מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קו

שהזכיר בקונטרס נמי בכור בעל מום לא דייק כדמוכח לקמן דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו עכ"ל נמצא דגם רש"י ס"ל כסברת רבינו יהודאי גאון וכן מתבאר מדברי רבינו ישעיה שהביא הרב שם בפרק הפרה על דף נ"ג סמוך לדברי הרשב"א הנזכר דס"ל דבבכור בעל מום לא קרינן רעהו ונמצא דכמה ראשונים קיימי בשיטה זאת רבינו יהודאי גאון ורש"י והתוספות והרשב"א ורבי ישעיה ותלמידי ר"פ דכולהו ס"ל דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו אלא דנראה ודאי דלכ"ע אינו חלא אליבא דרבנן דפליגי אר"י הגלילי וכמו שכתבו התוספות בפ"ק דב"ק כנזכר ומדברי הרא"ש בפסקיו בסוף פרק הפרה סי' י"ג נראה דפסק כן לענין הלכה שכתב גבי בכור וז"ל וכ"ש בכור בע"מ שאין לו פדיה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור יע"ש וא"כ הכא אי אליבא דרבנן הוא אפילו במונח שהיה מום קבוע אמאי חייב לשלם כיון דקי"ל דהמזיק נכסי הקדש פטור כדתנן בפ"ק דב"ק דף ט' נכסים שאין בהם מעילה וכתב רש"י כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהם מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזיקין משור רעהו עכ"ל וכן מתבאר מדברי רש"י והתוס' בפ"ה ממס' מעילה דף י"ט ע"א גבי יאכל פרט למזיק יע"ש וכיון דלענין נזקי שור בכור בעל מום לא קרינן בו שור רעהו דשור הקדש חשבינן ליה לרבנן א"כ ה"ה בשאר נזיקין דהמזיק בכור בעל מום כמזיק נכסי הקדש ממש הוא ופטור וא"כ הכא לרבנן אמאי חייב לשלם הא לו יהיה כמזיק בידים מ"מ מזיק נכסי הקדש פטור אלא ע"כ צ"ל דהכא אליבא דר"י הגלילי הוא דמיירי דוקא בזמן שבה"מ קיים דלר"י הגלילי בזמן שבה"מ קיים דוקא תם לא הוי ממון בעלים אבל בע"מ הוי ממון בעלים ומשו"ה מי שנשחט על פיו חיוב אם היה בעל מום קבוע אלא דזה דוחק לענ"ד דסתמא נראה דאפי' בזמן הזה מיירי ועוד נראה דלכל הראשונים דגרסינן התם בפ' הפרה ומאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה ע"כ צ"ל דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"י הגלילי דהלכה כרבים כיון דסתמא דתלמודא מפרש פלוגתא דפליגי אביי ורבינא התם דבתראי נינהו בבכור בעל מום דאתי כרבנן דלא כר"י הגלילי דאע"ג דבפ"ק דב"ק דף י"ב מוקי סתמא דמתני' דנכסים שאין בהם מעילה כר"י הגלילי היינו ר' יוחנן דמוקי לה הכי אבל רבא דהוא בתרא משני התם באופן אחר דאמרינן התם רבא אמר מאי נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה ע"ש ואע"ג דהר"ם בפ"ח מה' נ"מ פסק כר"י הגלילי וכמ"ש הרב ל"מ שם מלבד דהר"ם נראה דפסק איפכא במקומות אחרים וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ד מה' מעילה דין ח' ועיין להרב ל"מ בפ"ו מה' בכורות יתר ע"כ דמדברי הר"ם בפי"ג מה' נ"מ נראה דלא גריס גירסא זאת דמאי ניהו בכור דלא כתב אלא שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים דקודם פדייה יע"ש ולא הזכיר, דין בכור כלל אבל להראשונים דס"ל כגירסא זאת ע"כ צ"ל דקיי"ל כרבנן ובפרט הרא"ש בפסקיו שהביא הא דבכור להלכה בפ' הפרה כנזכר ובפ"ק דב"ק כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ומסקינן דלר"י הגלילי במתנות כהונה בזמן הבית לא הוי ממון בעלים אבל בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ולרבנן אפילו בכור בע"מ חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש את האשה כדאמרינן בפ' הפרה וכו' ויש שפסקו הלכה כר"י הגלילי משום דסתם מתני' כוותיה וכו' ומיהו נ"ל מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקדש אשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצ"ע עכ"ל הרי מתבאר מדבריו שכתב דמההיא דאיפלוגו אביי ורבינא דהוו בתראין שמעינן דהלכה כרבנן כמ"ש:

שוב ראיתי לרש"ל בפ"ק דב"ק סי' ל"ד שהביא דברי הרא"ש דפ"ק דב"ק שפסק כרבנן ודחה שם ראיותיו והעלה דהלכה כר"י יעו"ש וא"כ גם שאר הראשונים הנזכר יכולים אנו לומר דאף דס"ל דלרבנן אפילו בכור בעל מום לאו ממון בעלים הוא מ"מ לא קיי"ל כוותייהו אלא כר"י הגלילי ובהכי אתי שפיר מתני' דהכא דמי שנשחט על פיו חייב לשלם אבל לסברת הרא"ש דפסק כרבנן דאפילו בע"מ לאו ממון בעלים הוא ודינו כדין הקדש א"כ איך פסק דין זה דאם נשחט על פיו חייב מטעם מזיק הא מזיק נכסי הקדש פטור הוא ולרבנן דקי"ל כוותייהו בכור בעל מום כיון דלאו בר פדיה הוא לא פקע קדושתו מיניה ולא קרינן ביה שור רעהו לכן נראה דהעיקר כמו שכתב רש"ל שם דגם הרא"ש חזר בו דבפ' כל פסולי המוקדשים הביא המשנה של מסכת מעשר שני שמקדשים בו את האשה לפסק הלכה והך דשמעתין הוא ראיה גדולה על זה דחזר בו ממה שכתוב בבבא קמא:

איך שיהיה נמצינו למדין דעכ"פ צ"ל דסוגיין אליבא דר"י הגלילי הוא דקי"ל כוותיה וצ"ל דמיירי דוקא בזמן שבה"מ קיים אלא שקשה לזה למה לא ביארו הפוסקים זה דמיירי בזמן שבה"מ קיים וסתמו את דבריהם ונראה דלא יקשה כן כי אם לדעת רש"י ז"ל שכתב דהיינו טעמא דמשלם מחצה לגסה ורביע לדקה משום דהוי ספק דהיה לו לבאר דמיירי בזמן שבה"מ קיים דוקא אבל לפוסקים כהר"מ ורבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דפסקו דין זה סתם ולא חלקו כן ואדרבא נראה דלרבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דאין דרכם לפסוק הלכתא למשיחא דבזמן הזה מיירי ואין כאן שום קושיא דאפשר דלא ס"ל כדעת רש"י דמשום ספק נגעו בה כיון דלא קי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין וכמ"ש התוס' בד"ה רביע וכו' וכתבו דתקנתא דחכמים בעלמא הוא והתוס' חיצוניות ביארו דבריהם יותר וז"ל פירש"י ז"ל דהוי ליה ממון המוטל בספק חולקים והקשה הר' אלחנן כיון דהאי טעמא משום דהוי ממון המוטל בספק אין זה אלא לסומכוס אבל חכמים חולקים עליו וסוברים דהמע"ה וא"כ ה"נ הול"ל הכי ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים חולקים עליו ואומרים שזה הכלל בדין המע"ה כדאמרי' בפרק הפרה ואומר ר' אלחנן דתקנתא בעלמא היא ולא רצו לחלק בין מום למום עכ"ל והר"מ ורבינו הרמב"ן ודעמייהו לא ס"ל דהוי תקנתא דרבנן אלא ס"ל דברייתא דקתני משלם מחצה לגסה וכו' מיירי בנמצא מום ממומי הגוף דאין להסתפק בו דודאי מחיים נמי מום קבוע היה דהאי תנא כר"מ דקי"ל כוותיה אתי דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין וכיון דמיירי בהכי אין כאן ספק כלל דודאי אם היה רואהו מומחה היה מתירו על ידו ולא ס"ל כסברת התוס' דכיון דהוי תקנתא לא פלוג רבנן בין מום למום והם ס"ל דה"ט דמשלם מחצה כפי' השני שכתבו התוס' וז"ל ועוד יש לפרשו דה"ט דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה חולין כדאמרינן בפ' אע"פ וכו' ומיהו לא דמו ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור במומו שרי לגמרי כצבי ואיל עכ"ל ונראה דכוונת התוספות דמב' טעמים שערו חז"ל דאינו שוה יותר הן מטעם דכל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר אם היה בא זה למוכרו לאחר בזמן הזה היה מוכרו בזול כיון דהלוקח לוקח על הספק דשמא אכתי לא הוי מום קבוע וצריך להמתין עד שיפול בו מום והן מטעם אחר דאפילו אם היה נשחט ע"פ מומחה היה נמכר הבשר בזול דהא קיי"ל דבכור ומעשר אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא כדאמרי' בריש פרק כל פסולי המוקדשין וזה פשוט דמטעם זה נמכר יותר בזול וכמו שנתבאר בזבחים דף ע"ה ע"ב גבי מתפיס בכור לבדק הבית יע"ש ועל טעם זה הוא שדימו התוספות דין בכור לתרומה ודחו דאף דבכור נמי נמכר בזול כתרומה מטעמא דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא מ"מ כיון דנאכל לזרים ובטומאה כצבי וכאיל לא דמי ממש לתרומה אבל מ"מ בהצטרפות ב' הטעמים דכל שעדיין עומד בספק אינו נמכר בשיוויו בעודנו חי וגם אחר שחיטה נמכר בזול מהטעם הנזכר שיערו חכמים דאינו שוה יותר ממחצה והרב כ"י הביא פי' רגמ"ה שכתב וז"ל משלם רביע לדקה איכא דאמרי דמשום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון המוטל בספק הואיל ואיכא דוקין שבעין דלא משתנין ויש מפרשים מחצה לגסה משום דאמרי' דמשלם דמי בשר בזול עכ"ל וא"כ י"ל דגם הפוסקים כרבינו הרמב"ן וכיוצא ס"ל דלאו משום ספק הוא כי אם משום דשיערו חכמים דאינו שוה יותר ומיירי בנמצא מום ממומי הגוף דאין להסתפק כלל וצ"ל כפי זה במאי דדחי הש"ס למאי דפריך לימא תנן סתמא כר"מ ודילמא בדוקין שבעין ודברי הכל דבדוקין שבעין הוי ספיקא דדילמא נשתנה אחר שחיטה וכיון דקיי"ל כרבנן דזה כלל גדול בדין דהמע"ה אי מיירי בהכי יקשה דאמאי חייב לשלם כיון דהוא מוחזק וי"ל דלמאי דמוקי לה בדוקין שבעין צ"ל דמיירי דוקא בזמן הזה דאפי' בכור תם ממון בעלים הוא ומקדשין בו את האשה וא"כ ממ"נ חייב לשלם דאם היה מום קבוע מחיים הרי אפסדיה ואם לא היה מום קבוע מחיים מ"מ הרי אפסדיה ממונא דהא היה יכול למוכרו תם בזול ומש"ה ממ"נ חייב לשלם מחצה ואה"נ דלפי אוקמתא זאת דמיירי בדוקין שבעין אם היה בזמן שבה"מ קיים שאינו ממון בעלים ואינו נמכר לא היה חייב לשלם מטעם דהמע"ה אלא דק"ק לזה על הר"ן דמייתי הלכתא למשיחא אמאי לא ביאר דדין זה הוא במומי הגוף בכל גוונא בין בזמן שבה"מ קיים ובין בזמן הזה אבל במום דדוקין שבעין. דאיכא ספיקא לא שייך אלא בזמן הזה דממה נפשך חייב כיון דממון בעלים הוא ונמכר חי אבל בזמן שבה"מ קיים לא שייך דכיון דממון גבוה הוא ואינו נמכר תם הוי ממון המוטל בספק דהמע"ה ובשלמא לדעת רבינו הרמב"ן והרא"ש דמסתמא אינם פוסקים הלכתא למשיחא וסתמות דבריהם הוא דמיירי בזמן הזה לכן לא חלקו כלל דאף בדוקין שבעין דהוי ספיקא חייב כיון דממ"נ אפי' היה תם היה יכול למכור אותו דממון בעלים הוא אבל לדעת הר"מ קשה:

ואולם נלע"ד דמתוך דברי הר"מ בדין זה בפ"ג מה' בכורות דין ו' נראה דגילה דעתו דדין זה בזמן שבה"מ קיים מיירי שכתב וז"ל ומי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו וכמה משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ומפני מה לא ישלם כל דמיו מפני שקנסו את בעל הבהמה כדי שלא ישהנה ולא יגדל בהמה דקה בא"י עכ"ל דלכאורה דברי הר"מ אינם מובנים דבתחלת דבריו פתח ליתן טעם כולל מפני מה לא ישלם כל דמיו בין בגסה ובין בדקה וסיים ליתן טעם על הדקה דמשלם רביע מפני