מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קה

איתא דיש סברא לומר דבעבדו דכפוף לו יש שליח לדבר עבירה משא"כ בשליח אחר לדעתיה דרב סמא א"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מקרא דעל כל דבר פשע דיש שליח לדבר עבירה אפילו בשליח הא יש לומר דלא חדית לן קרא אלא בעבדו דכפוף ולא שייך לומר אי בעי עביד ואי בעי לא עביד דאע"ג דרב סמא מסברא קאמר לה מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי חצר דאי אפשר לאשתמוטי כלל אבל גבי עבדו דבן דעת הוא ויכול לאשתמוטי מיניה סד"א דאין שליח לדבר עבירה לזה איצטריך קרא ללמד דכל שהוא עבדו כחצירו דמי ויש שליח לדבר עבירה אבל בשליח אחר שאינו עבדו מנ"ל ועוד דאם איתא דעבדו הוא כדין חצרו למה נקטו ב"ה בכלל דרשתם דקרא דעל כל דבר פשע אמר לעבדו ולשלוחו הא עבדו לא איצטריך רבויא דקרא כיון דכחצרו הוא ולא איצטריך קרא כי אם לשליח שאינו עבדו ומדנקטו ב"ה עבדו ושלוחו ש"מ דשניהם שווים ודין אחד להם וכן מתבאר מדברי הר"ם בפ"ב מה' רוצח דין ב' שכתב וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ע"כ הרי שכתב דע"י עבדיו נמי אין שליח לדבר עבירה:

שוב ראיתי דלק"מ בדברי התוס' חיציניות די"ל דהכא מיירי דשחט העבד או אחד מבני ביתו בשוגג שלא ידעו שהיה שום איסור בשחיטה זאת דהם סברו דהמצוה לשחוט הוא מומחה וכבר נודע מ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' דכל שהשליח שוגג דלא ידע באיסור יש שליח לדבר עבירה יעו"ש וזה פשוט ומה שהקשינו דמאי קמ"ל דע"כ אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי דהא י"ל דעיקר שאלת הש"ס לידע אם סתם לן נמי כר"מ לענין פלוגתא דר"מ ור"י במומין שבגוף יש ליישב אה'נ דהיו יכולין התוס' לתרץ הכי וניחא להו לתרץ באופן זה דחשיב כשחטה בידים דבלאו הכי צריך לומר הכי ליישב מה שתמהו התוס' דידן לקמן בד"ה לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי וז"ל תימא דלא דייק הכי ברישא דמי שאינו מומחה וכו' דההיא ממה נפשך כר"מ אתיא דדאין דינא דגרמי וכו' דהא נשחט על פיו קתני עכ"ל והתוס' חיצוניות כתבו ע"ז וז"ל ור"י תירץ לעיל דנשחט על פיו היינו שציוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים ע"י עכ"ל הרי דעיקר תירוץ ר"י הוא ג"כ הא דלקמן ומשום הכי ניחא להו לתרץ באופן זה והתוס' דידן שהניחו בתימא קושיא זאת דאמאי לא דייק מרישא צ"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלא כסברת התוס' דפ' מרובה אלא כסברת הסוברים דאפי' אם השליח שוגג אין שליח לדבר עבירה וכמו שהביא הנ"י משם האחרונים הביא דבריו הש"ך בח"מ סי' שמ"ח ס"ק ו' וכתב שכן הוא סברת הריטב"א שם והאריך להעמיד סברא זאת יעו"ש ומשו"ה לא ניחא להו להתוספות דידן הכא לתרץ על דרך תירוץ ר"י שהביאו התוס' חיצוניות:

ובמאי דמשני הש"ס למאי דפריך לימא תנן סתמא כר"מ דמשני דילמא בדוקין שבעין וד"ה יש לדקדק קצת דאמאי צריך דוקא לאוקמא מתני' דמיירי בדנמצא אחר שחיטה מום קבוע ויהיה או במומין שבגוף לר"מ או בדוקין שבעין וד"ה ואמאי לא נאמר דמיירי דאחר שחיטה נראה למומחה ונמצא מום עובר דאין שוחטין עליו וחייב לשלם משום דאפסדיה דהיה מניחו עד שיפול בו מום קבוע ולא היה מפסיד וי"ל והוא פשוט דהא בפרק כל שעה דף כ"ח ע"ב גבי האוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל או לא מעל מסיק רב אשי דכ"ע אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי הרי דאף דאחר הפסח מותר בהנאה בודאי וזמן ממילא קאתי ולאו מחוסר מעשה הוא עם כל זה לא מעל מטעם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כיון דבשעת אכילה אסור בהנאה ולא הוי ממונא וכ"ש הכא בענין זה דאם נמצא מום עובר אינו חייב מי שנשחט על פיו כיון דבשעה ששחטו לא היה שוה ממון דכל דהוי תם לא חזי לכלום ואף דאפשר דאח"כ היה נופל בו מום והיה נשחט עליו מ"מ בשעה שהזיק לאו ממונא הזיק אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי דבענין זה אפי' למאי דס"ד הש"ס בפ' כל שעה דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו התם דהוי גורם לממון על צד הודאי דבודאי אחר פסח ממון גמור הוא וזמן ממילא קאתי אבל בענין זה אינו גורם לממון על צד הודאי דדילמא לא יפול בו מום לעולם עד שימות מאליו וא"כ נמצא דלאו ברי הזיקא הוא לחייבו וכן מתבאר מדברי רש"י בשמעתין עלה דאמרינן תנא כשהוא משלם [משלם[ רביע לדקה ומחצה לגסה דכתב דה"ט משום דהוי ממון המוטל בספק דאיכא למימר דאפסדיה כולה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדילמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוי נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות עכ"ל הרי בפירוש דאי הוה בריר לו דלא הוה מומא לא מחייב משום שמא יפול בו מום וישחטנו כיון דלאו ברי הזיקא הוא וכן מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה רביע וכו' לפי' הראשון יע"ש:

הן אמת דיש לחקור בזה דהא אמרינן בפ"ק דתמורה דף ז' ע"ב תנן התם בכור מוכרים אותו תם חי ושחוט ומקדשין בו את האשה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגוויה אבל בזמן שבה"מ קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו חי תם ע"כ וא"כ הכא דמשלם מחצה מטעם ספק התינח בזמן שבה"מ קיים דאם הוא תם לאו ממונא הוא כלל דהא אין מוכרין אותו ואין מקדשין בו את האשה ולא מידי אפסדיה במה שנשחט על פיו אם לא היה מום קבוע אבל בזמן הזה דממונא הוא ויכול למוכרו ומקדשין בו את האשה אפילו בהיותו תם אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שלא היה לו מום כיון דהא אפסדיה ממונא דאם לא היה נשחט על פיו היה מוכרו לכהן אחר או לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום וכל כי הא מזיק ממון גמור מקרי כיון דבשעה שהזיקו אית ליה זכותא בגוויה ודררא דממונא וכשאר מזיק ממון חבירו חשיב ואף דעכ"פ אין לחייבו בדמי הבכור משלם כיון דעכ"פ אין בידו למוכרו בשיוויו לגמרי דלא ימצא קונים כיון דהוי ספק אם יפול בו מום דשמא לא יפול בו מום עד שימות ואם יש מציאות שימצא קונה הוא בפחות משיוויו מ"מ הא איכא זכות ממון בגוויה יהיה מה שיהיה וא"כ ישלם באומד הדעת לפי מה שיהיה אפשר למוכרו ואותו שיעור שהפסידו ישלם וצריך לומר דדין זה מיירי בזמן שבה"מ קיים דווקא דכיון דאין מוכרין אותו תם לית ליה זכותא בגוויה ולא חשיב ממונו לחייבו לשלם כמזיק וכן נראה דהרי אמרו דה"ט דרביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה ולכל הפירושים ע"כ היינו משום גזירה גזרו חכמים שאין מגדלין בהמה דקה בא"י וגזירה זאת אינו אלא בזמן שבה"מ קיים שהיו ישראל שרוים על אדמתם והיה להם שדות אבל בזמן הזה דאין לישראל שדות בא"י אפילו בא"י מותר וכמו שמתבאר מדברי הטור ח"מ סי' ת"ט ומדברי מרן בש"ע שם יע"ש אלא דאין זה כ"כ הכרח לומר דמיירי בזמן שבה"מ קיים דהא מתבאר מדברי הטור והש"ע בסי' הנזכר דגם בבבל היו אוסרין כשהיו שכיחי רוב ישראל והיה להם שדות וכרמים וה"ה לשאר ארצות אם היו בהם כן יע"ש וא"כ אין הדבר תלוי אלא כשהיו שם ישראל שיש להם שדות ומשכח לה דאחר החורבן בזמן התנאים היו בארץ ישראל רבים מישראל שהיה להם שדות וכרמים והיה אסור לגדל בהמה דקה ויכול להיות דדין זה דמי שאינו מומחה ונשחט על פיו מיירי בין בזמן בה"מ קיים ובין בזמן הזה וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים שלא חלקו כלל והנה כי כן קשה דהתינח בזמן שבה"מ קיים אבל בזמן הזה אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שהיה תם:

שוב ראיתי דלפי מאי דמסיק הש"ס בפ"ק דב"ק דף י"ב ע"ב דהא דמוכרין אותו תם בזמן הזה היינו דוקא לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא בעי למימר אפי' בזמן שבה"מ קיים אלא דמתנות כהונה שאני ובכור בזמן שבה"מ קיים לאו ממון בעלים הוא אבל בזמן הזה ממון בעלים הוא ומש"ה מוכרין אותו תם אבל רבנן פליגי אר"י הגלילי וס"ל דאפילו בזמן הזה לאו ממון בעלים הוא וא"כ אפשר דהכא אליבא דרבנן הוא דאפילו בזמן הזה לית ליה זכותא בגוויה הן אמת דיקשה ע"ז דא"כ אליבא דרבנן הוא א"כ מעיקרא לא מצאנו ידינו ורגלינו אמאי חייב לשלם מפני שנשחט על פיו דהרי מתבאר מדברי התוספות שם בפ"ק דב"ק ד"ה אם איתא לישני וכו' דלפי המסקנא לרבנן אפילו בכור בעל מום בזמן הזה ממון גבוה הוא כיון דלאו בר פדייה הוא כפסולי המוקדשין כדמשמע בפרק הפרה דף נ"ג דבכור לא הוי בכלל רעהו אפילו בזמן הזה לפיכך פירש רבינו יהודאי גאון דשור פסולי המוקדשין היינו בכור שור דלא פריק ליה יעו"ש וכפירוש רבינו יהודאי גאון גריס רש"י שם בפרק הפרה שכתב וז"ל ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפיק מקדושה קמייתא והילכך שור הקדש קרינן ביה אע"פ שהכהן אוכלו לא קרינן ביה שור רעהו דמשולחן גבוה קא זכי עכ"ל ואף דרש"ל בהגהותיו דף ל"ג כתב בדברי רש"י זה כיון דהתוספות לא הזכירו גירסת רש"י כי אם פירוש ר' יהודאי גאון ועוד דמדברי רש"י שם דף כ"א ע"א גבי שור פסולי המוקדשין שנפל לבור נראה איפכא יעו"ש מ"מ הרשב"א בחי' לקמן בפרק הפרה אחר שהביא פירוש רבינו יהודאי גאון כתב וז"ל ואף רש"י ז"ל כן פירש ובהדיא נראה שגורס הרב מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים והוא תימה למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לעובד כוכבים דהוקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עכ"ל וכן כתב הרב בספר א"ז משם הרשב"א וז"ל כתב רש"י ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכו' ולגירסא זאת יש להקשות למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשים נמי איתיה ויש לומר דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לעובד כוכבים דאיתקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עד כאן לשון הרשב"א ז"ל הרי דהרשב"א ס"ל דגירסתנו בדברי רש"י דגריס מאי ניהו [שור] בכור היא אמיתית וכן נראה מדברי תלמידי הר"פ שהביא הרב שם בפרק הפרה על דף נ"א גבי הא דשור פסולי המוקדשים שנפל לגור שכתבו וז"ל ומה