מהרי”ל (מנהגים) מא

דופיין דלא כבשונו הוא. ומי שירצה יתקן ברזל בתחתיתן וישתמש עליו בפסח. חומץ המונח לאדם בחביתו בבית החורף. אמר מהרי"ל דאין נכון להשתמש ממנו בפסח דלא נזהר כל השנה למלאות תוכו שיור יין הסעודה ומצוי בו פירורי פת. אך המונח לו בבית אוצרו או הנזהר בדבר שפי' מותר. נשאל למהר"ש על חומץ של מי דבש שהיה מערבו עם חומץ של יין וזה נעשה לפני שלשה שנים ומעתה אם מותר בפסח מאחר שלא שפך בו כי אם מעט. וגם שהי' מסתפק תדיר מתוכו ומלא יין בתוכו ואוסרו בפסח אך אם הריק כל החומץ מן החבית בראשונה ומילא אותו ביין אח"כ היה מותר בפסח. אמר הח"ר אנשיל ז"ל ששאל למהר"ש על מפה שאכלו עליה בע"פ שחל בשבת ונתנוה לגויה. אם מותר לאכול על אותה המפה אחר הפסח בלי כבוס. והורה מהר"ש שנוהגים לתת לגויה והיא כובסם. ואי לא כבסה אין לחוש משום חמץ שעבר עליו הפסח דהוא גזרה דרבנן שמא לא יפקירנו וישהנו אחר הפסח לאוכלו. וזה אין שייך הכא כי אפילו היה עליו חמץ כבר מופקר ועומד מאחר דלא הוי אלא פחות מכזית לא חשיב. אמרו לפני מהר"ש על מפה שהניחו על שק קמח שטחנו לפסח ושאלו ממהר"ם מאורנבורק אם רשאין לאכול עליה בפסח והיה מורה לנערה יפה ומותר. ואמהר"ש דהורה שלא כדין דקמח היה מבצבץ דרך השק ונכנס למפה ולא יצא ע"י ניעור כי אם ע"י כיבוס. נשאל למהרי"ל על בקבוק ברזל המצופה בדיל שקורין (איבר צינט) אם מותר להשתמש בה בפסח כי שופין אותן בסובין כשמחפין אותן בבדיל כדרך האומנין כשמסירין השמנונית ממנה ואמר דליכא למיחש למידי מאחר שהסובין רק יבשין ואין לחין וכן העיד מהר"ז שט"ן ז"ל דהתיר מהרי"ל המשפכין ברזל המחופין בדיל בפסח ולא חש על מה שאומרים העולם שמתקנין אותם בסובין. מאני דקוניא שקורין (גלאזור"ט) אמהר"ש שמה"ר וייב"ש ז"ל דרש עליהם בעיר ווינא שאין להשתמש בהן בפסח והם כלים המחופין קוניא שקורין (גלאזור"ט) כי בסובין מחזיקין אותם ואמהר"ש אחר הדרשה אליו ר' והלא מחזירין אותם לכבשונו אחר שזרק בהן סובין. וכלי חרס בכה"ג שהחזירו לכבשונו שרי. ואמר אליו מזה לא שמעתי בלתי היום. ואמהר"ש שהוא בעצמו אח"כ שאל ודרש ונודע לו שאינן מחזירין רק לתנור שהסיקו בעלמא ולא מתקרי כבשונו רק תנור שהסיקו ב' ימים רצופים אז קרא מהר"ש על מהר"ז הנז' לא יאונה לצדיק כל און. ואמר הואיל והדבר יצא מפי הקדוש נכון להחמיר. ואמר ששמע ג"כ בשם מה"ר זוסמאן ז"ל וכן דרש מהרי"ל ואמר שחקר ג"כ והוגד לו שאין מחזירין אותן לכבשונו. ואמר שראה בתשובה שגם אותם קדירות שאין מחופין עצמן בקוניא רק שקבלו מעט קוניא משאר קדירות המקונייאות מ"מ אסורין משום סובין שבהן. אכן לטעם חוזרין לכבשונו הן מותרין דמיד נשרף סובין שבהן דלא חש עליהן האומן לשורפם ביותר אבל על המחופין לגמרי חש עליהן דאם שורפן אח"כ ביותר יתקלקל הקוניא לכן אסורין. מהרי"ל טרם נתבקש לישיבה של מעלה בק"ק ווירמייש"א דרש שאוסרין מאני דקוניא בפסח משום דעושין בהן מי שאור. וחזרת כבשונן לא מועיל כדפי' לעיל ואמר דבשם גאון א' מצא דמן הדין היה לאוסרן כל השנה דשמא חיפו בקוניא כלים ישנים שלהן. אך התירו דשמא אינן בני יומן נינהו אבל בפסח שאיסורו במשהו ואסור אפי' לפגם החמירו טפי דלא מתחזי ישנין כשחוזרין לחפות בקוניא דנראו כחדשות גמורות וכן כשקונין צלוחית בפסח לכוסות מאד יזהרו שלא לקנות כ"א הירוקים וצלולים במאד שברור שלא שימשו בו דבר. וכן העיד מהר"ז שט"ן שפעם אחת הלך עם מהרי"ל לקנות צלוחית וראה שמאד הטריח מהרי"ל על החנווני עד שמצא אחד שברור לו מרוב צלוליתו שלא נשתמש בו במוצאי פסח בלילה לא היה שום חמץ בבית מהר"ש ולא חשו ואכלו מצה:

(הג"ה) עיין לעיל בדף ט"ז. בפ"ק דסוכה תניא איזוב ג' קלחין ובהן ג' עלין פירש"י קלחין שרשים מטעם זה נראה הא דכתב ר"ת ולא שרשים היינו המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח (מהר"י ווייל):