מהרי”ל (מנהגים) פו

חוזר תשבע למו עד סלה וצבור גומרין. וקורין בסדר וירא והאלהים נסה עד אמר לו האלהים א'. שניהם יחדיו ב'. בהר ה' ג'. בבאר שבע ד'. סוף סדר ה'. למפטיר קורין כדאתמול. ומפטיר בירמיה כה אמר ה' מצא חן

מוסף דיום שני א"א מסוד אך ש"צ אומר בא"י בניגון זכרנו וגו' כולו עד מחיה המתים ואז אומר הצבור ונתנה תוקף וכל אותו הסדר ביום ראשון עד תמלוך בכבוד. ואז אומרים התקיעות וביום שני היה אומר אתה זוכר עד כחול הים. ואומר אז תקיעות כי הם מסיימין עד בא קצם לזכרון ושייך לומר עליו ככתוב ויזכור אלהים את נח וגו'. גביר לאחיו בקמ"ץ וח' בחירי"ק ולא בסגו"ל וקמ"ץ. הוד המלוכה ולא הדר. מדבר מ"ם בשו"א ד' פת"ח ולא בחיר"ק ושו"א. שאל (הר"ר זעלמלין מערפורט) את פי מהר"י סג"ל מפני מה יסד הפיוט בקרובץ דיום שני פסוקי מלכיות ושופרות וזכרונות אחרים ממה שאומר הציבור בלחש. והשיב שהוא שאל ג"כ למהר"ש והשיב לו דאתא לאשמועינן דאם אומר אדם פסוקי מלכיות זכרונות אחרים נמי יצא. ואתי נמי שפיר דאתא לאשמועינן דנמי יצא אם אמר פסוק אחד של מלכיות ואחד זכרונות ואחד שופרות וכן ג"פ. ואני שוב מצאתי כן בפירוש א' ישן וז"ל אל תתמה שתפס לו מקראות שאין אנו קורין בר"ה שחכמים הכשירו כל המקראות שיש בהן מלכיות לצאת בהן ידי חובתן שעשרה פסוקי מלכות כולם כשרים להזכירם ובכולם יוצא אדם ידי חובתן ובלבד שלא יהיו של פורענות עכ"ל. דרש מהרי"ל שמצוה להאריך בתפלה בר"ה עד חצות היום לכל הפחות. וכן היה מנהג קדמונים חצי לה' וחצי לכם ע"כ לא יהא לבו של אדם נוקפו אם מאריך ש"צ בתפלה רק כל מגמתו יהא לשם שמים. וכל אדם לא יאכל קודם הקידוש אף ביום כל שכן בלילה. (מהרא"ק) בי"ט ראשון של ר"ה במנחה קודם ערבית א"צ $ (הג"ה) צריך נמי בר"ה להמתין עד לילה דשתי קדושות נהגינן בהן מספק דהא גם בשני מברכין זמן משום ספק ע"כ הג"ה. אם היה מהרי"ל מסופק בא' מקולות השופר אם נתקע בשיעור תיקונו היה אומר לתקוע ביוצא מבית הכנסת טרם שיצא לתקוע לו אותו סדר פעם אחרת:

$ להמתין עד חשיכה. אלא מתפללין מיד ערבית משום דקדושה אחת הן. אבל בב' ימים טובים של גליות צריך להשהות שאין יום טוב מכין לחבירו. ומהר"ש אמר שצריך נמי בר"ה להשהות עד חשיכה דמה שאומר קדושה אחת הן לחומרא אמרינן ולא לקולא וכן אמהר"י סג"ל לעיל:

אני המחבר שמעתי מפי הטהור מהר"י סג"ל בעסקי לפניו במס' יומא והיא היתה שנת קפ"ו לפרט השנה טרם שנתבקש הרב ע"ה לישיבה של מעלה. ואמר אם יחייהו הש"י עוד להתפלל ימי הנוראים. אז היה רוצה לשנות הרבה מלות בתפלת ר"ה וי"כ ממה שרגיל עד עתה. לכן חזרתי עליהם לדעת אותם וכתבתים בין בר"ה בין בי"כ כאשר כתבם הר"ר (זעלמלין מערפורט) ומסרם ג"כ אלי להעתיקם לזכר. ואל יכחישנו שום אדם אשר העתיק הספר הזה קודם זמן הנזכר:

הלכות עשרת ימי תשובה. בנחת ושובה צום גדליה הוא לעולם ג' תשרי שהוא אסרו חג דר"ה. ואם חל בשבת נדחה ליום א' והוא קרוי תענית צבור אשר נקרא צום השביעי ומתענין בו גדולי' וקטנים שהתחילו להתענות ואומרים סליחות כמנהג המקום. בימי סליחות דקודם ר"ה וכן ימים שבין ר"ה ליה"כ אין מתפללין $ במגנצא פתיחה איך נפתח. סליחות אמצת מאז אבלה נפשי. את צום השביעי. שלישית אורך ואמתך. שלמנית אור' צדקה. עקדה אל הר מור. פזמון הורית דרך. חטאנו כסא כונן. ותמצא באדון מש' בקרבך תחנון תורה הקדושה. ליוצר אחר תחינת גרוני ניחר וכל הימים שבין כסא לעשור אומר בסדר זה פתיחה וג' סליחות שלישית שלמנית. עקדה. פזמון. חטאנו. תחנון. וכן בווירמייש"א מנהג זה. ובמקום אחר פוק חזי מאי עמא דבר:

$ הימים דקודם ר"ה א"א בפסוקים הלבן חטאינו רק בער"ה מתחילין לומר ואומרים אותו כל עשרת ימי תשובה. אמהר"י סג"ל מה שאומר עקדות בימי התשובה כי כך אי'