מהרי”ט אלגאזי על בכורות וחלה י

דיורשים מתפיסת הבית לא חשיבי כשותפין וחייבים במעשר בהמה בין מה שירשו ובין מה שנולדו אח"כ מהם דא"כ דיש חילוק זה מנ"ל דקרא דיהיה לך למעשר בהמה כיון דגבי בכור כתיב נימא דקרא דיהיה לך לבכור אתא למעט דאפילו שותפות ישראל פוטר דאע"ג דלרבנן קרא דבקרך וצאנך שדינן ליה למעט אפילו שותפות עובד כוכבים מ"מ היינו דליכא אלא חד מעוטא אבל כיון שיש מעוטא אחרינא ע"כ צריך לומר דלמעט אפילו שותפות ישראל אתא וקרא דבקרכם וצאנכם י"ל דמיירי ביורשים דקנו בתפיסת הבית שאע"פ שהם שותפין כל זמן שלא חלקו חייבים בבכורה כמו שאנו אומרים אחר האמת גבי מעשר בהמה ומנ"ל לומר דקרא דבקרכם בא לרבות כל מין שותפות ישראל דנדחוק לומר דקרא דיהיה לך אינו ענין לבכור ותנהו ענין למעשר בהמה ובשלמא לדעת הרמב"ם אין להקשות באופן זה דנימא קרא דיהיה לך מיירי לבכור ובא למעט שותפות ישראל באותם טלאים שנשתתפו דפטורים וקרא דבקרכם לחייב הנולדים מהם דומיא דמעשר בהמה דאמרינן השתא דהא ליתא דבשלמא במעשר בהמה יש לחלק בהכי מטעם דגלי קרא אחרינא דלקוח פטור וא"כ י"ל דכמו דכל הדברים שותפות דעובד כוכבים פוטר כן נמי שותפות ישראל במעשר בהמה בטלאים הראשונים שנשתתפו כשותפות העובד כוכבים הוא כיון דהשותף לאו בר חיובא הוא במה שקנה בחלק חבירו אבל בבכור דלא שייך ביה דין לקוח דאם קנה בהמה שלא בכרה חייבת בבכורה מאין הרגלים לחלק בין אותם שנשתתפו עצמם ובין אותם שיולדו אח"כ דכיון דאותם עצמם פטורים מטעם שותפות ולא מדין לקיחה ה"ה נמי לאותם שנולדו דפטורים מטעם שותפות אך לדעת רש"י קשה וי"ל דכיון דאמרינן יכול אפילו קנו מתפיסת הבית ת"ל יהיה לך מ"מ ש"מ דמשמעות יהיה הוא לרבות ואי משתעי קרא בבכור למעט שותפות דעלמא מיהיה מרבינן לחייב יורשים מתפיסת הבית וא"כ בקרכם וצאנכם ל"ל ש"מ דקרא אינו ענין לבכור כי אם למעשר בהמה:

עוד י"ל לסברת רש"י דיש חילוק בין יורשים לשותפין דעלמא דאמרינן התם בפרק ראשית הגז דף קל"ו ע"א עלה דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטר מ"ט דר"א דכתיב בקרך וצאנך ופריך והכתיב בקרכם וצאנכם ומשני דכולהו ישראל ואם איתא דיש חילוק מיורשים לשותפין דעלמא כיון דבברייתא שותפין סתם קתני וסתמא מיירי דעלמא למה לן לדחוק נפשין דקרא דבקרכם וצאנכם לר"א אכולהו ישראל קאי נימא דמודה ר"א באחים השותפין שירשו מאביהם דחייבים בבכורה וקרא דבקרכם בא לרבות יורשים אע"פ שהם שותפים:

והנה לדעת הר"מ איכא למידק מההיא דתנן בפ"ק דתמורה דף י"ג הצבור והשותפים אינם עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושים תמורה קדשי ב"ה אינם עושים תמורה א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות ב"ה ע"כ והנראה פשוט ממתני' דר"ש פליג את"ק דת"ק סבר צבור ושותפין דאינם עושים תמורה מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר אותו דנקט לשון יחיד נפקא לן דמשמע יחיד ולא שותפין אבל לר"ש לא משמע ליה הכי אלא מהיקשא דמעשר בהמה יליף לה דמה מעשר בהמה ליתיה בשותפות וכו' וכן אמרינן בגמ' בברייתא ת"ר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו הכתוב גבי מעשר בהמה למה נאמר והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו [לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו] משמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח קרבן ב"ה ת"ל לא יבקר א"ר שמעון והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שאינו בא בשותפות וברייתא זאת ע"כ כולה ר"ש היא כמ"ש רש"י שם לכולהו לישני הרי מבואר דרבי שמעון לא משמע ליה צבור ושותפין מלישנא דקרא דנקט לשון יחיד כתנא קמא והרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תמורה דין י"ב פסק כרבי שמעון שכתב וז"ל קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי ב"ה מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבים בו אלא ישראל ולא עובדי כוכבים יצאו קרבנות עובדי כוכבים שאין עושים תמורה עכ"ל הרי מבואר דהרמב"ם ז"ל פסק בכל הדברים כר"ש וצבור ושותפין נמי ממעטינן מהיקשא דמעשר בהמה ולפי סברת הרמב"ם ז"ל מעשר בהמה לא נתמעטו שותפין ויורשים כי אם דוקא בבהמות עצמם שירשו או שנשתתפו אבל במה שנולד ברשותייהו חייבים אף דהם בשותפות א"כ איך קי"ל דהשותפים אינה עושים תמורה בכל גוונא התינח בקרבן שהפרישו מאותם הבהמות עצמם שנשתתפו דאיכא למילף ממעשר בהמה דבכה"ג פטור ממעשר בהמה אבל אם הפרישו קרבן ממה שנולד ברשותייהו בשותפות מנ"ל דלא עבדי תמורה אי ממעשר במעשר גופיה בכהאי גוונא חייבים במעשר בהמה וכגון דא מלתא דפשיטא הוא דלענין תמורה אין חילוק כלל שהרי מעיקרא מה שאמרו דקרבן השותפין אינו עושה תמורה לא אמרו כשהם שותפים בבהמות והפרישו מהן קרבן כדי שנאמר לחלק בין הבהמות עצמם שנשתתפו לאותם שנולדו ברשותייהו אלא מיירי בשני בני אדם שקנו קרבן בשותפות להקריבו בשותפות ואם כן מה שייך לחילוק זה כלל ועוד דאם יש לחלק חילוק זה צריך לומר דמעיקרא דין תמורה אפי' ביחיד אינו אלא בקרבן שנולד ברשותו של אדם ולא לקוח ונתון במתנה מאחר דומיא דמעשר דכיון דשותפין דאינם עושים תמורה הוא באופן זה שהפרישו קרבן מהבהמות שנשתתפו ע"כ לא מטעם שותפות הוא כי אם מטעם לקוח כמו שהוא בענין מעשר כאמור דטעמא דמלתא משום לקוח כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם כן ה"ה ביחיד דאינו עושה תמורה בלקוח דומיא דמעשר וא"כ הוא למה נאמר דין השותפין ולא אישתמיט שום תנא לומר נמי דקרבן יחיד לקוח אינו עושה תמורה אלא ע"כ צריך לומר דאפי' בלקוח עושה תמורה ואף דהוקש תמורה למעשר ואין היקש למחצה לענין לקוח לא ילפי' מהיקש זה דכיון דעיקר דין לקות במ"ב ילפינן מהיקשא דבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בכור אדם ליתיה בלקוח ובמתנה אף צאנך ובקרך ליתיה בלקוח ובמתנה כדאמרי' בפ' מ"ב דף נ"ו ע"א הא קי"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים וכיון דדין לקוח במ"ב מהקש דבכור אדם הוא למד אינו חוזר ומלמד בהקש לתמורה ולא מבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דכיון דהלמד הוא קודש אינו חוזר ומלמד בהיקש אף דהמלמד הוא חולין דלדידיה אף דנאמר דבכור אדם כחולין חשיב מ"מ בתר למד שהוא מעשר דהוי קודש אזלינן אלא אפי' למ"ד בתר מלמד אזלינן דאי המלמד הוא חולין חוזר ומלמד בהקש וכמו שהובא הך פלוגתא בפ"ק דתמורה דף ג' ע"א ובזבחים דף נ' ע"א ע"ש מ"מ ע"כ צ"ל דלהא מ"ד בכור אדם נמי דין קודש אית ליה דאף דהפדיון הוא חולין מ"מ גוף הבכור קדושה כתיב ביה דכתיב קדש לי כל בכור וגו' וכתיב הקדשתי לי כל בכור וגו' ונמצא דלכ"ע אפי' לקוח עושה תמורה וכיון שכן ע"כ לומר דודאי דין השותפים בתמורה לאו משום לקוח אלא מטעם שותפות וא"כ פשיטא דבכל גוונא ליתיה בשותפות ולפי סברת הרמב"ם מנין לנו ללמוד כן ממ"ב לומר מה מ"ב ליתיה בשותפות הא מ"ב שפיר איתיה בשותפות בבהמות שנולדו ברשותייהו בשותפות:

הן אמת דלדעת רש"י קשה דהא מעשר בהמה איתיה בשותפות באחים שירשו דכל זמן שלא חלקו לא הוו כשותפין דעלמא וחייבים וא"כ לר"ש דיליף שותפין ממעשר בהמה נימא דהיינו דוקא בשותפין דעלמא אבל האחים שירשו ומתפיסת הבית הפרישו קרבן בשותפות מהבהמות שירשו שיהיו עושים תמורה ולדעת רש"י י"ל בדוחק דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגומר דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני' ע"כ סבירא ליה דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטים שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים מקרא דיהיה לך מ"מ לתנא דמתני' דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא אבל לר"ש דממעט מהקשא דמ"ב ס"ל דבמעשר בהמה אפי יורשים פטורין דשותפין נמי מקרו דלית ליה ריבוייא דיהיה מ"מ ואנן קי"ל דלא כר"ש אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין הלכה פסק כר"ש קשה וכעת צ"ל עיון:

וכבר עלה על דעתי לישב בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י הא דתמורה באופן זה דהא עיקר מאי דאמרינן דאין השותפין עושין תמורה הוא בב' ב"א או ב' אחים שנשתתפו מחדש בקרבן אחד בכל אופן שיהיה או שקנו בהמה מן השוק או מתפיסת הבית או מהשותפות אבל מ"מ בענין הפרשת הקרבן באים להשתתף מחדש בקום עשה להיות שותפין בהקרבת קרבן זה ובאופן זה שבאים להשתתף להקריב קרבן בשותפות לא מצינו אופן שותפות זה במעשר בהמה דאם להשתתף בטלאים מחדש כדי לקיים מצות מעשר בשותפות מאותם בהמות עצמם שדומה לענין שנים שבאים להשתתף להקריב קרבן אחד הא ליתא במ"ב לדעת הרמב"ם ואם בטלאים שנולד להם אח"כ שחייבים זה האופן לא נגע ולא פגע בדין השותפין בקרבן כיון דלא נשתתפו מחדש בידים על זה אלא מאליהם ילדו הבהמות ונתחייבו במ"ב ונמצאו שותפין ממילא בלא שום מעשה משא"כ בשותפין דקרבן וכן לדעת רש"י ביורשים דחייבים במ"ב הוא שותפות הבא מאליו דמירושה דממילא נמצאו משותפים ולא דמי לקרבן השותפים ומאי דילפינן ממעשר הכי ילפינן מה מעשר בהמה ליתיה בשותפות כלומר ליתיה בשותפות דכה"ג דקרבן השותפין שבאים להשתתף מחדש על זה דלא שייך שותפות במ"ב כי אם דוקא בשותפות דממילא משא"כ בקרבן השותפין דאפי' ב' אחים שהפרישו קרבן מתפיסת הבית מ"מ הרי נשתתפו מחדש להיות שותפין בקרבן מה שלא היה מקודם אבל שוב ראיתי דזה אינו דא"כ שותפין שהפרישו מעשר בהמה מהנולדים ברשותייהו וכן היורשים לדעת הרמב"ם ז"ל או לדעת רש"י באותם שירשו עצמם אם היה תם וראוי לקרבן נימא דאיתיה בתמורה כיון דהאי קרבן לא נשתתפו בו מחדש לשם קרבן כי אם ממילא נולד להם נתחייבו במעשר וכן ב' כהנים שהיו שותפין בבהמה שלא בכרה וילדה בכור תם שהכהנים חייבים ג"כ בבכור בהמה טהורה להקריבו בכה"ג נמי נימא דאיתיה בתמורה אף דקרבן שותפין הוא מכיון דממילא נשתתפו בקרבן זה ומצינו במעשר בהמה דאיתיה בשותפות בכה"ג ולא מצינו חילוק זה כלל לענין תמורה דבכה"ג אין השותפין עושין תמורה ועוד דאמרינן בפ"ג דתמורה דף כ"א במתני' דקתני מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרים באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר וכו' ואם איתא אמאי לא קתני נמי דכל הקדשים אין השותפין עושים תמורה חוץ מן הבכור והמעשר דהשותפין עושים תמורה כדקתני התם כל הדברים שיש בין כל הקדשים לבכור ולמעשר ומדלא קתני הפרש זה ש"מ דל"ש דאפי' בכור ומעשר שותפין אינם עושים תמורה והדרא קושיא לדוכתין דכיון דמעשר ילפינן ליה דליתיה בשותפין א"כ בכה"ג הא איתיה בשותפות במעשר ולדעת רש"י י"ל בדוחק דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגו' דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני' ע"כ ס"ל דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטינן שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים דיהיה לך מ"מ דתנא דמתניתין דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא אבל לר"ש דממעט מהיקשא דמעשר בהמה ס"ל דבמעשר בהמה אפילו יורשים פטורים דשותפין נמי מקרו ואנן קי"ל דלא כר"ש אבל לדעת הר"ם דלענין הלכה פסק כר"ש קשה:

ואפשר לומר ליישב ג"כ דעת הרמב"ם והענין הוא דס"ל להר"ם דכולה מתני' דתמורה דקתני הצבור והשותפים אין עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' כולה ר"ש קתני לה וליכא פלוגתא דת"ק עם ר"ש וכמ"ש רש"י שם לגירסא אחרת שהביא שם דגרסינן הא רבי הא ר"ש דלהאי לישנא יש לפרש דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש היא וכתב הרב תי"ט דהרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות תמורה קרבנות ב"ה אין עושים תמורה ס"ל כהאי גירסא דכולה מתני' ר"ש ות"ק ס"ל נמי דקדשי ב"ה איקרו קרבן ומאי דאמרינן דקדשי ב"ה אין עושים תמורה הוא מהיקשא דמעשר דכולה ר"ש הוא ובהכי א"ש דקתני אר"ש ולא קתני רש"א כמי שבא לחלוק את"ק אלא שהתי"ט כתב שבמחלוקת השותפים פליגי דלת"ק ממעט להו מלשון יחיד דלא יחליפנו ולא ימיר ור"ש ממעט להו ממעשר אבל לעד"נ דגם בחלוקה זאת לא פליגי וכולה ר"ש הוא דגם ר"ש ס"ל דיש למעט מלשון יחיד דנקט קרא שותפין אלא דאיצטריך נמי היקשא דמעשר דאילו לא היה היקשא דמעשר נמי הו"א דלשון יחיד דממעט קרא שותפין היינו בשותפין שקנו בהמה או יורשין שירשו בהמה ונשתתפו מחדש והפרישו אותו לקרבן בעבור ב' דבכה"ג כיון דמצינו במעשר בהמה דכה"ג דשותפות פטורים ממעשר בהמה דבאותם שנשתתפו או ירשו פטורים ה"ה גבי תמורה ובכהאי גוונא הוא דממעט קרא אבל בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם וכן שותפין כהנים בבהמה ונולד להם בכור אכתי י"ל דעושים תמורה אבל כיון דאית לן היקשא דמעשר דשותפין דכה"ג שקנו בהמה בשותפות או ירשו בהמה והפרישו אותה לקרבן דאינם עושים תמורה מהיקשא דמעשר ילפינן לה דמה מעשר ליתיה בשותפות דכה"ג דאותם שנשתתפו או ירשו פטורים כן תמורה א"כ ע"כ קרא דלא יחליפנו ולא ימיר לשון יחיד בא למעט אפילו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם ובכור שנולד לכהנים שותפין בבהמה ולר"ש נמי איצטריך היקשא דמעשר וקרא דלא יחליפנו ולא ימיר דבא זה ולימד על זה למעט מתמורה שותפין בכל גוונא והשתא כולה מתניתין ר"ש ופרושי קא מפרש ר"ש ומאי דאמרינן בברייתא דמייתי הש"ס דכולה ר"ש היא כאמור לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו דמשמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח וקרבן ב"ה וכו' דנראה בהדיא דלר"ש לא משמע ליה למעט כלל מלשון יחיד דנקט קרא יש לדחוק ולומר דמאי דקאמר דמשמע אפילו קרבן צבור היינו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותייהו או כהנים שותפין שנולד להם בכור דאי לאו היקשא דמעשר הו"א דבכה"ג לא ממעט להו קרא דנקט לשון יחיד ולא ממעט אלא שותפין שקנו בהמה או ירשו אלא דנראה דזה דוחק גדול בלשון הברייתא דנקט משמע קרבן יחיד קרבן צבור דבקרבן צבור לא משכחת לה אופן זה שהצבור יהיו שותפין בבהמות וממה שנולד ברשותייהו יפרישו קרבן מעשר בהמה דלעולם קרבן צבור מיירי שקונים בהמה ומקריבין אותם לשם הצבור ומדנקט צבור נראה דלר"ש לא משמע ליה למעט מלשון יחיד אפילו בשותפין שקנו בהמה ועוד דלפי"ז מהראוי היה שהרמב"ם יביא ג"כ משמעות קרא דלא יחליפנו וכו' דנקט לשון יחיד כיון דאפילו לר"ש איצטריך וצ"ע:

והנה הרב ל"מ הקשה לסברת הרמב"ם מההיא דאמרינן בסוף פרק הגוזל עצים דקא מבעיא לן אם נפלו י' בהמות בגזל הגר מיחייבי לאפרושי מנייהו מעשר או לאו יורשים הוו וחייבים דאמר מר קנו מתפיסת הבית חייבים או דילמא מקבלי מתנות הוו ופטורים ע"כ דמוכח בהדיא שם דאי אמרינן יורשים הוו חייבים אפילו באותם הבהמות שנפלו עצמם דאי לאותם שיולדו מהם ברשותייהו אפילו אי מקבלי מתנה הוו חייבים ולעד"נ לומר דהרמב"ם מפרש הבעייא הכי דמיירי בגזל עשרה גדיים בתוך ח' ללידתם וכפר בהם ונשבע ומת הגר והודה והכל היה בתוך ח' ימים ללידתם וקי"ל דאין הלקוח פטור אלא א"כ נלקח אחר שנראה למעשר דעבר זמנו אבל אם לקחו בעודו מחוסר זמן חייב וכמ"ש הר"ם בפרק ו' דין ט"ו והכא דמיירי דמת הגר והודה בהיותם מחוסר זמן ולא הספיק ליתנם לכהנים עד שעבר זמנם דאי מקבלי מתנה הוו פטורים ממעשר בהמה דמקבל מתנה אינו זוכה כי אם עד שיגיע לידו וכשזכו בהם כבר נראו למעשר דכבר הגיע זמנם וחל עליהם דין לקוח דפטור אבל אי יורשים הוו הרי משעת מיתת הגר זכו בהם הכהנים דיורש זוכה ממילא דכל היכא דאיתיה ברשות דיורש קאי וזוכה בו ממילא וא"כ משעת מיתת הגר זכו בהם ואותה שעה שזכו בהם היו עדיין מחוסרי זמן ואף דקי"ל דיורשים שירשו פטורים באותם בהמות שירשו מ"מ אי ירשו בהמות מחוסרי זמן חייבים דכנולדו ברשותייהו חשיבי וחייבים דגם בשותפין אי נשתתפו בענין זה חייבים ומאי דמייתי הש"ס דאי יורשים הוו חייבים דאמר מר קנו מתפיסת הבית חייבים היינו להביא ראיה שלא תאמר דאפילו הוו יורשים וזכו בהם בהיותם מחוסר זמן מ"מ אפשר דכיון דכהנים של אותו משמר הם רבים הו"ל כשותפין ואפשר דשותפין דעלמא נמי פטורים