מהרי”ל (מנהגים) לט

קורקבנה דין פשוט ומנהג פשוט שאין בזה שום חששת איסור חימוץ. אמהר"ש מעשה בא לפניו בפסח בתרנגולת שהיתה רגלה פעם אחת נשבר וניתק במקום צומת הגידין ונרפאת והתיר על פי הרא"ש שפסק שאם נרפאת יש להתיר בשעת הדחק כגון בערב שבת בין השמשות

דרש מהר"י סג"ל אסור לומר בשר זה לפסח דנראה כמקדיש קדשים בחוץ ואפילו בתרנגולת שאין קרבן בא מהן. רק יאמר בשר זה ליום טוב. בשר יבש ויש לחוש שמא היה במלח שום גרגיר חטה או שעורה ונדבק בבשר. אמהרי"ל דאסור הבשר בפסח ואם אין בידו שאר בשר מותר לאוכלו בי"ט אחרון דפסח. ושאלו למהר"ש היאך יכשירו בשר יבש לאוכלו בפסח והורה להדיח אותו בנהר ולאוכלו. וכן בשביעי של פסח היה מורה להדיחו ולאכלו. נמצא בעל נפש אשר תאוה נפשו לאכול בשר יבש בפסח יזהר בעת הבציר כשמולחין הבשר על השנה יברור כל המלח שמולחין בו אז בכל אות נפשו יאכל בשר מאיזה חתיכה שירצה בפסח. או ייחד לו מקצתו לצורך פסח ויברור מולחו מכל גרעיני חמץ ואמהר"י סג"ל אף למ"ד שמתיר בפסח בשר יבש שלא נמלח לשם י"ט מ"מ מודה שאם נמלח תוך שלשים יום צריך לבדוק המלח שלא יהא בו שום גרעין דגן חטה או שעורה. אכן שומן של חמץ שלא נעשה לצורך פסח נוהגים שלא לאכלו בפסח כי דרך שמשתמשין ממנו אצל מאכלי חמץ כגון דייסא דקמח ותבשיל דחטה או שעורה (פרימזיל"ש קרעפליך) ולא נזהרין מלתחוב הכף החמץ לקחת עמו שומן לתבשיל. וגם לכתחילה כשמחתכין עורות האווזא באילפס לא נזהרו מחמץ. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי וזימנין מחזירין מותר טיגון (פנקוכן או קוכלין) ועכשיו בדורות הללו יש מקומות שמשתמשין מן שמן אגוזים במדינת (ריינוס) אז דינו כמו השומן לכל חששת חימוץ דפרישית ואסור להשתמש ממנו בפסח. ועוד לאסור השמן אפילו נעשה עכשיו משום שבאותו מכתשת שכותשין בו השמן שקורין (שטנפא) שורין בו שעורין ללתות ונשרהו ונתחמצו שם. וכ"ת והלא אשכחן לתיתא מותרת בפסח שאני התם דזריזין היו ולא נשתהה להחמיץ מה שאין כן הכא. ומטעם זה אין נכון להשתמש בפסח באותן פמוטין ושרגא שנשתמש בהן כל השנה. ואפי' שמן זית לא נהירא להדליקו בפסח על השלחן דצריך ליתן במנורות מחומצין. ואע"פ שמטהרין אותם לפסח היינו מבחוץ עושין למראית העין. אבל מבפנים לא מועיל טהרתו דחשוב כלי ראשון דע"י הלהב נעשה רותח ופולט חמץ שבלע והרוצה להשתמש בהן בפסח יהא תולה אותם באותו ענין שברור לו שלא יטיף מאומה על השלחן. וכן בהדלקת השרגא להאיר בבית לצרכו יתלה בזוית להאיר ולא יגע בו יד. דגם הליבון אין מועיל בהם דכלי חרס אינו מוציא מידי דופיו לעולם אלא בחזר כבשונם. וטוב לקנות שרגא חדשים לצורך פסח ולהצניע הישנה. והמנהג יפה שעושין נרות שזורין משעוה לקרות לאורן הגדה ולהשמר מהדלקת שמן. דבש אמהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח. וכן שלא לשתות מי דבש שקורין (מעד) משום דמזייפין אותו עם קמח וגם אם ישראל בעצמו מורידו מן הכוורת ויודע שאין בו שום קמח גזרינן אטו שאר כל דבש ואע"פ שיש מקומות ששותין מי דבש בפסח היינו דחק ואונס היא ושאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך ואין לנהוג היתר. וכן שאלו למהר"ש על שלא שותה יין היאך יעשה בארבע כוסות. והשיב מוטב ישתה יין מבושל שקו' (אולנ"ט) ואל יבטל מצות ארבע כוסות. אבל כלל לא מי דבש משום הטעם דפי' לעיל. ואמהר"י סג"ל דבש וכבשי' וכן איספלונית שעשויין מקמח א"צ לבערם אך להצניעם מן העין וכל כה"ג. (צוקר) אמהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח כי משימין לתוכו קמח. ואע"פ כשמבשלין הקנים שיש בו (הצוקר) ד' או ה' פעמים שאין משימין בו קמח מ"מ לבסוף משימין קמח ביורה וגזרינן אטו כל (צוקר) אכן מותר להשהותו בפסח והעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד (בניישטט) בי"ט אחרון דפסח ונתן להם הח"ר זנוויל (צוקר) שהביא עמו (מקנדיא)