מהרי”ל (מנהגים) מו

בברכת סלח לנו עד וסולח אתה אומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו וכו' אל ארך אפים אתה וכו'. ג' סליחות פזמון חטאנו וידוי פעם אחת ומסיים משיח וכו' ואל יעכב כו' וחותם בא"י המרבה לסלוח. עננו בין גואל לרופא. ושומר ישראל וסידורו בסיום ה' אלהי ישראל דלאחר תחינה. וכן הסדר לש"צ וכל ת"צ. ונהג מהרי"ל לומר אל ארך אפים בכל תענית צבור. גם אם לא ב' או ה' וכן איתא במנהגים דר' מאיר ש"צ. וקורין גם בתענית בה"ב בקר וערב ויחל ומפטיר במנחה דרשו. סדר הסליחות ביום ראשון תבא לפניך ישראל עמך אזון תחן ה' ה' אל רחום יושב בגובה. בשני אין מי יקרא. אין כמדת. אם עונינו. ישראל נושע. אדון בינה. בשלישי אלהים בישראל גדול. איה כל נפלאותיך. מלאכי רחמים. אל נא רפא:

ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ובשחרית א"א תחינה. אמהר"י סג"ל אע"ג $(במגנצ"א ובווירמייש"א) אומרים תחינה בל"ג בעומר):

(בפראנקפורט) אין אומרים תחינה. אבל אומרים למנצח:

$ דאיתא בגמ' דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת מ"מ עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר וכל יום שא"א תחנה לא מתו והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה ז' ימי החג וג' ימים דחל בהן ר"ח שנים לאייר ואחד לסיון וז' שבתות פשו להו ל"ב נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר. מהרי"ל הנהיג לבחוריו איסור גילוח מפסח עד ל"ג. ויש נוהגין בהחבא היתר קודם ר"ח אייר. וכן ראיתי נוהג מהר"ז שט"ן שישב באופנהיים ג' פרסאות מק"ק דמגנצ"א והיה מגלח זקנו קודם ר"ח אייר טרם הלך למתיבתא דמהר"י סג"ל למגנצ"א ואמר לא ירגיש בי אמ"ץ הרב מתי גלחתי. אמנם מהרי"ל הוא נהג בעצמו שלא גלח זקנו עד ערב רגל השבועות. וגם אם חל ל"ג בעומר ביום א' לא התיר לגלח בע"ש דלפניו דוגמת אבל שאם חל שלשים שלו בשבת מגלח בע"ש ואם כלו הל' באחד בשבת אסור לרחוץ בע"ש. הכי נמי לא שנא. (ושניהם שוים דשניהם רק מנהגא בספרי מהרי"ל ישן ול"נ דמלשון מהרי"ל ישן יש להוכיח דטעות נפל בספרי מהרי"ל שלפנינו וצריך להיות לרחוץ ולמחות ולגלח וכך צ"ל לשונו אם חל ל"ג בעומר ביום א' לא התיר לגלח ע"ש דלפניו דוגמות. אבל שאם חל ל' בשבת רוחץ בע"ש ושניהם שוים רק מנהגא כן נ"ל גרסת מהרי"ל. אבל אי אפשר להיות נכון גרסת שאם חל ל' שלו בשבת מותר לגלח בע"ש ואם כלו הל' בא' בשבת אסור לגלח בע"ש. דא"כ איך יתישב לי דמהרי"ל ישן כתב ואם חל ל' ביום א' אסור לגלח בע"ש שלפניו. וכמו כן אם חל ל"ג בעומר ביום א' אסור לגלח בע"ש שלפניו ששניהם אינם רק מנהגא וזה אינו שהרי הגילוח לאבל הוא א' מאיסורי אבל שאסרו חז"ל. אלא ע"כ צריך להגיה אם ל' ביום א' אסור לרחוץ בע"ש. ועל זה נופל לשון של ספרי מהרי"ל ישן. ושניהם שוים דשניהם רק מנהגא כי באמת הרחיצה לאבל אחר ז' אינו אלא מנהגא ודוק. ונ"ל להביא ראיה מן מה"ר ווייל שכתב וז"ל. ל"ג בעומר ביום א' התרתי לספור ביום ו' שלפניו. וראיה שהתיר מהר"ם ז"ל לאבל שאירע יום ל' בשבת לרחוץ ביום ו' שלפניו כיון דאינו אלא מנהגא בעלמא מה שלא נהגו לרחוץ ביום ל'. הכא נמי אע"ג דל"ג בעומר ביום א' מ"מ הכא ליכא אפי' מנהגא אלא איכא בני אדם מחמירין וכן שמעתי משמהר"ר חזקי' ז"ל ויישנילי"ז התיר ג"כ עכ"ל מהר"י ווייל הרי שהתיר היה מהר"י ווייל לגלח בע"ש אם חל ל"ג בעומר ביום א' ולא דמי לרחיצה שאסר בע"ש. אם חל ל' ביום א' דרחיצה חמורה כיון שהוא מנהגא ותספורת של עומר אפי' מנהגא ליכא כי אם מקצת אנשים נוהגים כן. ומהרי"ל חולק על מהר"י ווייל בסברא זו וס"ל דרחיצה ותספורת של עומר שוים ולכן כתב במהרי"ל ישן ושניהם שוים דשניהם רק מנהגא דוק ותשכח. כתב בלבוש מלכות סימן תצ"ג סעיף ב' אם חל ל"ג בעומר ביום א' שאין הגוי' משום