מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה קא

אסור מן התורה והוא הדין במצות עשה דאיכא קצת מצוה והמסקנא דהכא הוא לומר טעם כולל אפילו אליבא דר"ל דסבירא ליה חצי שיעור מותר מן התורה:

איברא דראיתי להירושלמי ברפ"ג דחלה עלה דמתני' כיון דנותנת את המים מגבהת חלתה וז"ל ר' יוסי בשם רשב"ל דר"ע היא דתנינן תמן הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכ"א אינה חלה וכו' א"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם עכ"ל ועמ"ש לעיל בפי' הירושלמי במתני' דפ"ג דלפי מ"ש הטור בסי' שכ"ז דלכל הגירסאות בעינן שיתערבו במים ה' רבעים ע"כ דהפירוש הוא דסבר ר"ל כמסקנת הירושלמי הכא דחשיב כשאמר לכשאשלים השיעור כההיא דלכשנתלשו דהכא נמי אף דקודם גילגול לאו בר חיובא מ"מ דר"ע היא דהכא נמי חשיב כאילו פירש שתהיה חלה לאחר שתתגלגל דאי אפשר דס"ל לר"ל כדס"ד דש"ס הכא וכסברת סתמא דתלמודא בההיא דיעשנה בטומאה וכו' דמלבד דר"ל ס"ל בעלמא חצי שיעור מותר מן התורה ולדידיה אי אפשר לומר טעם זה על דרך האמור יתר על כן דהתם בנתינת המים דהא איכא שיעור שנתערבה במים והחסרון הוא דמחוסר גלגול גמור לא שייך טעם זה כלל כי אם טעם דחשבינן ליה כאילו התנה ואמר שיהיה חלה לאחר שתתגלגל ואם איתא די"ל דלר"י דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת שייך לומר דהעיקר כסתמא דתלמודא בההיא דיעשנה בטומאה וכו' א"כ אמאי קאמר ר' יוחנן בהאי לישנא אמר ר"י דברי הכל היא דמשמע דאזיל ומודה דפליגי רבנן ור"ע באופן זה דנתינת המים כיון דלדידיה בכה"ג דליכא טעמא דדין חצי שיעור דעלמא אפילו ר"ע מודה ודוחק לומר דלטעמיה דר"ל קאמר כי האי לישנא דדברי הכל היא דלדידיה מעיקרא ליכא פלוגתא דרבנן ור"ע ודוק כי קצרתי:

סליק הלכות חלה הלכות בכורות מתני' הבכור נאכל שנה בשנה וכו' צריך לידע הא דקתני בין תמים בין בעל מום אם שניהם הן מן התורה דאפילו בע"מ נאכל בתוך שנתו מן התורה או דלמא דוקא תמים הוי מדאורייתא ובעל מום אינו אלא מדרבנן דהא עיקר קרא דלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה בתמים משתעי (קרא) דלפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' כתיב ונראה דאף בעל מום מן התורה הוא וכן נראה מדברי הספרי בפרשת ראה בפ' כל הבכור וז"ל מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור ע"כ וכתב מהר"א נחום ז"ל בביאורו על הספרי שמצא כתוב פירוש הספרי וז"ל ונלע"ד לפרש הא דקתני הכא מגיד שהבכור נאכל כל שנתו אקרא דתאכלנו שנה בשנה סמיך כפשטיה דקרא ומרבוייא דכל יליף בכור בעל מום שנאכל כל שנתו עכ"ל הרי דאיכא רבוייא דכל לאתויי בעל מום דנאכל כל שנתו וכן נראה מדברי הר"מ בפ"א מה' בכורות דין ת' שכתב וז"ל הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו גו' עכ"ל:

ונראה דכוונתו במה שהביא סיפיה דקרא וכי יהיה בו מום וגו' הוא לומר דמהאי קרא יש ללמוד דה"ה דבעל מום נאכל שנה בשנה כתמים דפשט הכתוב מורה דאין חילוק בין תם לבעל מום כ"א דתם אכילתו לפנים בבית הבחירה ובעל מום בשעריך תאכלנו הא לענין זמן אכילתו זה וזה שוים דגם בעל מום נאכל כל שנתו ובפרט דמדכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בוי"ו ולא כתיב כי יהיה בלא וי"ו איכא למימר וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה דמה תמים נאכל כל שנתו אף בעל מום כן וכיוצא שלזה אמרינן בפ"ג דבכורות דף כ"ה ע"א גבי קרא דלא תעבוד בבכור שורך וכו' מנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש רש"י לא תעבוד ולא תגוז וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה ע"כ וה"ה הכא אלא שצריך טעם אמאי לא הביא הר"מ ילפותא דספרי דיליף לה מרבוייא דכל הבכור ובקש דרשה אחרת וי"ל דהר"מ ס"ל דהעיקר כדרשה אחרת דאמרינן התם בספרי וז"ל מלמד שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור מנין לרבות כל הקדשים ת"ל כל הבכור וס"ל להר"מ דדרשות חלוקות הן ותנאי נינהו ותנא קמא דריש רבוייא דכל לבעל מום ותנא בתרא דריש ריבוייא דכל לשאר קדשים והעיקר כתנא בתרא וכן נראה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה דף ו' ע"ב דתניא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר וכתבו התוס' ד"ה אחד וכו' וז"ל להכי נקט בכור דעיקר ששם בבכור כתיב מדכתיב כל הבכור וגו' מלמד שהבכור נאכל כל שנתי כלומר דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ושאר הקדשים דריש התם מכל עכ"ל וכוונתם על דרשת הספרי הנזכר לעיל ויש להביא ראיה ברורה דס"ל להר"ם דהא דבעל מום נאכל כל שנתו הוא מדאורייתא מדרשה זאת ואינו בדרך אסמכתא דהא גבי מתני' דסוף פרקין דלעיל דקתני שער בכור בעל מום שנשר ואח"כ שחטו דחכמים אוסרים ואמרינן בגמרא שם דהיינו טעמא דילמא אתי לשהוייה כתב הר"מ בפירוש המשניות שם ובפ"ה דעדיות דהטעם הוא משים דמצוה לאוכלו בתוך שנתו בין תם בין בעל מום וכן כתב בספר יד החזקה בפ"ג דה' בכורות דין י"א וז"ל וכבר ביארנו בה' מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד שאינם באים לכפרה שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהם וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים ובין בעל מום עכ"ל ואם איתא דהא דבעל מום נאכל תוך שנתו אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא א"כ איך אפשר לומר דאסרינן בהנאה לשער בכור בעל מום שנשר מחיים מטעם זה שמא ישהנו יותר משנתו כיון דעיקרא דין זה אינו אלא מדרבנן ואיך שייך לגזור בדבר דאפילו אם ישהנו לאחר שנתו אינו אלא דעבר אאיסור דרבנן דהא ודאי לא שייך למגזר אלא כשהדבר שנגזר עליו הוא מדאורייתא וכמו שלמד מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל תקפ"ז מההיא דאמרינן בפ' משילין דף ל"ו אהא דאין רוכבין וכו' יעו"ש:

איברא דרש"י גבי הא דשער בכור פירש במתניתין ובכל הסוגייא שם דהיינו טעמא דאי שריית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה עכ"ל אשר על פי טעם זה כתב רש"י גבי מאי דבעי רבי ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו וכתב רש"י דבעלת מים לא תבעי לך דודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה ע"כ ואילו הר"מ לפי שיטתיה דטעמא דבכור הוא משום דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו כתב בפ"א מה' מעילה דכל שיתלש מכל הקדשים אתר שנפל בהן מום הרי הוא מותר בהנאה כיון דלא שייך טעמא דנאכל בתוך שנתו דס"ל להר"מ דלא שייך למיחש דאתי לשהויי ואתי לידי גיזה ועבודה שהדבר רחוק שיעבוד בו ויגזוז אותו ויעבור על לאו בידים ולא חשו לשהייה בכיוצא בזה אלא בבכור ומעשר שצריך לאוכלו בתוך שנתו ואפילו לא יעבוד ולא יגזוז עובר בשהייתו והנה כי כן צריך להבין לדעת רש"י מנ"ל הא דיש לחוש דאתי לידי גיזה ועבודה ועפ"י זה הוליד דין זה דאפילו בשאר פסולי המוקדשים שייך חששא זאת בהיות שבמתני' ובברייתא לא הוזכר דין זה בבעל מום כ"א דוקא בבכור דשייך למיחש משום דצריך לאוכלו בתוך שנתו ולמה לא ניחא ליה לומר טעם זה כסברת הר"מ ולא להוליד חששא זאת דאתי לידי תקלה ונ"מ לענין דינא דה"ה בקדשים ואם נאמר דס"ל לרש"י דהא דבעל מום נמי צריך לאוכלו תוך שנתו אינו אלא מדרבנן ורבוייא דכל הבכור דאמרינן בספרי אסמכתא בעלמא אתי שפיר דמש"ה ע"כ צ"ל דעקר החששא הוא דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה דמשום דצריך לאוכלו בתוך שנתו אי אפשר שיאסרו הצמר שנשר מאליו כיון דמעיקרא אפילו אם ישהנו אינו אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן לא שייך למגזר ולדעת הר"מ דהוכחנו דס"ל דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו מן התורה יש לדקדק מהא דאמרינן בשמעתין ת"ש דתניא פרק רביעי בכור בזמן הזה וכו' נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אתת אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום ע"כ דהא לקמן בר"פ כל פסולי המוקדשים דף ל"א ע"ב גבי מעשר בהמה דאינו נמכר לא חי ולא שחוט אמרינן דמעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו משום השבת אבידה שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח ומסקינן התם דלא התירו מפני השבת אבדה במעשר של יתומים אלא בשחוט דאינו אלא מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא יעו"ש וא"כ הכא אם איתא דמן התורה אינו נאכל אלא בתוך שנתו איך מפני השבת אבידה לבעלים אנו מתירין להשהותו אחר שנתו לעבור על איסור תורה מפני השבת אבדה ועיין מ"ש הרב בספר א"ז בפ"ק דב"ק דף כ"ו ע"ד משם ספר המאירי ז"ל שכתב גבי הא דמעשר בהמה של יתומים דמותר למוכרו מפני השבת אבדה שהקשה ואעפ"י דאין עשה דוחה ל"ת והרי בכאן השבת אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה ותירץ דבשחוט אינו אלא איסור דרבנן וכתבתי עליו בס' תוספת דרבנן דף צ"א ע"ב דאף דקי"ל דעשה דוחה ל"ת מ"מ כוונתו דעשה כי האי דהשבת אבדה דממונא הוי לא דחי ל"ת דלא דחינן איסורא מקמי ממונא כדאמרינן במסכת ב"מ דף ל' ע"א יע"ש וא"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הכא נמי אף דדין זה דאינו נאכל כי אם בתוך שנתו עשה הוא מ"מ כיון דאסור לאחרו ולאו הבא מכלל עשה הוא איך דחינן איסור זה מקמי ממונא דהשבת אבדה וי"ל דע"כ לא ריבה קרא דבעל מום נמי נאכל בתוך שנתו אלא דוקא בזמן שבית המקדש קיים דבכור תם ראוי להקרבה ועיקר אזהרה היתה על בכור תם שלא יאחר הקרבתו עד לאחר שנתו ולחוזק אזהרה זאת דהקרבת התם תוך שנתו הזהירה תורה גם על הבכור בעל מום שלא יאחר אכילתו עד לאחר שנתו כדי שלא יבא לטעות לאחר הקרבתו של בכור תם עד לאחר שנתו אבל בזמן הזה דליכא הקרבה בבכור תם תו ליכא אזהרה מן התורה שלא יאחר אכילתו של בעל מום לאתר שנתו ואינו אלא מדרבנן שתקנו חז"ל שלא לאחר אכילתו עד לאחר שנתו זכר לבכור בזמן המקדש וא"כ הכא בברייתא זאת דהתירו שלשים יום לאחר שנתו דמיירי בזמן הזה כיון דאינו אלא מדרבנן התירו מפני השבת אבדה דומיא דמעשר בהמה של יתומים דבהכי י"ל דגם רש"י אזיל ומודה לסברת הרמב"ם דבזמן הבית אפילו בעל מים הוי מן התורה אלא דלא ניחא ליה לפרש גבי מתני' דשער בכור שנשר מחיים דאסרו חכמים מטעם שלא יבא לאחרו עד אחר שנתו דהא סתמא קתני דמשמע דדין זה איתיה אפילו בזמן הזה ובזמן הזה דאינו אלא מדרבנן לא שייך לומר דגזרו מפני איסור דרבנן וע"כ צ"ל דהאי טעמא דמתני' דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה אלא דלפי זה צ"ל דהר"מ ס"ל דדין זה דצמר שנשר לא שייך כ"א בזמן הבית וזה דוחק דכל כי הא ה"י ליה לפרש דבזמן הזה אם נשר מחיים לא אסרינן ליה אחר שחיטה כיון דלא שייך למגזר שמא יאחר אכילת לאחר שנתו כיון דאינו אלא מדרבנן כדבר האמור ועוד דא"כ צ"ל דהא דהתירו חז"ל מפני השבת אבדה ל' יום אינו אלא בזמן הזה וסתמא דמתני' נראה דהיתר זה הוא אפילו בזמן הבית וכן נראה מסגנון דברי הר"מ בפ"א מה"ב דין ט' שכתב דמותר לקיימו ל' יום ופשט דבריו נראה דבזמן הזה הוא דהא אח"כ כתב דין הבכור בזמן הזה וחזר ולמד אותנו דבזמן הזה נמי מותר להשהותו ל' יום:

וראיתי להלבוש בי"ד סי' ש"ז ס"ז שכתב וז"ל תם בזמן הבית היה מצוה להקריבו תוך שנתי דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לפיכך אמרו חז"ל גם בעל מום מצוה לאכלו תוך שנתו עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דבעל מום דמצוה לאוכלו תוך שנתו לעולם אינו אלא מדרבנן שהרי כתב דתם הקרבתו הוא מצוה מן התורה להקריבו תוך שנתו ולפיכך אמרו חכמים ז"ל דגם בע"מ מצוה לאוכלו תוך שנתו ולפי האמור הא ליתא דבע"מ נמי מן התורה הוא וראיתי להדרישה בסי' הנזכר שכתב על מ"ש הטור ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו וז"ל ולא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה עכ"ל וכן כתב הטורי זהב יעו"ש ולפי האמור אינו מטעם זה אלא דמצותו בכך שיהא אכילתו בתוך שנתו מן התורה ואפילו אם נאמר דבזמן הזה הוא מדרבנן כאמור מ"מ אינו מטעם זה אלא תקנו חז"ל אכילתו בתוך שנתו זכר למקדש כמי שמצינו כמה דברים שתקנו חכמים לקיים בזמן הזה זכר לזמן בית המקדש ואין הענין מפני התקלה ועיין במה שנכתוב עוד בזה לקמן בס''ד (כג) גמ' מדקתני נולד לו מום בתוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן וכו':

הנה כתבו התוס' בד"ה שנה בשנה וכו' וז"ל וצריך לאוקומא הך שמעתא בשנה בלא רגלים שברגלים בלחודייהו בלא שנה איכא בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דר"ה עכ"ל והרב כ"י הביא משם תוספות חיצוניות שכתבו באופן זה וז"ל והקשה רבינו אלחנן דהכא משמע שמותר לאחר הקרבתו עד שתתמלא שנתו ואמאי הא אמרינן בפ"ק דר"ה שעובר בבל תאחר כשעברו עליו ג' רגלים וי"ל דלא שייך בל תאחר אלא למי שעולה לרגל אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה אי מי שאין לו קרקע אינו עובר בבל תאחר אם משהה להביא בכורות יותר מג' רגלים דאמרינן התם אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא ליתא בראייה או דלמא הא איתא בשמחה משמע מינה דמאן דליתיה לא בשמחה ולא בראייה ליתיה בבל תאחר עכ"ל דכפי דברי התוס' חיצוניות מינח ניחא תירוץ זה דהכא מיירי בשנה בלא רגלים אפילו לענין הלכה דהא הני גווני דאמרינן בפ"ק דר"ה דף ו' דמשכחת לה שנה בלא רגלים לא אתו אליבא דהלכתא לפי מאי דקי"ל דנ' רגלים סגי אפילו שלא כסדרן כמ"ש הר"מ בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות וקיימא לן כחכמים דערכין דלא אמרינן דאם נתעברה שנה נתעברה לו ודלא כרבי שם וגם קיי"ל כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים א"כ תו לא משכחת לה שנה בלא רגלים ומדברי הר"מ בפ"א מהלכות בכורות דין י"ג שכתב וז"ל עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אעפ"י שהוא עובר בלא ת עשה אם היה תם וכו' דמדכתב