מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קח

מ"מ הא קי"ל דסתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא אין הלכה כסתם והכא נמי הכי הוי דהכא סתם לן תנא כר"מ ולקמן בפ' כל פסולי המוקדשין הוי מחלוקת ועוד דהא סתם לן סתמא אחרינא בסוף פ"ב דטעים דלא כר"מ דתנן התם כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו דע"כ הך סתמא כרשב"ג היא דנאמן על של אחרים דאי כר"מ כיון דהכהנים חשידי אמומי הן להטיל מום והן להתיר במום עובר בשל עצמם א"כ אף על בכורות של אחרים אינם נאמנים להתיר דכל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והכא איך דנים ורואים בכורות של אחרים דאין לומר דמתני' דכל הבכורות אדם רואה לאו בכהנים עסקי' דכהנים כיון דחשידי אמומי אפילו בכורות של אחרים אינם רואים כר"מ אלא בישראל מומחה הרואה בכורות עסקינן דכיון דישראל לא חשידי אמומי וכדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ה ע"ב מש"ה כשרים לראות בכורות של אחרים דהא ליתא דא"כ אפילו בכורות עצמו אמאי אינו כשר לראות דהא מסקינן התם דלר"נ דקי"ל כוותיה ישראל לא חשיד אמומי ובספק בכור ביד ישראל בעלים מעידין עליו דלא חשידי להטיל מום אף דלעצמו הוא וא"כ גבי ראיית מום בבכור אמאי אין הישראל כשר לראות בכורות עצמו כיון דלא חשיד בזה וא"כ שפיר יכול לראות ולהתיר אפילו בכור שהוא לעצמו כגון ספק בכור או בירש בכור מאבי אמו כהן או ישראל שקנה בכור בזמן הזה מכהן דאפי' דהתועלת לעצמו לא חשידי וכן נראה מדברי רש"י בסוף פרקין דמייתי התם הא דת"ר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו וכתב רש"י חוץ משל עצמו שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו ע"כ דנראה מדבריו דלא שייך דין זה אלא בכהן דחשיד:

וכן ראיתי בתוספות ישנים בפ' בתרא דיומא דף ע"ח ע"א עלה דאמרינן דפשט ליה כרשב"ג וז"ל פר"ח דקי"ל כרשב"ג הואיל וסתם לן כוותיה במסכת נגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו עכ"ל וכוונתם להביא מסיפא דהך מתני' דקתני כל הבכורות אדם רואה וכו' ואולם לע"ד יש לדחות דאין ראיה ממתני' דאפשר דמתני' בישראל מומחה הרואה בכורות מיירי ולא בכהן וה"ט דאינו רואה בשל עצמו משום דשורת הדין כך דכל איסור דאיתחזק איסורא כמו שאין עד אחד נאמן להתירו כך אין הבעלים נאמנים להתירו דקרוב אדם אצל עצמו וכן הדין בכל האיסורין שאין ת"ח רואה להתיר לעצמו בדבר דאתחזק איסורא וכמ"ש הר''ש ז"ל שם במתני' דפ"ב דנגעים ואין הדבר תלוי מטעם חשוד אלא מטעם דקרוב אדם אצל עצמו ומש"ה אמרינן בס"ס דרואה אדם את קדשיו ואת מעשרותיו ואת טהרותיו מטעם דאי בעי מתשיל בקדשיו ואי בעי שדי ביה מומא בכולה עדריה במעשרותיו ונשאל על טהרותיו דהא חזי ליה בימי טומאתו אבל בתרומה טמאה דלא חזיא ליה אינו נאמן כיון דאתחזק איסורא וא"כ בבכור נמי דבא לומר דמום קבוע הוא להתירו מחזקת איסור שהיתה לו אינו נאמן על עצמו מידי דהוה אשאר איסורין דאתחזק איסורייהו ולא דמי לספק בכור ביד ישראל דהבעלים מעידין עליו דנפל המום מאליו להתירו דהתם הרי המום לפנינו וכבר פקע חזקת האיסור ממנו מן התורה אלא דמחמת קנסא הוא דאסרינן ליה אם הטילו בידים וכל שהוא ישראל דלא חשיד בכך בעלים מעידין כיון שלא בא להתיר חזקת האיסור אשר עליו דבלא"ה הרי המום לפנינו והותר אבל הבא להוציא האיסור מחזקתו אדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להתירו וא"כ לא נגע ולא פגע מתני' דנגעים בפלוגתא דר"מ ורשב"ג ואם נאמר כסברת התוס' דיומא דסתם לן תנא בנגעים כרשב"ג הרי איכא תרי סתמי דסתרי אהדדי דהכא במתני' סתם לן תנא כר"מ ובמתני' דנגעים סתם לן תנא כרשב"ג וכיון דקי"ל דבתרי מסכתי אין סדר למשנה ואין ידוע לנו איזה סתם הוא בתרא הוי ספיקא הי סתמא הוי בתרייתא שהיא העיקר ובדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל ס"ט יעו"ש וא"כ הכא לענין עדות אם מום זה נפל מאליו או לא דאם הטילו בידים אינו אלא מדרבנן משום קנסא אזלינן לקולא דנאמן על של אחרים כרשב"ג דסתם לן תנא בפ"ב דנגעים שוב ראיתי דהא ליתא דהא כתב מרן זקני שם בכלל ע' וז"ל הכלל הג' דסתמא דדוכתא דסתם התנא במקומו דרך משל דין קרבנות במס' זבחים וכיוצא שם דייק התנא טפי למסתם אליבא דהלכתא עכ"ל וא"כ הכא דסתם לן התנא במקומו דדין הבכור במסכתא זאת עדיף טפי והוא העיקר להלכתא אלא דעכ"פ אף אם נאמר דסתמא דידן עדיף מ"מ כיון דבאידך פירקא דתני מחלוקת והוי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם כאמור איברא דלא תעזוב נפשי לשאו"ל דאמאי כתב רבינו בפשיטות דאף דסתמא דהכא כר"מ לית הלכתא כוותיה כלל ודחאה מהלכה לגמרי מכח ההיא דפרק כל פסולי המוקדשים הא שפיר י"ל דאף דאיפסקא הלכתא כרשב"ג התם גבי בכור מכל מקום אפשר להיות דהא סתמא דסתם לן הכא כרבי מאיר הלכתא דהכא במתניתין דמיירי דחשוד על הדבר דקתני היינו בדידוע דעבר על הדבר והוחזק לעבור על הדבר דהא ב' מיני חשודים איכא האחד כמו ההיא דכהנים החשודים להטיל מום דהיא חשדא כללית על כל הכהנים וסתם כהן אנו חושדים אותו בכך אף דלא הוחזק בבירור דעבר על כך כי אם מכח דסתם כהנים חשודים הם בכך ויש מין חשוד אחר אשר אינו מכח מה שנחשדו העולם בכך כי אם שזה האיש אשר אנו דנין בו נחשד בכך דהוברר לנו דעבר על הדבר הזה והוחזק בכך וב' מינים אלו נקראים בשם חשוד על הדבר בדברי ר"מ דבשניהם לא דנו ולא מעידו ובסוג זה שהוא חשוד מצד עצמו שהוחזק בכך מיירי מתני' דהכא דעלה קתני מתני' החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות דמיירי מצד עצמו דהוחזק בכך וכמ"ש רש"י וז"ל אינו חשוד על המעשרות ולוקחין תבואה ממנו בשאר שני שבוע ואין צריכין לעשר ודאי אלא דמאי עכ"ל דנראה מדבריו דמתניתין מיירי בחשוד מצד עצמו שהוחזק בכך ולא משום דעמי הארץ חשודים על המעשרות כי אם שהוא עצמו הוחזק בכך ומש"ה אם היה שהוחזק בכך היו צריכים לעשר ודאי ולא משום דמאי ועל אופן זה דהוחזק בכך הוא דסתם לן מתני' כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דדוקא בחשוד דלא הוחזק הוא בעצמו לעבור על הדבר כי אם שאנו חושדים אותו מצד כללות הכהנים החשודים בכך קי"ל כרשב"ג שנאמן על של אחרים כיון דס"ס זה האיש עצמו לא הוחזק בכך אלא משום חששא הוא שמא מן החשודים הוא זה וכל כה"ג לא מחמרינן כולי האי שלא להאמינו על של אחרים אבל בחשוד שהוא מצד עצמו שהוחזק בכך מסתברא דקי"ל כר"מ בזה דאפילו על של אחרים אינו נאמן וכשם דמצינו חילוק זה לאידך סברא דאמר ר"מ דהחשוד על דבר אחד חשוד לכל התורה כולה דהיינו דוקא היכא דהוחזק לן דעובר. על דבר אחד אבל אם לא הוחזק בכך כי אם שאנו חושדים אותו שהוא מהחשודים לא אמרינן דחשוד על כל התורה וכדאמרינן בפרק כל פסולי דף ל"ה ע"ב דאמרי' אמר ליה רב פפא לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו וכו' וקאמר ר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהני ה"נ דלא דייני דינא ומשני אימור דאמר ר"מ לחששא לאחזוקינהו מי אמר ע"כ וכתב רש"י ז"ל לאחזוקינהו בחשודים מי אמר ר"מ כי אמר ר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על דבר אחד עכ"ל וכיוצא לזה יש לחלק דאידך דר"מ דלא דנו ולא מעידו דבהוחזק לן דעובר על דבר אחד חמיר טפי וסבר סתמא דמתני' דהכא דבמוחזק לן דעובר מסתברא כר"מ דלא דנו ולא מעידו ועוד דאפשר לומר דבכה"ג דחשוד מצד עצמו דמוחזק לן שעובר אפילו רשב"ג מודה דאינו נאמן על של אחרים מכיון דחמיר טפי ושפיר י"ל דמתני' דסתם לן דלא דנו ולא מעידו לכ"ע הוא ולא חשיב הכא כסתם ואח"כ מחלוקת דמחלוקת ר"מ ורשב"ג דפ' פסולי המוקדשין לא נגע ולא פגע בזה דהתם לאו במוחזק לן דעובר על זה הוא אלא דאנו חושדין אותו שמא הוא מכת הכהנים החשודים בכך ואפי' את"ל דאי אפשר לומר כן דאפילו רשב"ג מודה במוחזק לן מ"מ אינו כ"כ רחוק לומר דלא קי"ל כרשב"ג במוחזק לן דעובר ובמוחזק הוא דסתם לן תנא הכא וצריך טעם אמאי לא ניחא ליה לרבינו לומר הכי כי היכי דלא נידחי סתם מתני' דהכא מהלכתא:

והנה הר"מ בפ"ב מה' מעשר דין י"ז כתב וז"ל חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צריך לומר עם הארץ וכו' אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא נראה כעושה קנוניא כמו שביארנו עכ"ל מתבאר מדברי הר"מ דס"ל כסברת רבינו דס"ל דאפי' בחשוד דמוחזק לן דעובר קי"ל דנאמן בשל אחרים דהרי כתב בתחלה חשוד שהעיד וכו' ואח"כ כתב ואין צריך לומר עם הארץ וכו' דהכוונה לומר דלא מבעיא עם הארץ דמאי דחשדינן ליה על המעשרות לאו מצד עצמו הוא אלא דתלינן שמא זה הוא מאותם החשודים על המעשרות דכיון דמצד עצמו לא הוחזק לן בכך פשיטא דנאמן על של אחרים אלא אפילו החשוד מצד עצמו על המעשרות דמוחזק לן דאינו מפריש מעשרות עם כל זה נאמן בשל אחרים ומאחר שמדברי הר"ם עצמו נראה דיש צד לחלק בין מוחזק לאינו מוחזק וכן נראה מדברי הר"ם בפי"א מה' עדות שהוצרך לאשמועינן דבב' האופנים נאמן להעיד בשל אחרים וצריך טעם אמאי דחה סתם מתני' דהכא דסתם לן כר"מ מהלכתא בהיות דאפשר לומר דבמוחזק לן הלכה כר"מ:

שוב ראיתי להרשב"א בתשובה ח"א סי' ס"ד דעלה בדעתו לחלק בהכי דבחשוד גמור דמוחזק לעבור יש סברא דלכ"ע אינו נאמן בשל אחרים וכתב בסוף דיבורו דאין לחלק בהכי דכן דעת כל הפוסקים יעו"ש הרי דגם הרשב"א לא מצא שום הכרח לדחות חילוק זה כי אם מדברי הפוסקים ותו לא:

והנה כתב הראב"ד על דברי הר"מ הנזכר וז"ל אמר אברהם אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס וכו' ועוד דר"מ ס"ל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות כר"מ עכ"ל מתבאר מדברי הראב"ד דס"ל דהאי דסתם לן תנא כר"מ במתניתין הכא הויא הלכתא ולא שייך הכא לומר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת דמחלוקת דר"מ ורשב"ג ואיפסקא הלכתא כרשב"ג הוא בענין מטיל מום דקנסא הוי וליכא שום חשש איסור תורה דאפילו אם הטיל בידים ליכא שום איסור תורה ובכה"ג יש להקל יותר ולומר דנאמן בשל אחרים אבל בשאר איסורים דאיכא חשש איסור תורה כגון דמאי דאמרינן דפירות ע"ה הוו ספק וצריכין לעשר ואינם נאמנים לומר שהם מעושרים דאע"ג דאינו אלא מדרבנן מ"מ הא איכא חשש איסור תורה דאם אינם מעושרים הרי הוו טבל מן התורה בהא לא קיי"ל כרשב"ג אלא כר"מ ומתני' דסתם לן תנא כר"מ הוא באופן זה דאיכא חשש איסור תורה ויש לדקדק על סברת הראב"ד דהא מצינו דהחמירו חז"ל על ענין קנס זה דמטיל מום יותר ממה שהחמירו בענין פירות עם הארץ שהרי כתב הראב"ד בס"פ י"א מה' מעשר על מ"ש הר"ם בדין י"ג המוליך חטיו לטוחן עובד כוכבים הוי גם דמאי שמא החליפן בחטים של ע"ה וכתב הראב"ד וז"ל אמר אברהם ואם מפני הספק הזה הלא הוא ס"ס עכ"ל וכתב מרן הכ"מ על דבריו וז"ל טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עשר ותקן פירותיו ואני אומר דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הם ואפי' הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור למיחש בהו לספק ספיקא עכ"ל נמצא דלדעת הראב"ד דלענין דמאי בספק אחד יש להתיר מטעם ס"ס דמעיקרא הוי ספק דשמא אותו ע"ה מעשר פירותיו וא"כ קשה מהא דאמרינן בפרק כל פסילי המוקדשין דף ל"ה ע"ב אמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך ב' מן השוק להעיד עליו ומתבאר שם דאף דר"נ פליג עליה דרב חסדא וס"ל דהבעלים מעידין היינו בספק בכור דישראל מטעם דישראל לא חשידי אמומי אבל ספק בכור ביד כהן אין הבעלים מעידין דכהנים חשידי אמומי יעו"ש ואם איתא לסברת הראב"ד בדין המוליך לטוחן עובד כוכבים דחשיב ס"ס אם כן הכא בספק בכור ביד כהן אמאי מחמרינן כילי האי כיון דמעיקרא מאי דאמרו חכמים בבכור ביד כהן שלא להאמין לבעליו הוא מטעם ספיקא שמא הוא הטילו בידים ובהצטרף ספק אחר אמאי לא יאמינו אותו וא"כ בספק בכור אמאי לא נאמין אותו הא איכא ס"ס דהא מעיקרא אפשר שהאמת הוא שלא הטילו בידים ואת"ל שהוא הטילו אפשר דאינו בכור דהא ספק הוא כיון דלפי שיטת הראב"ד בההיא דפירות ע"ה מתירין בספק אחד בהצטרפות עיקר הספק שאסרו חז"ל לומר דחיישינן למיעוטא ושמא לא עשרן והכא נמי הוי דכוותה וכיון דלדעת הראב"ד בקנס זה דליכא חשש איסור תורה קיל טפי מדמאי דאיכא חשש תורה דמש"ה ע"ה אינו נאמן על של אחרים אם בפירות ע"ה דחמירי דאיכא חשש איסור תורה מקילינן בס"ס כ"ש באיסור קנס דליכא חשש איסור תורה דשפיר יש להתיר בס"ס אלא עכצ"ל דאע"ג דהוי קנסא וליכא חשש איסור תורה מ"מ חמיר טפי מפירות ע"ה דהתם כיון דרוב ע"ה מעשרין הם וקי"ל דלא חיישינן למיעוטא ועם כל זה חששו חז"ל למיעוטא לחומרא היינו דוקא בדליכא ספק אחר אבל בדאיכא ספק אחר לא החמירו דהוי מעוטא דמעוטא ולמעוטא דמעוטא לא חיישינן משא"כ לענין קנס דאף דהוי מדרבנן מ"מ עיקר מאי דאסרו חז"ל בעדות הבעלים הוא משום דרוב הכהנים חשודים בזה ובתר רובא אזלינן ואמרינן דכהן זה מן הרוב הוא ומן החשודים הוא וכיון דאיכא רובא דחשודים אין להתיר בספק בכור מטעם ס"ס כיון דמעיקרא ספק הראשון אם הטילו בידים הוי ספק קרוב לודאי דהטילו בידים כיון דרוב הכהנים חשידי ולא חשיב ס"ס וא"כ ה"ה די"ל הכי לענין נאמנות בשל אחרים דאם אנו אומרים דאינו נאמן עם הארץ על פירות אחרים לומר מעושרים אף דהתם קיל טפי דרוב ע"ה מעשרים ואינו אלא דחיישינן למיעוטא כ"ש וק"ו לענין קנסא דמטיל מום החמור טפי דהוי קרוב לודאי דהטילו בידים כיון דרוב הכהנים חשידי בכך ובתר רובא אזלינן וכמו שהחמירו חז"ל בקנס זה לאסור אפילו בס"ס מה שלא החמירו בפירות ע"ה כן נמי יש להחמיר בענין נאמנות בשל אחרים טפי בדין קנסא דמום יותר מפירות ע"ה:

והנה הראב"ד הקשה על סברת הר"ם הכא בה' מעשר ובה' עדות מהירושלמי דפריך אמתני' דאמר איש פלוני נאמן ועד א' נאמן אמרינן קל הוא שהקילו באכסניא מפני חיי נפש והרב פ"ח יו"ד סי' קי"ט והרב מ"א ה' עדות סי' י"ט שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כתבו ליישב דמאי דאמרינן דחשוד על הדבר מעידו היינו על הדבר בעצמו לומר דהוא מתוקן אבל להעיד על איש אחד דנאמן הוא חד לא מהימן בהא דזה עדות גמורה וצריך ב' עדים והרב מ"א הביא ראיה מההיא דאמרינן בר"פ אם אין מכירין אותו יעו"ש ועפ"י סברא זאת אפשר להבין מאי דאמרינן עוד בירושלמי שם בסוף פ"ד דדמאי אחר מאי דמשני ר"י דהכא הקילו משום חיי נפש וז"ל תניא הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם הרי זה נשאל בין לחבר ובין לע"ה דברי רשב"ג ר' אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד אתיא דרבי כר"מ ורשב"ג בשיטתיה דתנינן תמן כל המומין הראוים לבא בידי אדם וכו' א"ר יונה מה פליגי לחלק אבל ליקח אפי' רשב"ג מודה מה בין לחלק מה בין ליקח קול יוצא לחילוק ואין קול יוצא ליקח עכ"ל הירו' לפי גירסתינו וכן הוא גירסת מהר"ש סיריליין. בביאורו על הירושלמי כ"י ופי' דברי הירושלמי וז"ל נכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ובתוספתא קתני והיה בידו תרומה ומפרש לקמן דרוצה לחלקה לכהני העיר ואין יודע אם אוכלין בטומאה או בטהרה או שהיה עומד בגורן ורוצה לחלק התרומה נשאל בין לחבר ובין לע"ה דאפילו ע"ה נאמן לומר זה כהן ואוכל בטהרה ועל מאי דאמרינן אבל ליקח אפילו רשב"ג מודה כתב וז"ל אבל ליקח אף רשב"ג מודה לרבי דאין ע"ה נאמן לומר זה כהן ואוכל בטהרה כדמפרש קול יוצא לחילוק וידעי כ"ע כשמחלק תרומה ולא משקר אבל הלוקח בצנעא לוקח עכ"ל ומפשט דברי הירושלמי נראה דרבי יונה בא לדחות מאי דס"ד הש"ס לומר דרבי דהכא כר"מ ס"ל ורשב"ג דהכא לשיטתיה דאמר גבי מומין דנאמן על של אחרים וה"ה הכא וע"ז דוחה רבי יונה דהכא רשב"ג לאו משום דלשיטתיה אזיל אלא משום דלחלק קול יוצא דידעי כ"ע כשמחלק תרומה ולא משקר משא"כ ליקח פירות מאחר על פי עדות ע"ה שאומר שהוא נאמן דאפילו רשב"ג מודה שאינו נאמן וזה תימא דאפילו לסברת הראב"ד דס"ל דיש חילוק בין ההיא דמטיל מום שהוא קנסא דרבנן לשאר דברים דיש בהם חשש איסור תורה היינו