מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קיב

וז"ל דקי"ל דנשאלין על ההקדש כמו על נדרים דעלמא דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש ודוקא עד שלא בא ליד הגזבר עכ"ל הרי בפירוש דבקדשי מזבח נמי אמרינן הכי. וראיתי להתוס' בפ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ד' חטאות וכו' שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון שנשבע שלא יאכלנו ואכלו וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן דכבר עלה הקרבן לבעלים לשם חובה ליתיה בשאלה עכ"ל משמע מדבריהם דדוקא בנזרק דמן כהלכתן דכבר עלה הקרבן לבעלים לשם חובה הוא דליתיה בשאלה אבל אם נשחטו בלבד ועדיין לא נזרקו דמן דעדיין לא עלו לבעלים לשם חובה וכ"ש אם לא נשחטו כלל איתיה בשאלה אף שכבר מסרו ביד הכהנים להקריב וזה הוי הפך מה שהעלינו מתוך דברי התוספות והרשב"א והריטב"א ונראה דודאי בהקדש שהוא בדרך נדבה דאינו חייב באחריותו בין קדשי המזבח ובין קדשי ב"ה כל שמסרו לגזבר שוב ליתיה בשאלה ומה שהוצרכו התוספות הכא לומר דוקא בשנשחטו ונזרקו דמן הוא להשוות כל מיני מוקדשין דאפילו קדשי מזבח שהם בדרך נדר שחייב באחריותם באופן זה דכבר נשחטו ונזרקו דמן דכבר יצא ידי חובה ואינו חייב עוד באחריותם ליתנהו בשאלה מה שאין כן בנשחטו בלבד וכ"ש בלא נשחטו אלא דמסרן לכהנים בלבד דכיון דעדיין מחוסר הקרבה דלא יצא י"ח עדיין חייב באחריותו דאם נגנב ונאבד קודם שחיטה או נפסל הקרבן אחר שחיטה אכתי חייב להביא קרבן אחר וכמו שמתבאר מדברי הר"מ בפי"ד מה' מעשה הקרבנות דין ה' שכתב שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב עד שיקריב כמו שנדר עכ"ל וכתב הרב מ"ל שם דקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדו לומר שאפילו הביאן ליד כהן כל שלא הקריב כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו וכתב דדין זה הוא פשוט והכריח הדבר שם יעו"ש והנה כי כן ס"ל להתוס' דאף דכשהביאו ליד כהן להקריב לא שייך טובת הנאה כדשייך טעם ט"ה כשלא הביאו ליד כהן מ"מ מטעם דחייב באחריותו עדיין כל שלא הקריבו כהלכתו אכתי אית ליה זכותא בגוויה כדין דבר הגורם לממון דלענין שאלה כממון דמי כמו ששיערנו לעיל ומש"ה איתיה בשאלה עד שיקריבנו כהלכתו ולא לענין קרבן הבא בנדר בלבד הוצרכו התוס' לומר דדוקא בנשחטו ונזרקו כי ה"ה ג"כ בכל קרבן יחיד שהוא חובה על האדם כחטאת ואשם וכיוצא כל שלא נגמר הקרבתו איתיה בשאלה כיון דכל עוד שלא נקרב כהלכתו חייב באחריותו להביא אחר לצאת י"ח ודבר הגורם לממון הוי כדין נדר כאמור דבהכי ניחא נמי מ"ש התוס' בפ"ק דסוטה דף ו' ע"ב ד"ה כי קדוש וכו' שכתבו וז"ל ועוד אמאי נשרפת כיון דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין עכ"ל והדבר קשה דהא בגמרא מיירי במנחת סוטה שכבר מסרה הבעל לכהן ונתקדשה בכלי שרת קדושת הגוף וא"כ איך אפשר בשאלה ואולם לפי האמור י"ל דכיון דמנחת סוטה דבר שבחובה היא דכיון דקינא לה הבעל ונסתרה מחוייב הבעל להביא מנחתה דבעל שמחל על קנוייו אחר שנסתרה אין קנוייו מחול כמ"ש הר"ם בפ"ה מה' סוטה וא"כ עכ"פ מחוייב להביא מנחתה ואי אפשר לפטור את עצמו ואם נאבדה או נפסלה אחר שהביא מנחתה חייב באחריותה להביא אחרת וכל שהוא דבר הגורם לממון איתיה בשאלה כאמור:

וראיתי להרב חוות יאיר בסוף סי' ק"ל שכתב וז"ל ועוד צריך לי עיון אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זה דתכף הוי כבי גזא דרחמנא וכתרומה המסורה לכהן עכ"ל ולעד"נ דאין שום ספק בזה דודאי אפילו בנדבה דאמר הרי זה הקדש כל שהוא ביד המקדיש מהני שאלה אף דאיכא למימר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא מהטעם האמור דכל שעדיין ביד המקדיש יש לו טובת הנאה דהקרבת דורון לקונו כאמור משא"כ כשמסרו לגזבר כאמור וכן מוכח מפשט דברי הראשונים הנז"ל דאל"כ למה הוצרכו התוס' בפ' אלו עוברין לאוקומי ההיא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה דמיירי דאתא לידי גזבר תיפוק ליה דאפילו ביד המקדיש ליתיה בשאלה דמיירי במקדיש בדרך נדבה דאמר הרי זה הקדש ובפרט מדברי הרשב"א שהביא הרב בצלאל בסי' הנזכר במ"ש בההוא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו דמוקי לה במסרם ליד הגזבר דמש"ה ליתנהו בשאלה אף דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מסתמא הוא במקדיש בדרך נדבה ולא בדרך נדר דאמר הרי כל נכסי הקדש ועם כל זה לא מצא אופן לומר דליתנהו בשאלה כי אם משמסרם ליד הגזבר וזה פשוט באופן דמקום י"ל דמ"ש רש"י בסוגיין דמיירי בשלמים שיש לו בביתו הוא מטעם זה דאם מיירי, דמסרם לכהן להקריב תו ליכא למימר אילו בעי מתשיל:

ובעיקר טעם זה דאמרינן דהאי טעמא דרואה את קדשיו משום דאי בעי מתשיל יש לעמוד ממ"ש הר"מ בפ"ז מה' ערכין דין י"ז וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו עכ"ל מפורש יוצא מדברי הר"ם דאינו נאמן במגו דאי בעי מתשיל וכתב הרב מ"א בה' צדקה סי' ה' דהיינו טעמא דס"ל דבנדרי הקדש לא סגי בחרטה לחוד כשאר נדרי איסור אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש ומש"ה ס"ל דליכא למימר מגו דאי בעי מתשיל דאפשר דלא מצא פתח לנדרו ומש"ה לא אתשיל והוצרך לקנוניא ועיין שם מה שהקשה הרב לסברת הר"מ מההיא דאמרינן בר"פ האשה רבה דאמרינן דבהקדש דידיה נאמן משום דבידו לאתשולי ותירץ שם יעו"ש ולענ"ד משמעתין קשה על הר"מ דא"כ איך אמרינן דרואה את קדשיו ולא חשדינן ליה מטעם דנאמן במגו דאי בעי מתשיל כיון דאפשר דאין בידו לאתשולי דלא מצי פתח לנדרו למשוי לנדריה נדר בטעות או אפשר שלא ידע שיש שאלה בהקדש כדרך שכתב הרב הנזכר שם בעד הר"מ לההיא דהאשה רבה ומדברי רש"י בשמעתין נראה דס"ל דבהקדש בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי שהרי כתבו ז"ל דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחולין יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם עליהם ולפתות בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתי עכ"ל אלא דלרש"י אין להקשות כמו שהקשינו לדעת הר"מ שהרי מצינו דהרשב"א ס"ל דנדרי הקדש אין נשאלין אלא ע"י פתח כמו שהעלה הרב בצלאל בתשובה סי' ט"ו ועם כל זה מתבאר מדברי הרשב"א בההיא דגט פשוט במקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דמוקי לה הרשב"א דמיירי שכבר מסרם ביד הגזבר דליכא מגו דאי בעי מתשיל אבל אם לא מסרם לא בעינן טעמא דלא עביד קנוניא דבלאו הכי נאמן במגו דאי בעי מתשיל כמו שהביא הרב שם דברי הרשב"א הרי דס"ל דאמרינן מגו דאי בעי מתשיל אף דאיכא שוקלין כנגדו האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה ולא איפשיטא יעו"ש ואם איתא אמאי למימר שמא לא מצא פתח לנדרו אבל לדעת הר"מ ק"ק משמעתין ואפשר דמטעם זה השמיטו הר"ם דין זה דרואה אדם את קדשיו דחלוקת רואה אדם את מעשרותיו הביאו בפ"ו מה' בכורות דין ט' יע"ש ודין שאין אדם רואה בכורות עצמו הביאו שם ברפ"ג דבכורות ודין זה דרואה אדם את קדשיו לא הביאו בשום מקום ואפשר דמטעם זה דכיון דאיהו ס"ל לענין הלכה דמגו דאי בעי מתשיל לא אמרי' גבי הקדש דפסק כרב הונא בההיא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ז מה' ערכין דין י"ז דפסק כסברת ר"א דסבירא ליה דחיישינן לקנוניא אף דר' יהושע ס"ל דלא חיישינן לקנוניא מטעם דיש שאלה בהקדש ואיכא מגו דאי בעי מתשיל כיון דר"ה ס"ל דבבריא חיישינן לקנוניא ואינו נאמן מטעם דמגו דאי בעי מתשיל ובשמעתין דאמרינן דתנא דברייתא דקתני דרואה אדם את קדשיו מטעם דאי בעי מתשיל י"ל דהאי תנא ס"ל כר' יהושע בעלמא דלא חיישינן לקנוניא משום מגו דאי בעי מתשיל ולא קי"ל כוותיה אלא כסברת ר"א דר"ה קאי כוותיה ומש"ה השמיטו דין זה זהו מה שנראה לומר לפי יסודו של הרב מ"א כנזכר לעיל אבל לעד"נ דאפשר דאפילו דס"ל להר"ם דבהקדש אין נשאלין אלא ע"י פתח מ"מ אמרינן מגו דאי בעי מתשיל דאע"ג דאיכא למימר דלא מצא פתח לנדרו מ"מ היה יכול לשקר לומר שיש לו פתח דבטעות הקדיש אף שאין האמת כן ומש"ה רואה אדם את קדשיו דמה לו לשקר לומר שהוא מום קבוע להתירו כיון דבידו היה לאתשולי ולמשרי ההקדש בטעות ע"י פתח של שקר אף שלא מצא פתח ושאני התם גבי מקדיש את נכסיו וגרש אשתו דליכא למימר מגו דהוי ליה לשקר ולומר דיש לו פתח דהקדיש בטעות דאם היה אומר כן היה נהנה מן ההקדש שלא כדין כיון דהאמת הוא דלא הקדיש בטעות משא"כ במגרש את אשתו וגובה כתובתה מההקדש דנהנה מההקדש כדין דהא קיי"ל דהקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שעבוד כתובתה ובע"א ושפיר גובה כתובתה מההקדש ואפילו לדעת הר"מ בפ"ז מה' ערכין הל' י"ד דמתבאר מדבריו דס"ל דאפי' קדשי ב"ה מפקיעין מידי שעבוד דס"ל דמאי דאמרינן במתני' בפ' שום היתומים דף כ"ג דאין האשה גובה כתובתה ולא בע"ח את חובו דצריך פדיון דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הוא מן הדין דכיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד חל עליהם ההקדש ואין האשה ובע"ח יכולין ליפרע מהם בלא פדיון יעו"ש מ"מ כיון דע"י פדיון גובה כתובתה הרי יצאו לחולין ע"י פדיון ואינו נכשל באיסור הנאת הקדש לא כן אם יהיה בודה מלבו פתח של שקר דנמצא שנהנה מההקדש שלא כדין וכל כהאי גוונא ליכא למימר מגו דאי בעי מתשיל דאפשר דלא מצא פתח אמיתי ופתח של שקר נמי לא עביד דלא שביק התירא ואכיל איסורא כיון דע"י גירושין נהנה מההקדש בהיתירא וזה לא שייך אלא התם אבל בשמעתין דאם אנו באים לחשוד אותו דאומר שהוא מום קבוע להתיר ההקדש שלא כדין שפיר י"ל דאם דעתו ליהנות מההקדש שלא כדין היה עושה תחבולה אחרת לומר שבטעות הקדיש ע"י פתח שבודה מלבו וזה היה עדיף טפי שאי אפשר להכחישו משא"כ באומר שמום קבוע הוא דאפשר להכחישו שיבא מומחה ויאמר דאינו מום קבוע:

עוד יש לעמוד בהא דרואה את קדשיו דאמאי איצטריך לומר מטעם דנאמן במגו דאי בעי מתשיל דהא בעלמא בבכור ומעשר יש מקום לחשוד אותו דאומר דמום קבוע הוא דבהכי מתירו לשחוט אותו בלא פדיון דלגבי בכור ומעשר מומו הוא פדיונו ובלא פדיון מותר אבל גבי הקדשות אין מקום לחשוד אותו דמה מרויח במה שאומר דמום קבוע הוא ס"ס הרי צריך לפדות אותו בשיוויו ולא בפחות משיוויו וכמ"ש הר"מ בפ"ז מה' ערכין דין ח' וז"ל אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהם מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשוויהן ואם עבר וחללן על פחות משוויהן וכו' הרי זה פדוי ויצא לחולין ומותר ליהנות בו ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת חכם וחייב להשלים את דמיו עכ"ל וכיון דמדרבנן אפילו בדיעבד חייב להשלים דמיו מה בצע במה שיאמר שהוא מום קבוע כיון דצריך להשלים דמיו וא"כ למה נחשוד אותו עוד יש לעמוד דאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין דל"ו ע"ב במתני' הכל נאמנים על מומי מעשר וכתב רש"י וז"ל הכל נאמנים להעיד שמאליו נפל ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרינן דאין לו תקנה אלא במום עכ"ל מוכח מדברי רש"י דלא שייך נאמנות אלא בספק מעשר דאיכא מקום חשדא דהפיל בו מום בידים כיון דאין לו תקנה בלאו הכי אבל במעשר ודאי לא שייך נאמנות דפשיטא דנפל לו מום מאליו דליכא חשדא לומר דהפילו בידים דמה הפסד יש לו אם הוא תם ויקריבנו כיון דמעשר לבעלים הוא דמסתמא לא חשדינן ליה דלא ניחא ליה להקריבו דלא חשיד איניש בזה כלל וע"כ רבותא דמתני' הוא בספק מעשר דאיכא מקום לחשדא הן אמת דק"ק לסברת רש"י דמוקי לה בספק מעשר דא"כ איך אמרינן בגמרא דהאי טעמא דנאמן משום דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה ואם איתא דבספק מעשר מיירי איך יתכן לומר דאי הוה בעי הוה שדי מומא בכוליה עדריה דמנין היה יודע שיארע לו דבר זה שיטעה ויקרא לה עשירי כדי שיעשה תיקון זה לשדות מומא בכוליה עדריה ובשלמא אי מיירי בודאי מעשר ועם כל זה חיישינן שאינו רוצה להקריבו שפיר יש לומר דאי בעי שדי מומא לפוטרם מהקרבה וי"ל בדוחק באופן דמתבאר מדברי רש"י דלא חשיד איניש לומר דאינו רוצה להקריבו קרבן וא"כ הכא בשלמא בבכור דאין אדם רואה מום בבכור של עצמו שייך לומר דמיירי בספק בכור דאין לו תקנה אלא ע"י מום וכן במעשר מיירי נמי במעשר ספק אבל גבי רואה את קדשיו למה נחשוד אותו שיאמר שהוא מום קבוע כיון דמסתמא לא חשיד איניש להבריחו מהקרבה דכיון דיש לו תקנה בהקרבה תו לא חשיד בכך ויש ליישב והוא פשוט דהכא החשדא הוא דעכ"פ כבר ברור לנו דיש לו מום עובר וזה בא לומר שהוא מום קבוע ומותר לשוחטו במום זה ועל זה יש לחוש דאומר כן שהוא מום קבוע כיון דבמום עובר נמי אינו יכול להקריבו כמ"ש הר"מ בפ"א מה' איסורי מזבח דין ה' יעו"ש וכיון דאין לו תקנה בהקרבה צריך להשהותו עד שיעבור המום לגמרי או עד שיהיה מום קבוע וצריך להטפל עמו במזונות וכיוצא ולהרויח זה אומר שהוא מום קבוע דבהכי נמי ניחא מה שדקדקנו דהא צריך לפדותו בשיוויו ומה מרויח דהריוח שמרויח הוא שלא להשהותו ולהוציא עמו הוצאת המזונות וכיוצא ומפני זה חיישינן שאומר שהוא מום קבוע כדי לפדותו ולא יצטרך להשהותו ודו"ק:

פרק חמישי (לו) מתני' ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כתב רש"י ז"ל ושוקלין וכו' שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה ע"כ והר"מ בפי' המשניות פירש באופן אחר וז"ל מנה כנגד מנה חלק כחלק כגון שיחלקו אותה ו' או ז' ונותנים חלק בכף זה וחלק בכף זה ר"ל כפות מאזנים וזה מותר בבכור בלבד אבל מעשר לא לפי שנראה כאילו הוא מוכר וכאילו מחליף חלק זה בחלק זה וכו' עד כאן לשונו וכן נראה מדברי הר"ם בפרק א' מהלכות בכורות לענין בכור ובפרק ו' שם לענין מעשר כתב וז"ל לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר כדרך ששוקלין בבכור מפני שנראה כמוכר עכ"ל וכתב מרן הכ"מ שם דדקדק הר"ם כן ממתניתין דקתני דשוקלין מנה וכו' בבכור דמשמע דווקא בכור אבל לא במעשר ויש להקשות דאמרי' בירושלמי בריש פ"ק דמעשר שני גבי מתני' מעשר שני אין מוכרין אותו ולא שוקלין כנגדו דקא מבעיא כן התם עלה דאין שוקלים כנגדו האחין ששקלו מהו שישקלו זה כנגד זה ולא איפשיטא יעו''ש ואם איתא אמאי לא פשטה ממתני' דקתני דשוקלין מנה כנגד מנה בבכור אבל במעשר אסור דהאחים שחלקו בשר מעשר אינם יכולין לשקול מנה כנגד מנה מפני שהוא נראה כמוכרו וא"כ גבי מעשר שני דאסור למוכרו נמי פשיטא דהאחין שחלקו אינן יכולין לשקול זה כנגד זה מנה כנגד מנה דנראה כמוכרו וראיתי להר"מ בפ"ג מה' מעשר שני דין כ' שכתב האחין שחלקו מעשר שני אין שוקלין זה כנגד זה עכ"ל וכ' מרן הכ"מ שם ומיהו יש לתמוה למה פסק לחומרא כיון דמלתא דרבנן הוא ה"ל למפסק לקולא וצ"ע עכ"ל ואפשר לומר דפסק לחומרא מטעם דלא גרע מדין מעשר בהמה דאף דאיסור מכירת בעל מום בשחוט אינו אלא מדרבנן עם כל זה אסור לשקול מנה במנה מפני שנראה כמוכר וה"ה גבי מעשר שני דאף דאיסור זה מדרבנן אזלי' לחומרא אבל מ"מ מהירושלמי קשה אמאי לא איפשיטא מהא דמעשר בהמה ועוד צריך להבין במ"ש הר"מ בפ"א מה' בכורות לענין בכור בדין י"ח וז"ל אבל