מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קב

אע"פ שהוא עובר בל"ת לאשמועינן רבותא דלא מיבעיא בעבר ואיחר לאחר שנתו ולא קא עבר אלאו דבל תאחר כ"א אעשה דשנה בשנה תאכלנו דאינו נפסל אלא אפילו באופן דקא עבר על לא תעשה דבל תאחר אינו נפסל ש"מ דס"ל דמשכחת לה שנה בלא רגלים דאם איתא דלא משכחת לה למה לו לפרש הכי הא בסתמא נמי כיון דעבר ואיחר לאחר שנתו מסתמא קא עבר על לא תעשה דבל תאחר דאין שנה בלא רגלים לפי מאי דקיי"ל אמנם לפי דברי התוס' אתי שפיר דמשכחת לה לענין הלכה במי שהיה זקן או חולה ברגלים דלא קא עבר אבל תאחר גם להר"מ נוכל לפרש שנה בלא רגלים באופן זה וכן ראיתי להרב ברכת הזבח בדף קס"ג ע"ב שכתב כן ליישב לדעת הר"מ ע"פ דברי התוס' דפ"ק דר"ה ד"ה בשלמא לרבי וכו' יעו"ש:

ואולם לע"ד נראה דאין זה ישוב לדעת הר"מ דהא הר"מ ברפ"ב דה' חגיגה מנה י"א בני אדם הפטורים מן הראייה ובכללם הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהם ובדין ד' שם כתב וזה לשונו כל החייב כראייה חייב בחגיגה וכל הפטורים מן הראייה פטורים מן החגיגה וכולן חייבים בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' ע"כ הרי מבואר דס"ל דכולם חייבים בשמחה ובכללם הזקן והחולה הרך והענוג דלא הוציא מן הכלל כי אם חש"ו וכיוצא מהנזכר בדברי הר"מ וכיון דחייבים בשמחה פשיטא דעוברים על בל תאחר וכמו שמתבאר בדברי התוס' חיצוניות הנזכר וכמ"ש הר"מ בפי"ד מה' מעשה הקרבנות דאשה עוברת על בל תאחר כיון דחייבת בשמחה יעו"ש וה"ה בזקן וחולה דכיון דחייבים בשמחה עוברים על בל תאחר והתוס' חיצוניות והתוס' בפ"ק דר"ה שהביא הרב בה"ז צ"ל דס"ל דלא כסברת הר"ם דזקן וחולה פטירי נמי משמחה אבל לדעת הר"מ אי אפשר לומר הכי:

ועוד דאעיקרא דמלתא דברי הרב ברכת הזבח שם תמוהים בעיני שכתב בתחילת דבריו וז"ל פסק הר"מ פ"א מה' בכורות דין י"ג דבכור כיון שעבר עליו שנה בלא רגלים הרי זה בבל תאחר והכי איתא בפ"ק דראש השנה ע"כ ולא ידעתי היכן מצא בדברי הר"מ אלו לומר דפסק כהברייתא בפ"ק דר"ה דשנה בלא רגלים עובר על בל תאחר ועל זה תמה עליו דהיכי משכחת לה ולדידי אין כאן שום רמז בדברי הר"מ דאדרבא יש לומר דלפי מאי דקיי"ל דלא משכחת לה שנה בלא רגלים כתב בפשיטות אע"פ שהוא עובר בלא תעשה כיון דמסתמא אין שנה בלא רגלים ומה שיש לדקדק בדברי הר"ם הוא על דרך מ"ש דמדאיצטריך לפרש רבותא דאף על פי שהוא עובר בל"ת ש"מ דמשכחת לה אופן אפילו לאחר שנתו דלא יעבור על בל תאחר וכגון בשנה בלא רגלים דאינו עובר כי אם בעשה דשנה בשנה תאכלנו ר"ל דמאי דאמרינן בברייתא דפ"ק דר"ה דשנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר האי בל תאחר קאי למאי דסליק מיניה ברגלים בלא שנה אבל בשנה בלא רגלים אינו עובר בלאו אלא בעשה דשנה בשנה תאכלנו וכמו שהוא דעת בעל המאור שם בפ"ק ליישב מאי דאמרינן התם דמשכחת לה שנה בלא רגלים לר"ש דאמר בעינן ג' רגלים כסדרן יעו"ש באופן דאין ללמוד מדברי הר"מ אלו כי אם דס"ל דמשכחת לה לענין הלכה שנה בלא רגלים אבל ללמוד מתוך דבריו דס"ל דשנה בלא רגלים עובר על בל תאחר אין כאן שום רמז בדבריו:

אבל מה שיש לדקדק בדבריו כאמור צריך טעם דלפי מאי דקיי"ל היכי משכחת לה שנה בלא רגלים דהוצרך לפרש הך רבותא דאע"פ שהוא עובר על לא תאחר ואף בזה י"ל דאין זה דקדוק דאם היה כותב הר"ם בלשון זה אע"פ שהוא באופן שעובר על לא תעשה היה שייך לדקדק דמשמע דמכלל דאיכא אופן דאינו עובר בל"ת כי אם בעשה אבל השתא שכתב כלשון הזה אע"פ שהוא עובר בל"ת אין לדקדק הכי דלשון זה מורה דלעולם כל שאיחר אחר שנתו עובר דלא משכחת שנה בלא רגלים ומאי דהוצרך הר"מ לפרש כן הוא משום דאכתי לא הודיע לנו הר"מ דבבכור עובר על בל תאחר דבפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות לא הזכיר בכור והכא בדין זה הוא שהודיע לנו דין זה דאיכא בל תאחר בבכור ומה שדקדק הרב הנזכר שם דפסק הר"מ שם כההיא דאמרינן בפ"ק דר"ה בכור מאימתי מונין לו שנה וכו' דאם איתא דלא משכחת לה שנה בלא רגלים א"כ מאי נפקא מינה מאימתי מונין לו שנה הא בין יהיו מונין שנה משעת לידה או מבן ח' ימים סוף סוף אפילו שלא יהיה לו שנה תמימה כל שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ואי משכחת לה שנה בלא רגלים א"ש דנ"מ מאימתי מונין דכיון דליכא רגלים בעינן שנה תמימה אף זה אינו דקדוק כלל דהא כתבו התוספות בפ"ק דר"ה דף ו ד"ה שנה דבירושלמי מפרש דשנה בלא רגלים תפתר כגון דאקדשיה כשהיה מחוסר זמן ולקמן לא משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה עכ"ל וא"כ י"ל דנ"מ במאי דאמרינן דאין מונין לו שנה אלא משעה שראוי להרצאה דאם נולד בפסח וכיוצא מהרגלים אם היינו אומרים דמונין לו משעה שנולד הרי יש כאן שנה ורגלים אבל כיון דאמרינן דאין מונין אלא משעת הרצאה הרי אין כאן לא רגלים ולא שנה בתשלום שנתו משעה שנולד:

(כד) אבעיא להו היכי קאמר נולד לו מום וכו' ת"ש בכור שנולד בו מום ט"ו וכו':

הנה מקמי הכי מייתי הש"ס ת"ש דתניא בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים וג' שנים וכו' ופירש"י עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נפל בו מום והתוס' בד"ה עד שלא נראה וכו' פרשו וז"ל ונראה לפרש עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום שאין זקוק להוליכו למקום רחוק מקום שהחכם שם עכ"ל ונראה דכפי דברי התוס' אלו ע"כ צ"ל דס"ל דנאכל בתוך שנתו בבעל מום אינו אלא מדרבנן כאשר שיערנו לעיל דלא כסברת הר"מ דאם איתא דאפי' בבעל מום הוי מדאורייתא איך אין אנו מחייבים אותו להוליכו למקום רחוק להראותו לחכם אולי מום הוא דהא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דמן התורה אי הוי מום זה מום קבוע אסור לאחרו עד אחר שנתו עד שלא הראה אותו לחכם דהוי ספק מום קבוע מספיקא חייב להוליכו אצל חכם לברר הדבר ובפרט בספק כזה דבידו לבררו שלא ליכנס בספק איסור אלא עכצ"ל דס"ל דבעל מום הוא מדרבנן ומשו"ה אין מחייבין אותו להוליכו למקום רחוק כיון דספיקא דרבנן לקולא ולע"ד דכפירוש דברי התוס' מתבאר מתוך דברי הירושלמי בפ"ק דר"ה הלכה א' וז"ל כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שנה לו ושנה לתמורתו שנה לתם ושנה לבעל מום שנה לבכור ושנה לקדשים שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לב' ימים וכו' תני ר' ישמעאל נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום אמר ר' אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת אמר ר' יוסף מתניתא מסייע ליה לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה מה אנן קיימין אם לתם כבר אמור אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום עכ"ל ופירש הרב קרבן העדה וז"ל שאין שנתו של בעל מום מחוורת שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף השנה נמי לא ישלים הל' יום מה אנן קיימין במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם הא כבר אמור דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום מיירי ואפ"ה מותר להשהותו ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו של בעל מום מחוורת עכ"ל הרי בפי' דיש ללמוד מדברי הירושלמי כמו ששיערנו בעיקר דברי התוספות דעד שלא נראה לחכם הוא אפילו אחר שנולד בו מום ומטעם דאין שנתו של בע"מ מן התורה וכדאמר ר' אילא דה"ט דמשלימין לו ל' יום דמפני השבת אבידה דחינן איסור דרבנן דאי הוי מדאורייתא לא דחינן איסורא מקמי ממונא כמ"ש לעיל ובאמת דלפי מה שהעלינו לעיל דדעת הר"מ הוא דאפילו בבע"מ הוא מן התורה הירושלמי הזה הוי תיובתיה וצ"ע אם יש לפרש כוונת הירושלמי באופן דלא תקשי ליה להר"מ ולכאורה כשאני לעצמי לא מצאתי אופן לפרשו באופן אחר:

והנה במאי דקתני בברייתא אבל מפני השבת אבידה לבעלים וכו' כתב רש"י דהשבת אבידה לבעלים היינו כהן דאם ביד ישראל הוי זמנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסריח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן עכ"ל והתוספות שם חלקו על רש"י וכתבו וז"ל ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום אבל ישראל ממתין עד שימצא כהן עכ"ל ויש לתמוה על פי' רש"י דאי מיירי בבכור ביד ישראל מ"ש ממצות מתנות כהונה הזרוע והלחיים וכו' דאמרינן בס"פ הזרוע דף קל"ד ע"ב דאי אין שם כהן ליתנם לו מעלין אותם בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן יע"ש דבבכור בעל מום נמי כיון דנאכל לזרים כמתנות כהונה למה הקלו חז"ל לאחרו ל' יום כיון דאפשר לעשות תקנה שישום אותו בדמים ושוחטו ואוכלו ונותן דמיו לכהן הבא ראשון וכן במה שכתב דאם עברו הל' יום ולא מצא כהן דשוחטו, ומולחו עד שימצא כהן ולמה לא ישחטנו לעצמו על ידי שיתן דמיו לכהן ואין לומר דשאני הכא גבי בכור דאם לא יצטרך הישראל לאוכלו ורוצה למוכרו יהיה לו פסידא במכירתו דהא בכור אינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא וימכר בפחות ממה ששם אותו בדמים דהא ליתא דכיון דלכהן עצמו אין לו זכות לימכר כי אם בשיעור מה שנמכר כדין הבכור א"כ אינו צריך שישום אותו כי אם בדמי שיעור מה שנמכר דהא אין לו לכהן זכות ממון בבכור זה כי אם בשיעור מכירת הבכור וכמו שמתבאר בזבחים דף ע"ה ע"ב גבי מאי דבעי רמי ב"ח התפיס בכור לבד"ה מהו שישקול בליטרא יעו"ש וגם על התוספות קשה דכתבו דמיירי בבכור ביד כהן דביד ישראל ממתין עד שימצא כהן ואין לדבר קצבה דאמאי לא נאמר דישום אותו בדמים כדין מתנות כהונה ויקיים מצות אכילה בתוך שנתו אלא דלדברי התוספות י"ל דשאני התם גבי מתנות דאם ימתין עד שימצא כהן יסריחו ויהיה פסידא גמורה לכהן ותתבטל מצות נתינה לכהן לגמרי ולכן התירו לשום בדמים אף דאינו מקיים המצוה כתקנה דעיקר המצוה היא נתינת גוף המתנות ולא דמיהם וא"כ הכא דליכא פסידא לכהן אם ימתין עד שימצא כהן מוטב שיתבטל מצות אכילת הבכור בתוך שנתו כדי שיקיים מצות נתינה בגופו של בכור כתקנה אבל לדעת רש"י דהתינח במה שתקנו להמתין ל' יום אבל אחר הל' יום דלא תקנו להמתין אלא אמרינן שישחטנו וימלחנו אמאי לא חשו שמא יסרח הבשר ויהיה פסידא לכהן והיה ראוי לומר שישום אותו בדמים ויאכלנו או ימכרנו ואם ע"י מליחה לא חיישינן לסרחון א"כ גם במתנות אמאי התירו לשום בדמים הא אפשר למולחם עד שיבוא הכהן ועוד יש לדקדק דמה תועלת יש במה ששוחטו ומולחו כיון דלא מקיים מצות אכילה דהא עיקר המצוה היא לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שלא יאחר אכילתו דאין עיקר המצוה שלא יאחר שחיטתו וא"כ למה ישחוט אותו ולא ימתין עד שימצא כהן בלא שחיטה ולזה י"ל דדעת רש"י בדין זה דבעל מום נאכל בתוך שנתו בין בזמן בית המקדש ובין בזמן הזה אינו אלא מדרבנן והטעם שתקנו חז"ל שלא יאחר אותו לאחר שנתו הוא מטעם שלא יבוא תקלה לידו דגיזה ועבודה וכיון שכן כל ששוחטו ומולחו סגי דבבעל מום ליכא מצות אכילה אפי' מדרבנן ומדברי רש"י אלו יש ראיה למ"ש משם הדרישה ומשם הט"ז דס"ל דהיינו טעמא דבעל מום כדי שלא יבוא לידי תקלה דעכצ"ל דרש"י הכי סבירא ליה ונראה דגם התוס' הכא דדחו פירושו ולא הרגישו לדקדק על רש"י בזה דאיך בשחיטה בלא אכילה יצא ידי חיבתו סבירא להו נמי דעיקר טעם בעל מום דתקנו רבנן שלא יאחר אותו הוא מפני שלא יבוא לידי תקלה וצריך לומר דלפי שיטת רש"י כתבו כן הדרישה והט"ז דלדעת הר"מ אינו כן דלדעת הר"מ גם בע"מ הוא מן התורה ואפילו אם נוכל לומר דגם דעת הר"מ דבזמן הזה הוא מדרבנן מ"מ פשיטא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דבזמן בית המקדש מצוה מן התורה לאוכלו תוך שנתו דומיא דתם אם כן ה"ה בזמן הזה כעין דאורייתא תקון כמו שתקנו כמה דברים שיהיו נוהגים בזמן הזה נמי זכר למקדש ולא הוי טעמא משום תקלה:

(כה) גרסינן בפ' ארבעה ראשי שנים איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה וכו':

הנה לדעת הר"ם שכבר הוכחנו דעכ"פ ס"ל דבזמן בית המקדש קיים בין תם בין בעל מום נאכל בתוך שנתו מן התורה יש לחקור בהא דאמרינן דאם נולד בעל מום וקים לן שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד אבל אם לא נודע שכלו לו חדשיו והוי ספק נפל דלא מצי אכיל ליה עד יום הח' מונין לו מיום השמיני וכמ"ש הר"מ בפ"א מה"ב דין ח' יעו"ש דלפי מאי דס"ל להר"מ בעלמא דכל ספק איסור שריא רחמנא ומדאורייתא לא אזלינן להחמיר אלא מדרבנן אמרו ספק דאורייתא לחומרא א"כ הכא כשלא נודע שכלו לו חדשיו דהוי ספק נפל מן התורה מותר לאוכלו משעה שנולד והנה כי כן שורת הדין דמונין לו שנה משעה שנולד מדאורייתא וכיון דמן התורה מונין לו משעת לידה ואינו יכול לאחרו בתשלום שנתו משעה שנולד אף דמדרבנן החמירו ואמרו דספק נפל אסור כמו שהחמירו בכל הספקות מ"מ היינו דוקא לחומרא לאוסרו באכילה עד יום ח' אבל לא להקל מפני זה לעבור על עשה לאחרו יותר משנתו אם יתחילו למנות מיום הח' דלהחמיר תקנו חז"ל ולא להקל וכיוצא לזה אמרינן בחולין דף כ"ח ע"א דאמרינן במתני' דחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם דלרבנן אף דמספיקא אסור באכילה חייבים בכיסוי דאע"ג דהשוחט ונתנבלה בידו אמרינן התם דפטור וכתב רש"י דה"ט דאשר יאכל כתיב מ"מ היינו דוקא בודאי נתנבלה דמן התורה לא קרינן ביה אשר יאכל אבל בספק אף דמדרבנן החמירו בכל הספיקות ואסרו אותו באכילה מ"מ כיון דמדאורייתא מותר באכילה וקרינן ביה אשר יאכל אית לן למיזל לחומרא לכל הצדדין לאוסרו באכילה ולחייבו בכיסוי וה"ה הכא גבי ספק נפל ואין לומר דשאני ספק נפל דאיכא למימר אוקים הדבר אחזקתיה דאף דעכשיו מספקינן דילמא אינו נפל מ"מ מתחלתו היה נפל ומוקמינן ליה בחזקתו הראשונה וכבר נודע דכל דאיכא חזקה לאסור אפילו הר"ם מודה דאסור מדאורייתא דהא ליתא דכל חזקה דאינו מצוי לעמוד באותה חזקה כי הכא דאף דבתחלתו נפל מ"מ בכל יומא מתגדל ויוצא מידי נפל לאו חזקה הוא וכמ"ש מהרימ"ט בח"א סי' מ"ה דחזקת קטנות לאו חזקה היא מהאי טעמא יעו"ש שהאריך:

שוב ראיתי דלפי מ"ש מהרימ"ט בחי"ד סימן א' דאפילו למ"ד דאיסור הספקות הוא מדרבנן היינו דוקא בספק שאי אפשר להתברר אבל בדבר שאפשר להתברר מודה דמן התורה אסור לאוכלו מספק עד שיתברר יעו"ש לק"מ הא דהכא נמי ספק נפל ספק דאפשר להתברר הוא דהא קי"ל דכל ששהה בבהמה ח' ימים אינו נפל וכיון דיכול להמתין עד ח' ימים שיתברר הספק מן התורה נמי אסור לאוכלו אף דיש לדחות דמדברי מהרימ"ט אין ללמוד אלא בספק שאפשר להתברר עכשיו בשעה שהוא רוצה לאכול דבהכי מיירי כל הנהו דמייתי הש"ס בחולין ללמוד דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן אבל הכא דבשעה שהוא רוצה לאכול אי אפשר לברר הספק מיד דמחוסר זמן הוא מ"מ ליישב הא דהכא י"ל דאין לחלק הכי דאפילו בספק דאי אפשר לברר השתא כל שאפשר לברר אחר זמן אסור לאוכלו מן התורה ועכצ"ל הכי דהא מה שאסר הכתוב להקריב קרבן עד ח' ימים הוא כדי