מהרי”ל (מנהגים) פב

דמצות עשה דזמן גרמא הוא. אך שמכניסין את עצמן לחיוב והואיל שמחייבין את עצמן צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם. ואמר שבמדינת אושטריי"ך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ר"ה על ראש השנה ויהיו בר"ה פנויות בבה"כ וביוצאה מבה"כ הוחמו המאכל ויכוונו כולם שיהיו בבה"כ הנשים והבתולות לשמוע התפלה והתקיעות מראש ועד סוף וכן נהגינן עתה. והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה נכון הדבר. אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר דאין יוצאין אא"כ במכוונו לשמוע קול שופר מראשון ועד סוף. ולפיכך גם אם התוקע מאריך בתקיעות יותר מן השיעור אל יאמר אדם כבר שמעתי את השיעור מה לי באריכות קול. אך חייב לשמוע את הכל. אכן האנשים אשר מחוייבין בדאורייתא בתקיעת שופר לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעודן התקיעות שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות. ואמהר"י סג"ל שנשגבה פליאה בעיניו מאין בא שנהגו המנהג הרע הזה להוליך התינוקות לבה"כ לשמוע הם קול שופר בשלמא בקריאת המגילה עבדינן משום שמחה והכא מאי. תינוקות קטנים שהגיעו לחינוך מצוה לחנכה. ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבה"כ הנשים דאינהו אינן חייבות כ"כ כאנשים אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת דהכניסה את עצמה לחיוב וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר. דרש מהרי"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה וכן בנהירנא שקו' (ראוישפרין) למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה ע"כ. כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה משום דמרבים ליחות וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעות דמיושב עד סוף תקיעות דמעומד כדי לצרפם להדדי וכן בא"ח. אכן דבר השייך לתקיעות ולתפלה רשאין לישא וליתן איש עם רעהו דלא מתקרי הפסק

דרש מהר"י סג"ל התוקע יזהר בעצמו שאל ישען את עצמו בשעת התקיעה דהא צריכה להיות מעומד דכתיב גבי תקיעת שופר לכם כמו בספירת העומר ואם יסמוך על זרועו להחזיק כח הקול מ"מ יזהר שלא יסמוך כל כך כי אם שאילו ינטל משענתו שלא יפול מעמידתו וכן הדין לתפלה ולחליצה ובכל מקום שצריך להיות מעומד וצריך להפוך פי השופר למעלה משום שנא' עלה אלהים בתרועה. אמהרי"ל יכוון התוקע להוציא את כל השומעים קול השופר גם אם יש אליו אויב או שונא בצבור יכוון את לבו להוציא את ידי חובתו דבעינן את כוונת שומע ומשמיע ש בא"ח. דרש מהרי"ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו וכן בא"ח. ואמהר"י סג"ל ע"ה הא דאמרי' ציפהו זהב אסור לתקוע בו היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ"ג ביום הכפורים. מהרא"ק צריך להפוך פי השופר לצד ימין ששם השטן דכתיב והשטן על ימינו והתפילין דבצד שמאל מגינין שם. והשופר מערבב את השטן שנאמר אין שטן "ואין "פגע "רע ר"ת שופר כלומר מתי שתוקעין בשופר אין שטן ואין פגע רע תקיעת שופר אין צריך מנין כי זה הכלל כל דבר דאורייתא א"צ מנין. בקו"ל שופר בגימ' בקר"ן של אי"ל והקריאה במקום א' שחסר. מכאן ראיה ששופר של מין אחר פסול. מברכינן על תקיעת שופר. ול"נ דצריך לברך לשמוע בקול שופר. וי"א קול שופר. וכן המנהג דאי לתקיעת שופר א"כ היה משמע מצוה כדאמרי' פ' במה מדליקין דמברכין להדליק נר ש"מ הדלקה מצוה והכא ליכא מצוה בתקיעה רק בשמיעה כדאמר התוקע לתוך הבור או תוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם לאו לא יצא. חפ"ת. מהרי"ל היה מברך