מהרי”ל (מנהגים) סא

בה לפחות העראה כדי לקנותה או ייחוד בלבד מועיל דכיון דנתייחד עמה חשובי אשתו לכל טענות בפני ב"ד גם אם לא עשה בה מעשה. וגבי סוטה אמרינן הן הן עידי סתירה הן הן עידי ביאה אלמא ייחוד חשוב כמו ביאה. והשיב לו מהר"ש דצריך לעשות בה דוקא בעילה גמורה. ואמר לנו מהרי"ל אם חל אותה טבילה בליל שבת דלא תטבול גם במוצאי אותו שבת ותמתין עד ליל ב'. וסיפר לנו מעשה שהוא נשאל פעם אחת על ככה והיה מורה $ (נשאל למהר"י סג"ל אשה שחלתה ולא הדליקה נר בשבת והורה לה שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצות יותר ממה שהיתה רגילה עד עתה. ומתי שאירע תענית ותתודה אז תתודה ג"כ על עבירה זו. ואם רצונה להרבות תענית על ככה להתכפר לה תע"ב. הותעק מהרי"ל ישן נושן):

$ איסור טבילה באותן הלילות כדפרישי' והיתה אשת מה"ר למן רונקי"ל היא העידה אל הזוג היתר שראתה שנהג בעלה היתר. בכה"ג לטבול בשבת. והקשיב הזוג אליה וטבלה האלמנה בליל שבת ושכב הבעל אצלה. והעיד בפנינו אמ"ץ מהרי"ל שמאותו לילה ואילך נחלש החתן ולא בא עליה עוד ומת בחצי שנה אח"כ. ושוב אמהר"י סג"ל למהר"ז הנ"ל הוראת אשתו בשמו והראה לו הדין בתשב"ץ. וכמדומה לי שאמר שכן כתב באגודה פרק ד' אחין מהרי"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים דהן מתגדלין ונפתחי' מיניקת לחלוחית המים והוי מגדל בשבת ועיין כן הדין גבי לולב. אמר מהר"י סג"ל מותר לומר לגוי בשבת שילך למקום פלוני אך אין לתת לו כתב בשבת או בי"ט להוליכה חוץ לתחום. ואם ח"ו יפול שום אונס וסכנה שצריך להודיע לחבירו ויש בו צורך גדול מותר לומר בשבת לגוי שיכתוב כתב ולשלחו ג"כ בשבת. ואמר שאין ליטול כתב מיד הגוי המביאו בשבת אך יניחנו מידו על שום מקום ומשם יטלנו יהודי וכן הדין בי"ט. אמהרי"ל מה שנוהגין בשבת נישואין שהחתן נושא את טליתו מחוץ לעירוב מבה"כ אין בו איסור הוצאה. וכ"כ במרדכי פרק במה אשה מאבי"ה. ואחיו של מהרי"ל היה רוצה להניח את בנו לצאת בו כמו שהיה מעוטף. וא"ל הרב שנהגינן להסירו ולשאת תחת הסרבל שלו ולהוציא ממנו מעט למעלה דרך בית הצואר ויש רוצים להחמיר ולחגור אותו אל גופו למען יהיה כמלבוש ולא ידמה כמשוי וחומרא יתירא היא כן באגודה בשם ראבי"ה היתר גמור. אמהרי"ל מנורה שנפלה על השלחן בשבת כתב בה"ג באשיר"י אע"ג דהוי לצורך גופה ומקומה אסור לטלטלה משם והא דאי' פ' כל הכלים נר שע"ג טבלא בשבת מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. כתבו רז"ל דהיינו דוקא נר של שעוה דאיפשר שלא יכבה ולא הוי פסיק רישיה אבל שרגא של שמן הדולק אי אפשר לנער בלי איסור דאם ינטה לחוץ הפתילה הוי מבעיר ואם ימשך בפנים הוי מכבה וכן ראיתי נר של שעוה נפל על דף כתבי הקדש שהיה מונח על מעמד עץ בליל שבת, ואמר מהרי"ל מי יתן והיה גוי כאן לנער וליפול ועתה לילה ושעת הדחק לקרות הגוי ולהמתין עד שיבא ואמר לקטן יהודי לנער את הדף בנחת עד שיפול הנר לארץ. ואמר לנו מהר"י סג"ל ח"ו שאם יארע שיראים שיתגבר האש וישרף הבית וגם אם הוא ספק ספיקא ולא איפשר לכבות ע"י גוים רשאי ישראל לכבות בידים משום דסכנת נפשות היא לנו והוי פקוח נפש. גם ביום הכפורים שחל בשבת דחמיר טפי. וכן דרש מהרי"ל ברבים כאשר ביארתי בהלכות י"כ. וכן דרש מה"ר אברהם כ"ץ מעיר (האלי) ברבים אמהר"י סג"ל הני נשים שבגדיהם ארוכים וכשהולכים במקום טיט וצואה מפשילין ומקפלין בגדיהן תחת זרועותיהן להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים לעשות כן בשבת דאי' במס' שבת בפ' חבית אסור לעשות מרזב בבגדיו בשבת והאי כשקופלין תחת זרועותיהן נעשי' באמצע כמרזב אך יכולין להגביהן בידו בלי שום קיפול. פעם אחת הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית. והורצה לאזני מהרי"ל והתיר החמין לאותו שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור'