מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קז

גזירת מגדלי בהמה בא"י דבטעם זה אין כאן טעם על בהמה גסה למה לא ישלם כל דמיו ומהתימה על מרן הכ"מ והרב בל"מ שלא הרגישו כלל מזה ולא ראיתי מי שהרגיש מזה כי אם מהר"י קורקוס בביאורו כ"י שהאריך בדברי הר"מ אלו ובסוף כתב וז"ל דרך רבינו דחוק ולשונו כאן קצר וסתום דפתח בגסה ודקה וסיים בדקה לבד וגם כי לא ראינו שאסרו לגדל בהמה גסה משום גזירת דקה ומ"מ יש ליישב שגם בהמה גסה נזק וחשש גזל יש בה אלא שלא גזרו מפני שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה וגם דלרעות אפי' גסה אסור כאשר הכריחו בתוס' פ' מרובה דלכך שייך שפיר למקנס ולמגזר בכולהו ומ"מ לשון רבינו סתום והי"ל לפרש עכ"ל עינינו הרואות כמה נדחק מוהריק"ו לישב דברי הר"מ ולא נראה בעיניו ואולם לפי חומר הנושא נלע"ד לומר במה שיש לדקדק בדבריו דאם כוונת הר"מ הוא משום גזירת מגדלי בהמה דקה בא"י וכפי' ב' דרש"י א"כ למה הוצרך לכתוב מפני שקנסו את בעל הבהמה שלא ישהנה ושלא יגדל בהמה דקה בא"י דמהראוי היה שיכתוב בלבד מפני שקנסו את בעל הבהמה שלא יגדל בהמה דקה בא"י ולמה כתב שלא ישהנה ועוד דלפחות הול"ל שלא ישהנה כדי לגדל בהמה דקה בא"י דמדנקט האי לישנא נראה דב' דברים וב' חששות הם לכן נראה דס"ל להר"מ דעיקר מה שאמרו שלא ישלם כל דמיו בדקה ובגסה הוא מטעם קנס שקנסו לבעל הבהמה מפני שהשהה אותה ולא הקריבה מיד דמפני שהשהה את הבכור שלא הקריבו ודעתו היה כדי שיפול בו מום ויוכל למוכרו לזרים ויהיה לו הנאה וכיון דמפני זה שהשהה מלהקריבו אירע דבר זה לשוחטו שלא ע"פ מומחה קנסו אותו שלא ישתלם כי אם מחצה וכיון שיראו הכהנים שקנסו אותו בשביל ששהה מלהקריבו יהיו זריזין להקריבו מיד ולא להשהותו וזהו מ"ש שקנסו אותו כדי שלא ישהנה ומצינו כיוצא לזה שאסרו חכמים צמר שנשר מהבכור מחיים ואפי' אחר שחיטה מטעם שלא ישהנו אצלו ולא יקריבנו דמצוה לאוכלו תוך שנתו בין תם בין בעל מום וכמ"ש הר"מ שם בפ"ג דין י"א יע"ש וא"כ ה"ה הכא די"ל דכדי שלא ישהה אותו קנסו חז"ל דאם אירע ששחטו שלא על פי מומחה הואיל ואירע דבר זה מחמת שהשתא אותו שלא ישלם כי אם מחצה כדי שלא ישהא אותו אלא דבבהמה דקה קנסו אותו יותר שישלם רביע לבד כיון דאם משהא אותו מלבד דעובר על המצוה דמצוה להקריבו מיד עובר ג"כ על דברי חכמים ז"ל שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י ומש"ה קנסו אותו ביותר ולא ישלם כי אם רביע דבזה לא יבא להשהותו ולא יגדל בהמה דקה בא"י ע"י שהייתו זה נלע"ד בכוונת דברי הר"מ ואם כנים אנחנו בכוונתו הרי מתבאר מתוך דבריו דדין זה לא שייך כי אם בזמן שבה"מ קיים דבזמן הזה כל שהוא תם אי אפשר אם לא ישהנו עד שיפול בו מום ואין לקונסו על שהייתו וא"כ קשה דאמאי לא ביאר דאם מום זה בדוקין שבעין דהוי ספיקא אינו חייב לשלם אפי' מחצה ורביע כיון דקי"ל כרבנן דזה כלל גדול בדין דהמע"ה דלדעת הר"מ אין לומר דתקנת חז"ל הוא הכא דיחלוקו כמ"ש התוספות לדעת ר"ש דהא לפי מ"ש בטעם הדבר דאינו משים דהוי ממון המוטל בספק אלא משום קנס מנ"ל לומר דתקנו חז"ל הכא דיחלוקו כשאר מקומות כיון דלא בא מפורש תקנתם והרב כ"י הביא פירוש רגמ"ה שכתב גבי הא דמשום גזירת מגדלי בהמה דקה וז"ל משום קנס מגדלי בהמה דקה דאסור לגדל בהמה דקה בא"י ומסקינן דהאי בכור של בהמת כהן והוא גדל בהמה דקה עכ"ל מתבאר מדבריו דדוקא בכהן שגידל בהמה וילדה בכור הוא דקנסינן ליה אבל אם ישראל נתן לכהן בכור שגידל בהמה באיסור או בהיתר כחושבים שהוא מותר וילדה בכור אף שהכהן שהה הבכור עצמו וגידלו לא קנסינן ליה דגידול בכור עצמו דחזי להקרבה ליכא איסור גידול בהמה דקה בא"י ואין נראה כן משמעות דברי הר"מ לפי האמור:

(לא) מתני' החשוד על הבכירות אין לוקחין ממנו בשר צבאים וכו' וכתב רש"י החשוד על הבכור כגון החשוד להטיל מום בבכור עכ"ל מבואר מדברי רש"י דס"ל דמתני' לא מיירי בחשוד לשחוט בכור תם ממש בלא מום וה"ט דחשוד כזה מלתא דלא שכיח שישחוט קדשים בחוץ שהוא בכרת דאע"ג דנחשדו הכהנים להטיל מום בבכור לא נחשדו לאכול קדשים בחוץ וכמ"ש רש"י בפ' כל פסולי המוקדשים דל"ו ע"א בד"ה אבל הכא בבכור דלא סגייא דלא אמר וכו' וז"ל דקדשים תמימים אין הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת הוא אבל נחשד להשיל בו מום דלאו בעלמא הוא עכ"ל ובפרט דאיכא למימר דכיון דאפשר לו ע"י מום דאיסור קל הוא לא שביק איסור קל ועביד איסור חמור דכרת ומה גם דבהטלת מום בדיעבד הרי אין כאן איסור דאורייתא דבדיעבד מותר לשוחטו במום זה מדאורייתא אלא דמדרבנן קנסו אותו שלא לשוחטו במום ואפי' אם שחטו שלא יהיה לו הנאה ממנו מפני שעבר אדאורייתא והטיל בו מום משא"כ בשחט אותו בלא מום דמלבד דבשחיטה עבר על כרת גם בדיעבד חשיב כאוכל קדשים בחוץ וכל כי הא שייך לומר חזקה דלא שביק התירא דאורייתא ועביד איסורא דאורייתא דאע"ג דעביד איסורא דרבנן מ"מ כל היכא דאפשר לאדם שלא לעשות איסור תורה לא שביק התירא דאורייתא ועביד איסורא דאורייתא וכמ"ש הרדב"ז בח"א סי' רצ"ז יע"ש ולפי מ"ש רש"י במתני' בד"ה בשר צבאים וכו' וז"ל זימנין דמוכר אימר שבשר צבי הוא עכ"ל עכצ"ל דבכור תם דקאמר לאו תם ממש קאמר אלא דהיה תם והוא הטיל בו מום וכן בגמרא שכתב רש"י בד"ה שמעו רבנן דבכור תם הוא וטעון קבורה ומפסידו ליה מינאי עכ"ל צ"ל ג"כ דהיה תם קאמר אלא שהוא הטיל בו מום דאם איתא דס"ל דמתניתין איירי בחשוד בב' אופנים דחשיד אהטלת מום או לשוחטו תם אמאי בתחלת דבריו בפי' מתניתין לא כתב אלא אופן זה דחשוד להטיל מום וצ"ל דס"ל לרש"י דהמטיל מום דקנסוהו רבנן שלא ישחט במום זה בכלל קנס שקנסו חכמים ז"ל הוא דאפי' אם עבר ושחטו אסור ליהנות ממנו לא לאוכלו ולא למוכרו וליתנו במתנה לאחרים ומש"ה אסרו שאין לוקחין בשר ממי שהוא חשוד להטיל מום כי היכי דלא להוי ליה הנאה למטיל דבלאו הכי מה הועילו חכמים בתקנתם ואין להקשות ע"ז דא"כ התינח בלוקח בשר עגל וכיוצא דאיכא למיחש שהוא בכור אבל בבשר צבאים אמאי אסרו ליקח ממנו מטעם דאדום הוא ומחלף בבשר עגל כיון דהא איכא ס"ס דאפשר שהוא בשר צבאים כמו שאומר ואת"ל שהוא בשר עגל אפשר שאינו בכור ואף שהוא בכור אפשר ששחטו ע"י מום שנפל מאליו דהא ליתא דכיון דגזרו חכמים ז"ל ליקח בשר עגל וכיוצא מהחשוד להטיל מום מפני הספק שמא בכור הוא והטיל בו מום כיון שעיקר האיסור והגזירה אינו אלא מחמת ספק וחשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור ואינו ניתר עד שיהא בו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון אשר אסרו בשר עגל מחשש איסור בכור וכמ"ש כיוצא לזה הפ"ח בכללי הס"ס כלל י"ד מ"ש האו"ה בכלל מ"ז דמטעם זה גבינות של ישראל שהיו בבית העובד כוכבים וספק אם נחלפו בגבינות העובד כוכבים דיש להחמיר בספק חליפתן כיון דעיקר האיסור והגזירה דגבינות העובד כוכבים אינו אלא מחמת ספק וחשש איסור תורה ועשאוהו כודאי איסור יע"ש דמטעם זה אמרינן בפ' כל פסולי המוקדשין דלרב חסדא ספק בכור בבית ישראל צריך ב' שיעידו על המום ואפי' לרב נחמן דקי"ל כוותיה דס"ל דהבעלים נאמנים היינו ישראל משום דלא חשידי ישראל אמומא אבל כהנים דחשידי אמומא אין הבעלים נאמנים ואמאי אין אנו מתירין מטעם ס"ס דהא ספק בכור הוא ושמא אינו בכור ואת"ל הוי בכור שמא לא הטיל המום בידים אבל לפי האמור אתי שפיר דכיון דעיקר איסור והגזירה אינו אלא מחמת ספק שאסרו כל בכור שאומר הכהן שנפל מום מאליו כיון דחשידי אמומא עשאוהו כודאי איסור ואינו ניתר אלא בב' ספיקות מלבד הספק הראשון כיון דהספק הראשון עשאוהו כודאי וא"כ ה"ה הכא במתני' דבבשר צבאים ליכא אלא ספק אחד דאפשר דהוא בשר צבי ואין להתיר בספק אחד כיון דאי הוי בשר עגל עשאוהו כודאי איסור ואינו ניתר כי אם בב' ספיקות מלבד הספק הראשון:

ועוד נראה דהיינו טעמא דפי' רש"י במתני' דהחשוד על הבכור היינו דחשוד להטיל מום בבכור משום דבמתניתין דלקמן קתני החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח וכו' דאם איתא דגבי בכור נמי מיירי דחשוד למכור בשר בכור תם לשם בשר חולין הכי הול"ל מתני' החשוד להיות מוכר בשר בכור לשם חולין כדקתני גבי תרומה ועוד דגבי תרומה אפליג ר"י ור"ש דלר"י אפילו מים ומלת אין לוקחין ממנו ולר"ש דוקא כל שיש בו זיקת תרומה ואם איתא דמתני' דבכור מיירי נמי במוכר בשר בכור תם לכם חולין אמאי סתם לן תנא הכא כר"ש דלא אסיר כ"א דבר שיש בו זיקת בכור תם דהא כל מאי דקתני מתני' הוא דברים שיש בהם זיקת איסור בכור תם ואמאי לא קתני עלה פלוגתא דר"י ור"ש דלר"י כיון דאיסור זה דבכור הוא איסור חמור כתרומה דהא אוכל קדשים בחוץ איסור כרת הוא ופשיטא דלרבי יהודה קנסינן ליה דאין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דומיא דתרומה ואמאי בזה סתם כר"ש וגבי תרומה שנאה במחלוקת אלא ע"כ צ"ל דמתני' דבכור הוא בחשוד להטיל בו מום וכיון דאחר שהטיל בו בו מום אין איסורו אלא מדרבנן ובפרט דאעיקרא איסור הטלת מום אינו אלא לאו בעלמא אפילו ר' יהודה מודה דלא קנסינן ליה כולי האי כ"א דוקא בדבר שיש בו זיקת איסור בכור ולא עוד ואולם מדברי הר"ם בפ"ג מהל' בכורות דין ה' שכתב החשוד על הבכורות למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים וכו' מתבאר בהדיא דלא סבירא ליה כפי' רש"י אלא דחשוד למכור בכור תם לשם חולין ומתני' דבכור הוי כעין מתני' דתרומה ולכאורה קשה דא"כ אמאי לא קתני גבי בכור כדקתני גבי תרומה וגם אמאי לא פליג ר"י נמי גבי בכור כיון דאיסור כרת הוא ואיסור כרת חמור מתרומה דבמיתה בידי שמים היא כדמוכח בכמה דוכתי דכרת חמור ממיתה ועיין בפ' כל שעה דף ל"ב ע"ב וא"כ אם באיסור תרומה ס"ל לר"י דקנסינן ליה דאפילו מים ומלח אין לוקחין ממנו כל שכן גבי בכור דאיסור כרת הוא וא"כ אמאי לא פליג נמי רבי יהודה גבי בכור ואין לומר דמה שכתב הר"מ החשוד על הבכורות למוכרן לשם חולין אין כוונתו דמוכר בכור תם בחזקת חולין אלא דמוכר בכור בעל מום לשם חולין והיינו דמזלזל במכירתו דשוחטו באיטליז ומוכרו באיטליז ושוקל בליטרא כבשר חולין וקיימא לן דהבכור אינו נמכר באיטליז ונשקל בליטרא כדאמרינן בר"פ כל פסולי המוקדשין וכתבו התוספת שם דאיסור זה מדאורייתא הוא יע"ש וכיון שכן י"ל דמי שהוא חשוד ע"ז אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים משום קנס דעבר אדאורייתא וכיון דאינו איסור חמור כדין תרומה א"ש דלא פליג ר"י ע"ז לאסור ליקח ממנו אפילו מים דהא ליתא דהא סיים הר"מ בדבריו וז"ל אבל לוקחים ממנו טווי ובגדים ועורות עבודים שאינו מעבד עור בכור תמים מפני שהוא מפחד וכו' ואם איתא דבבכור בעל מום מיירי דמזלזל במכירתו בכור תם שכתב הר"מ מאן דכר שמיה ועוד דאי מיירי בבכור בעל מום דמזלזל במכירתו התינח דקנסוהו שלא לקנות ממנו אפילו בשר צבאים מפני שהוא דומה לבשר עגל ואם יקח ממנו נמצא דמחזיק בידו למכור בשר בכור בזלזול אבל למה קנסו ליקח עורות וצמר אפילו מלובן ואצ"ל צואי כיון דבמכירת אלו הדברים לא עשה שום איסור אפילו שהם של בכור ולא שייך איסור זילזול במכירות דברים אלו וכן ראיתי למהרי"קו בביאורו כ"י שכתב ע"ד הר"מ וז"ל ופירש"י החשוד על הבכור כגון שחשוד להטיל מום בבכור ורבינו מפרש שחשוד למכור בכור לשם חולין פירוש ומזלזל במכירת הבכור וכבר נתבאר שאין לזלזל במכירתו או שחשוד למכור בשר בכור תם קאמר והוא הנראה ממה שכתב שאין מעבדין עור בכור תמים וכו' בזה הוא שראוי להחמיר עכ"ל הרי שהרב כתב בפירוש דברי הר"מ ב' דרכים כאשר צדדנו וכתב דהעיקר הוא שחשוד למכור בשר בכור תם והנה כי כן קשה דכיון דמיירי בחשוד למכור בשר בכור תם איסור חמור הוא ואמאי לא פליג ר"י לאסור אפילו ליקח ממנו מים ומלח כדין תרומה ולענין פלוגתא דר"י ור"ש גבי החשוד על התרומה כתב רבינו והרא"ש דהלכתא כר"ש מטעם מאי דאמרינן בשמעתין בההוא טבחא וכו' דקנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי כר"ש וי"ל קצת דאמאי לא כתבו מטעם אחר דנראה דסתם לן תנא כר"ש בההיא דתנן בפ' אין מעמידין דף ל"ט ע"ב החגבים הבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין וכן לתרומה ואמרינן עלה בגמרא מאי וכן לתרומה אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר וכו' מותר אירתותי מרתת סבר שמעו בי רבנן ומפסידו לי מינאי ע"כ ולפי דברי רב ששת ע"כ מתני' כר"ש דלא אסיר כ"א דבר שיש בו זיקת תרומה דמש"ה דוקא במה שלפניו שכבר ראינו דבכלל הפירות אשר היו לפניו היה ג"כ תרומה ומכרה לשם חולין מפקירין ב"ד כל מה שלפניו אבל מה שיש לו באוצר וכיוצא אין מפקירין דכולי האי אין קונסין אותו:

(לב) גמ' סתמא כר"מ ולית הלכתא כר"מ כדמברר באידך פרקין החשוד ע"ז וכו':

הנה עה שכתב רבינו כדמברר באידך פרקין היינו מאי דאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ה דתנן כל המומין הראויים לבוא בידי אדם רועים כהנים אינם נאמנים רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואתמר התם אמר רב נחמן הלכתא כרשב"ג ומסיק התם והלכתא כר' שמעון בן גמליאל ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו ואע"ג דהא דאפסיקו הלכה כרשב"ג התם הוא על מאי דאפליגו התם בברייתא רשב"ג ור' יוסי דלרשב"ג אפילו בנו ובתו מעיד ור"י אומר אפילו הם עשרה והם בני ביתו אין מעידין עליו מ"מ כיון דאיפסקא הלכתא כרשב"ג לגבי ר"י ואמרינן דהכי הלכתא כרשב"ג דאפילו בנו ובתו מעיד כל שאינו מעיד הוא בעצמו או אשתו כגופו הרי מפורש יוצא דלית הלכתא כר"י דאמר דאינו נאמן אפילו על של אחרים ובפרק בתרא דיומא דף ע"ח ע"א אמרינן דר"י בן זמרא הכי קא מבעיא ליה הלכה כר"מ או, כרשב"ג ופשט ליה הלכתא כרשב"ג דנאמן על של חבירו יעו"ש ואע"ג דסתם לן תנא הכא במתני' כר"מ וקי"ל הלכה כסתם