קצת דכבר נודע דקי"ל כמ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומתבאר מדברי התוספות לקמן בר"פ דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק וכו' הבכור בע"מ שמת או נמצא טריפה דאסור לישראל וכן בכור תמים שמת או נשחט בלא התרת חכם או הותר ונמצא טריפה למ"ד אין פודין להאכיל לכלבים כל אלו טעונים קבורה ואסורים בהנאה יעו"ש ועיין מה שהארכתי שם וא"כ י"ל הכא דאמאי דחיק נפשיה ר"נ לאמר מי קתני שחוט לא הא אפילו אם נאמר דאתא אשמועינן לגופא ולדיוקא דדוקא חי דאפילו בזמן הזה דליכא שחוט אתא לאשמועינן דיוקא דהיינו דוקא חי אבל אם מת או ששחטו בלא התרת מומחה אינו יכול למוכרו לעובד כוכבים או ליהנות ממנו להאכילו לכלבים והיינו למ"ד אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואע"ג דלמ"ד הכי אפילו בבכור בע"מ הוי הכי דדוקא שחוט כהלכתו מיתר אבל אם מת אינו יכול למוכרו דאסור בהנאה וא"כ י"ל דאי האי תנא אתא לאשמועינן האי דיוקא לישמעינן דאפילו בע"מ דוקא חי אבל מת לא מ"מ כיון דלגבי בכור תמים לא אמרו התנא בפירוש חי ולא מת כ"א בדרך דיוקא בעלמא אשמועינן כן א"כ בבעל מום נמי דקתני חי ושחוט הרי אשמועינן מדיוקא דדוקא שחוט אבל אם מת מאיליו אינו נמכר עוד אמרינן התם איתיביה בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא בע"מ אי לימא בזמן הזה אימא סיפא ואת דמם תזרוק וכו' אלא פשיטא בזמן שבהמ"ק קיים ובמאי אי בבע"מ אימא סיפא ואת דמם תזרוק וכו' מי חזי להקרבה אלא לאו בתם וקתני נמכר הוא ומשני מידי איריא רישא בבע"מ סיפא בתם ע"כ:

ונראה דכפי זה אזהרת לא תפדה דכתיב בבכור הוא דוקא לבע"מ וצ"ל דלתם אין צריך אזהרה דפשיטא דאינו נפדה לצאת לחולין מידי דהוה לשאר קדשי מזבח דבעודם תמימים אינן נפדין דיש לומר דה"ה בכור תם אלא כי איצטריך קרא הוא לבעל מום דבקדשי מזבח שנפל בהם מום נפדין אבל בכור אפילו בע"מ אינו נפדה לצאת לחולין ומשו"ה אמרינן דרישא בבע"מ ועוד י"ל דמאי דאמרינן רישא בבע"מ סיפא בתם היינו לומר דאע"ג דאזהרת לא תפדה קאי בין לתם ובין לבע"מ מ"מ הא דדייק התנא לא תפדה ונמכר הוא לא קאי אלא לבע"מ אבל תם אינו נפדה ואינו נמכר בזמן שבהמ"ק קיים והאי דנקט קרא לא תפדה דמשמע דנמכר היינו משום בע"מ דאפילו בזמן שבהמ"ק קיים נמכר וכן נראה מדברי הר"מ בפ"א מהל' בכורות דין י"ז דאזהרת לא תפדה הוא כולל בין תם ובין בע"מ אלא דקצת דוחק לומר כן דכוונת הש"ס לומר דאף דלא תפדה קאי בין לתם ובין לבע"מ מ"מ לא דייק תנא ונמכר כ"א לבע"מ דמ"ש דלבע"מ דייקינן לומר דנמכר מדכתיב לשון פדיון ומ"ש בתם דלא דייקינן הכי דומיא דבע"מ כיון דכלל אותם קרא בקרא דלא תפדה ועיין בירושלמי בפ"ק דמעשר שני גבי מתניתין דהבכור מוכרין אותו חמים חי וז"ל רבי יעקב דרומיא בעא קומי ר"י כלום כתיב בבכור לא תפדה בבע"מ מעשר בהמה לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מים ע"כ ופירש מהר"ר אליהו ז"ל בביאורו וז"ל כלום כתיב בבכור לא תפדה בבעל מום בתם הוא דכתיב וא"כ מנ"ל בבעל מום שנמכר דבשלמא בתם ילפינן מדכתיב לא תפדה אבל מכירה על ידי כהן מותר אבל בבעל מום דלא כתיב לא תפדה בבעלים מנ"ל מכירה על ידי כהן ומשני דיליף ממעשר בהמה מה מעשר בהמה אין חילוק לאיסור אף בכור לא חילק להיתר והכי גרסינן ומה מעשר בהמה וכו' עכ"ל ויש להקשות דמי הכניסו בדוחק זה לומר דעיקר מאי דבעי הוא מנ"ל דנמכר בע"מ כתם ומייתי לה ממעשר בהמה הא לענין מכירה בבע"מ דמותר מילתא דפשיטא הוא דאע"ג דקרא דלא תפדה הוא בתם מ"מ ילפינן בעל מום מק"ו מתם ומה תם דחזי להקרבה וממון גבוה הוא ולית ליה לכהן זכותא בגוויה הוא נמכר בעל מום דממון כהן הוא לא כל שכן דיכול למוכרו ולסברת ר"נ בשמעתין דס"ל דבזמן שבהמ"ק קיים אינו נמכר ע"כ מוקי ליה לקרא דלא תפדה ונמכר בבעל מום אבל להירוש' אי אמרינן כפירוש הרב ע"כ צ"ל דס"ל דקרא משתעי בתם ונמכר וא"כ ק"ו לבעל מום דנמכר אשר ע"כ נראה פשוט דכוונת הירושלמי לומר דמנ"ל דבעל מום אינו נפדה הא כיון דקרא דלא תפדה הוא בתם כדאמרינן בסיפא דקרא ואת דמם תזרוק וכו' ובע"מ לאו בר הקרבה הוא א"כ מנ"ל דבעל מום אינו נפדה נימא דדין הבכור הוא כשאר קדשי מזבח שנפל בהם מום דנפדין וה"ה בקדושת בכור ועל זה משני דילפינן ממעשר בהמה בג"ש דהעברה העברה דמה מעשר בהמה דכתיב לא יגאל דהיינו לא יפדה לא חלק הכתוב בין תם לבעל מום כמו כן בכור לא חילק בין תם לבעל מום וכדאמרינן בשמעתין בר"פ כל פסולי המוקדשים דף ל"ב ע"א דפריך הש"ס דיליף בכור העברה העברה ממעשר דהא מעשר גמר גאולה גאולה מחרמים לאסור מכירה ומשני מיעט רחמנא גבי חרמים הוא הוא ולא בכור ע"כ וקרא דהוא לא ממעט אלא להתיר מכירה בבכור אבל לענין פדיון ילפינן ממעשר דאפילו בעל מום איכא לאו דלא תפדה וי"ל דגם בש"ס דילן מאי דאמרינן דלאו דלא תפדה הוא בבעל מום נמי הוא מג"ש דהעברה העברה ממעשר בהמה כדעת הירושלמי ואין לומר דבלאו הכי ע"כ קרא דלא תפדה לבעל מום איצטריך דלתם לא איצטריך קרא מידי דהוי לקדשי מזבח תמימים דאינן נפדין כדילפינן מקרא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' דפרשת בחקתי ואמרינן דבבעל מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקריבה וכתב רש"י בפירוש החומש ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א"כ הוממו עכ"ל דכיון דלר"נ דקי"ל כוותיה בכור תם בזמן שבהמ"ק קיים אין לו לכהן זכות בגוויה למוכרו א"כ הוי ליה כקדשי מזבח תמימים דאף דבזמן הזה דיכול הכהן למוכרו איצטריך קרא דלא תפדה דכיון דיש לו לכהן זכות בגוויה חשיב כממונו והו"א דאיתיה בפדיון דלא דמי לקדשי מזבח מ"מ קרא דלא תפדה ע"כ בזמן שבהמ"ק קיים מיירי דהא סיפא דקרא הוא ואת דמם תזרוק וכו' כמו שהקשו מזה לר"נ דמ"מ י"ל דאפילו בזמן שביהמ"ק קיים דלא תפדה וכמ"ש החינוך בפרשת קרח סי' שצ"ג וז"ל שלא נפדה בכור בהמה טהורה מפני שהתורה ציותה לפדות פטר חמור אולי יעלה על דעתנו לפדות ג"כ בכור בהמה טהורה ע"כ באת המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם עכ"ל:

והנה כתבו התוס' בשמעתין דתמורה ד"ה בבכור נאמר לא תפדה וז"ל דלעולם הוא בקדושתו לענין דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא עכ"ל התוס' הכא אזלי לשיטתייהו דכתבו בריש פירקין דאיסור זה דאינו נמכר באיטליז הוא מדאורייתא ומשום הכי איצטריך קרא דלא תפדה דלעולם אינו יוצא מקדושתו לימכר באיטליז בפדיון ומאי דלא כתבו התוס' דנ"מ דלעולם הוא בקדושתו לענין גיזה ועבודה וגם לענין בכור שמת או נשחט ונמצא טריפה דכיון דאסור לישראל אסור בהנאה כדדרשינן ואכלת ולא לכלביך כמ"ש התוס' בפרקין כנזכר לעיל י"ל והוא פשוט דלענין זה אפילו אם מן הדין היה בכור נפדה אינו יוצא ע"י הפדיון מקדושה זאת דהרי אפילו פסולי המוקדשים שנפדו ע"י מום אסורים בגיזה ועבודה ואמרינן בפ"ב דמכילתין דף ט"ו ע"ב דהגוזז והעובד בהם סופג את [רמב"ן בכורות]