מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קג

שיצא מכלל נפל כדאמרינן בשבת תניא רשב"ג אומר כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא משום ספק נפל נגע בה ואע"ג דאפילו בנודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן מ"מ טעמיה משום נפל הוא אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו לו חדשיו אלא סתם את הדרך דבשום אופן לא יועיל שום בירור ולצאת ידי נפל עד שיעברו ח' ימים דוקא וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ג מה' איסורי מזבח דין ח' יעו"ש ולמ"ד דאיסור הספיקות אינו אלא מדרבנן מ"ש הכא דאסר הכתוב ספק נפל לקרבן כיון דמן התורה כל ספק שרי אלא עכצ"ל דשאני הכא דכיון דאפשר להתברר אחר עבור ח' ימים וספק כזה מן התורה אסור וכה"ג דהוי ספק דיכול להתברר בכל הספיקות הוי מן התורה והכא מאי דאיצטריך קרא לאוסרו לקרבן הוא לאשמועינן דלענין קרבן אי אפשר ע"י בירור אחר דאפילו נודע דכלו לו חדשיו פסול לקרבן עד יום הח' אלא דיש לדחות דאפשר דבשאר ספיקות אף דאפשר להתברר אחר זמן כל שאי אפשר להתברר השתא שרי מן התורה וקרבן שאני די"ל דלגבוה אסר הכתוב אפילו ספק כמו שהוא האמת עכשיו דאסר הכתוב לגבוה אפילו בנודע שכלו לו חדשיו מה שאין כן להדיוט דבנודע דכלו לו חדשיו שרי:

והנה ראיתי לרבינו ירוחם ז"ל בנתיב ב' ח"ב שכתב וז"ל בכור בין בעל מום בין תם אפילו שאינו נפסל אם שהה אותו ולא אכלו תוך שנה מ"מ מצוה הוא לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו עכ"ל וי"ל דאיך כתב דבין תם ובין בעל מום מצוה לאכלו תוך שנה אחת ללידתו דמשמע דתם נמי מונין לו משעת לידתו דאפילו אם נאמר דמיירי בשנודע שכלו לו חדשיו דבסתמא אף דלא פירש כן מיירי בהכי דבלאו הכי אפילו בעל מום מונין מיום הח' ואילך דראוי לאכילה מ"מ גבי תם אפילו בדנודע דכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת הרצאה ולא משעת לידה ואיך, כתב דתם ובעל מום שווים ויש לומר דבבכור בין בעל מום ובין תם דקאמר נ"ל דר"ל בין בעל מום מעיקרו שנולד בעל מום ובין תם מעיקרו שנולד תם ואח"כ נפל בו מום ומיירי בזמן הזה דבשניהם מצוה לאוכלו תוך שנה אחת ללידתו אחר שנולד לו מום ומיירי בדכלו לו חדשיו דמשעת לידה מותר באכילה ומשום הכי בנולד בעל מום מעיקרו מונין לו שנה משעת לידה ממש ובתם מעיקרו ואחר כך נולד בו מום מונין לו שנה דסתם אכילתו שהוא משעה שנולד לו מום אפילו משעת לידתו דאם נולד בו מום תיכף ביום לידתו מונין לו מאותה שעה וכ"כ בנולד לו מום בתוך ח' ללידתו דאין אנו אומרים דאין מונין אלא מיום הח' ואילך דכיון דכלו לו חדשיו מונין לו שנה אפילו אם נולד המום תיכף אחר לידתו ומאי דכתב תוך שצה אחת ללידתו אף דלגבי בעל מום מעיקרו מונין משעת לידה ממש מ"מ לגבי נולד תם מעיקרו אין הכוונה דמונין לו משעת לידה ממש אלא, דמונין שנה משעה שנולד המום אפילו נולד המום תיכף אחר לידת הבכור עצמו:

ועל דרך זה יש לפרש דברי הטור בסי' ש"ו שכתב נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו ע"כ וכ' מרן הב"י שם דמיירי בנודע דכלו לו חדשיו והש"ך שם תמה ע"ז והעלה דצריך להגיה בדברי הטור עד מלאת לו שנה מיום הח' ללידתו יעו"ש והדבר קשה למחוק ספרי הטור לכן נראה דיש לפרש כאשר שיערנו בדברי ר"י ז"ל דעד מלאת לו שנה ללידתו ר"ל דמונין לו שנה משעה שנולד המום אפילו אם נולד המום תיכף ומיד אחר לידת הבכור דאם בו ביום נולד המום מאותו יום עצמו מונין וחשיב כאילו מונין משעת לידת הבכור עצמו אבל לעולם דאפילו בנודע שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה אלא משעת לידת המום ומ"ש הטור עד מלאת לו שנה ללידתו כוונתו לאשמועינן דלא נימא דאפילו נולד לו המום קודם ח' ימים לא נמנה השנה כי אם מיום הח' דאין הדבר כן אלא משעת לידתו של הבכור עצמו דהינו אפילו נפל המום בו ביום מונין לו שנה מאותו היום דכל דכלו לו חדשיו משעה שנולד המום ראוי לאכילה ולע"ד אף דזה דוחק בדברי ר"י והטור ז"ל מכל מקום עדיף טפי מלהגיה ולמחוק הספרים:

(כו) ואי שהייה לבכור בתר זמניה מעבר קא עבר עליה וכו' בפ"ק דר"ה דף ה' ע"ב עלה דאמרינן והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא פריך והא מהכא נפקא מדאחרים נפקא ויליף לה מהקישא דבכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה ומשני סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל בקדשים דבני הרצאה נינהו אימא לירצו קמ"ל ואיכא למידק מההיא דאמרי' בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"א דעלה דאמרינן דבשר בחלב דאסור באכילה הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך הש"ס אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומשני אמר קרא קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש ופריך חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לכ"ש זהו גי' רש"י אבל התוס' בד"ה חורש וכו' כתבו וז"ל ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנ"ל דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פירוש מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה עכ"ל וגירסא זאת כתבה הריטב"א בחי' שם וכתב דבכל הספרים גרסי' הכי ונראה מתוך דבריו דגירסא זאת עיקר יעו"ש ויש לתמוה דאם הגירסא הזאת עיקר למה איצטריך קרא אחרינא לקדשים דבני הרצאה נינהו ללמדנו דאם עבר על בל תאחר אינו נפסל הא ילפינן זה מקרא דלא תקריבו מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה דה"ה קדשים שנעבדה בהן עבירה דעבר על בל תאחר אינו ובסוגיא דר"ה נראה דאפי' לבן עזאי דדריש בך חטא ולא באשתך חטא יליף מקרא אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה נמצא דלכ"ע איכא קרא לקדשים אי עבר על בל תאחר ואם איתא דגירסא זאת נכונה למה איצטריך קרא לבל תאחר כיון דמקרא דמכל אלה ילפינן בקדשים על כל מין עבירה שנעבדה בהן שאינו נפסל:

והנה ראיתי להתוס' שם בסוגיא דר"ה בד"ה מה מעשר וכו' שכתבו וז"ל וקצת תימא בכולה שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטריך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה למה לי עכ"ל וי"ל בדבריהם דהא י"ל דהוי קס"ד למפסל מקרא דלא תאכל כל תועבה דכל שתיעבתי לך אסור באכילה להדיוט והו"א השתא להדיוט אסור לגבוה לכ"ש דכיון שנעבדה בו עבירה פסול ולזה איצטריך קרא דאינו נפסל אלא דנראה דלא שייך לומר כן אלא לפי גירסת התוס' בההיא דחולין הנזכר אבל לפי גירסת רש"י דגריס השתא ומה שבת החמורה מעשיה מותרים הני לכ"ש דלפי גירסא זאת לפי הק"ו דעבדינן ממעשה שבת לא שייך הא דתעבתי לך אלא כעין תועבת בשר בחלב דניכר האיסור והתיעוב דבלא ידיעה ניכר לכל שנעשה באיסור אבל כל שהוא כעין מעשה שבת דאין ניכר שנעשה באיסור בשבת אינו בכלל כל שתעבתי לך ומותר להדיוט וכמ"ש רש"י ובארו התוס' דבריו שם והריטב"א בחי' שם יע"ש וא"כ כיון דכל דבר שאינו ניכר האיסור ילפינן ממעשה שבת דאפי', להדיוט מותר כ"ש לגבוה דכשר וא"כ בעובר על בל תאחר מהיכא תיתי דנפסל בכך אלא דאכתי י"ל דבבכור וכיוצא אפשר דחשבינן בהו ניכר האיסור דהבקיאים מכירים שכבר עבר שנתו וכל המכירים דעבר שנתו הרי מכירים דמסתמא עבר על בל תאחר וחשיב כבשר בחלב:

והנה מדברי הר"מ בפ"א מה' בכורות דין י"ג מתבאר דגם בבעל מום אם עבר שנתו הוה ס"ד לומר דהיה אסור באכילה ומהיקש זה דבכור למעשר ילפינן נמי לבעל מום דאינו נפסל וכן מתבאר מדברי רבינו הרמב"ן ומדברי הרא"ש בפסקיו ונראה דהוה ס"ד לומר דבע"מ שעברה שנתו אסור באכילה מטעם דההיא דכל דתיעבתי לך דס"ל דבין לפי גירסת התוס' או לפי גירסת רש"י שייך בזה הא דכל דתיעבתי לך דניכר הוא דנעשה בו איסור דומיא דבשר בחלב כאמור ומדברי כולם אנו למדין דס"ל דהא דבע"מ נאכל כל שנתו הוא מדאורייתא כמו ששיערנו לדעת הרמב"ן לעיל דאם איתא דמדרבנן בעלמא הוא מהיכא תיתי דהיה נפסל באכילה מפני שעבר אדרבנן אבל הטור בסי' ש"ו גבי בכור תם כתב דאינו נפסל להקרבה אבל גבי בעל מום לא ביאר לומר דאינו נאסר באכילה ולא ידעתי למה ודו"ק:

והנני חוזר למ"ש התוס' בר"ה דקצת תימא בכולה שמעתין מהיכא תיתי דנפסל דמשמע דאפי' בבכור דכתיב תאכלנו שנה בשנה הוקשה להם כן דמהיכא תיתי דנפסל והדבר קשה דאיצטריך קרא להכי כי היכי דלא ניליף משאר קרבנות כתמידין וכיוצא דבעינן בן שנתו וקי"ל דאפי' שעות פוסלות דאם עבר משנתו אפי' שעה אחת פסול לקרבן וכמ"ש הר"מ בפ"א מהל' מעשה הקרבנות וא"כ י"ל דכיון דכתיב שנה בשנה ועבר שנתו נפסל להקרבה מידי דהוי לשאר קרבנות דכתיב בהו בן שנתו וי"ל דלזה איצטריך קרא ללמד שאינו נפסל וכזה ראיתי להרב כ"י במסכת תמורה דף כ"א ע"ב דמייתי התם הא דאחרים דילפינן מהקישא מה מעשר אינו נפסל אף בכור אינו נפסל ופריך ולרבנן דמפיק להו לטעם אחרינא משנה לחבירתה מנא להו כתב הרב שם משם גליון וז"ל תימא מהקישא דאין היקש למחצה י"ל כיון שיש קרבן פסול אם עברה שנתו ס"ד דנילף מיניה קמ"ל הרי להגליון עכצ"ל דיש ס"ד לומר דנילף משאר קרבנות כאמור:

ואולם בעיקר תמיהת הר"י בגליון הנזכר לע"ד י"ל באופן אחר דזה דאמרי' בעלמא אין היקש למחצה הכונה הוא דדבר הלמד מחבירו בהיקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו פרט א' בלבד אבל אין הכוונה לומר דב' הדברים שהוקשו זה לזה דכל אחד ילמוד מחבירו מה שיש בו וזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה דאם האחד למד מחבירו תו חבירו לא ילמוד ממנו וכמו שנראה מדברי רש"י כריתותות דף כ"ב ע"ב וכמו שהאריך בזה הרב חות יאיר סי' ר"ג ואחריו הרב יד מלאכי בסי' ל יעו"ש וא"כ הכא י"ל דמאי דפריך הש"ס ולרבנן משנה לחבירתה מנא להו לא קאי אלא לסברת ר' ישמעאל דמקיש מעשר לבכור והמלמד הוא בכור דמה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית וכן לבן עזאי התם דיליף מעשר מבכור לענין דמעשר אינו נאכל בכל הרואה דלדידהו כיון דס"ל דההיקש ללמוד מעשר מבכור תו ליכא למימר דילמוד בכור ממעשר לענין דאינו נפסל לאחר שנתו ולזה פריך מנ"ל הא אבל לר' עקיבא דמקיש בכור למעשר לענין דלא יעלה בכור מחוצה לארץ תו ליכא להקשות דמנ"ל הא כיון דקי"ל אין היקש למחצה ויש לומר דילמוד בכור ממעשר לכל הפרטים וגם זה דאינו נפסל לאחר שנתו ילפינן ממעשר ומאי דפריך הש"ס אינו אלא לר"י ובן עזאי ודברי הר"י בגליון נראה דס"ל דאין היקש למחצה הוא ג"כ לומר דזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה וא"כ אפי' לר"י ובן עזאי י"ל דלדידהו נמי כשם דמעשר יליף מבכור כ"כ בכור יליף ממעשר וכבר כתבו הרב חות יאיר והרב י"מ דאיכא מ"ד הכי יעו"ש ועפי"ז יתישב מה שתמה. הרב ל"מ בפ"א מה' בכורות דין ה' דמאחר דפסק הר"מ כר"ע דאין מביאין בכורות מחוץ לארץ א"כ איך פסק בדין י"ג דדין זה דאינו נפסל אם איחר עד לאחר שנתו מהקישא דבכור למעשר מאחר דלר"ע איצטריך לטעמיה יעו"ש ולפי האמור אתי שפיר דהר"מ סבירא ליה דהא דפריך הש"ס ורבנן מנ"ל הא לא קאי אלא לר"י ובן עזאי דעבדי היקש מעשר לבכור דלדידהו תו ליכא למימר דבכור יליף ממעשר נמי דבכהאי גוונא לא שייך למימר אין היקש למחצה כאמור אבל לר"מ דעביד היקש בכור ממעשר א"כ לכולהו מילי יליף בכור ממעשר וה"ה לזה שאינו נפסל משנה לחבירתה כיון דקי"ל אין היקש למחצה:

(כז) מתני' השוחט את הבכור וכו' מ"ש רבינו הרמב"ן דהלכה כר"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ושכן אשכחן בה"ג כ"כ בה"ג בה' בכורות דף קל"ט ע"ג כלשון רבינו ממש דהיינו טעמא דהלכה כר"מ בגזרותיו וע"כ צ"ל דס"ל דהכא לאו משום קנסא הוא אלא משום דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין דהא הבעל הלכות גדולות עצמו אשכחן בהלכות מיאון דף ס"ד ע"ג שכתב גבי הא דלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דהלכה כרבנן ואי קשיא הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו אבל לא בקנסיו עכ"ל ובשאלתות דרב אחאי ג"כ בפ' בא סי' מ"ד פסק לענין בכור כר"מ כסברת הלכות גדולות מטעם דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו דס"ל נמי דהכא לאו קנסא הוא אלא משום גזירה דהא השאלתות נמי ס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו וכמו שיש ללמוד מדבריו ממש בפ' וירא סימן י"ג דהלכה כרבנן בההיא דלא ישא מעוברת חבירו דלא כר"מ אלמא דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו ואפי' שמתוך דבריו שם שכתב וז"ל ואע"ג דס"ל הלכתא כר"מ בגזירותיו בהא הלכתא כרבנן משמעתיה דרב אשי משמע דלאו ה"ט משום דהוי קנסא אלא משום דרב אשי ס"ל הלכתא כרבנן מכל מקום התוספות בשמעתין בד"ה ר"מ וכו' כתבו ובשאלתות דרב אחאי פי' דהלכה כמותו דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו ופסקו דאין הלכה כמותו בההיא דמעוברת חבירו וכו' מבואר מדבריהם דטעמיה דהשאלתות הוי משום דבקנסא אין הלכה כר"מ ומדברי התוס' לא משמע כלל לומר דהשאלתות פסקו לענין בכור דשמעתין כר"י דכבר כתבנו דבהדיא פסקו כר"מ:

ואולם מדברי הרא"ש בפסקיו משמע קצת דהשאלתות פסקו לענין בכור נמי כר"י וכן מתבאר מדברי הטור י"ד סי' ש"י שכתב וז"ל ופסק בשאלתות כר' יהודה וכן כתב הרב שמואל הכהן הגאון בן חופני ובעל הלכות פסק כר"מ עכ"ל והוא תימה בעיני דבשאלתות בפ' בא מפורש יוצא דפסק כר"מ כדעת בעל ההלכות כאמור ונראה דהטור מדברי הרא"ש למד כן אבל כיון דעינינו הרואות דנהפוך הוא דפסקו כר"מ ע"כ דצריך לדחוק קצת דמ"ש הרא"ש משם השאלתות אינו אלא על ענין זה (כלל) דס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסיו ולמד כן מההיא דמעוברת חבירו אבל גבי דין בכור סברתו כבעל הלכות דמעיקרא הא דבכור לאו קנסא הוא וכיוצא לזה יש לתמוה על מ"ש התוספת בזבחים בפרק טבול יום דף ק"ד