מהרי”ל (מנהגים) לה

מחזיק לאכול שתי כזית בבת אחת אז יאכל מקודם בציעת המוציא ואח"כ דעל אכילת מצה. ואם חולה הוא שאין יכול לאכול גם כזית בפעם אחת. אז ישרה המצה במים או ביין כדי לרכך אותה ויאכל ובלבד שלא יהא נימוח דיהא עדיין עליה תוריתא דנהמא אבל אסור לשרותה במרק שקורין (ברייא) דאז אם אכלה כך לא יצא. ודרש מהר"י סג"ל אסור לדבר שיחת חולין מברכת אכילת מצה עד שיעשה כריכה במצה השלישית משום דמספקא לן אי הלכה כהלל דלא בעי ברכה ואם לא דבר עד שם אפי' אי בעי ברכה היה יוצא בברכה ראשונה, אכן כל דבר שהוא צורך סעודה לא הוי הפסק מידי דהוה בין בציעת המוציא טרם שאוכלה יכול לדבר לצורך סעודה. אמהר"י סג"ל מצה דברכת המוציא שתי לילות דפסח אין טובלין במלח כמו בשאר השנה משום חיבת מצה ולית דין צריך בשש עד שיביא מלח כדאמרינן גבי מגילה עשרה קורין ועשרה מתרגמין ושמע אחד מהן יצא. וטעמא נמי משום חיבת נס נותן לב לשמוע אע"ג דאמר בעלמא תרי קלי בהדי הדדי לא משתמעי, ומהר"ש טבל בציעת המוציא במלח ואמר מצה במילחא אינה נאסרת אלא משום חימוץ ואמר אפי' מצות הכריכה מותר למולחה. טיבול שני בחסא שקורין (לטוג"א) ויברך על אכילת מרור טרם ישקעו בחרוסת. ואמר מהר"י סג"ל דישקענו תוך החרוסת בעומק ולא ישהה המרור תוכו. וינענע המרור אחר טיבולו שלא יהא דבוק בו חרוסת לבטל טעם מרור. ויאכל כזית מרור שיעור חצי ביצת תרנגולת ויכרוך את העלין שיעמדו על כזית ולא חשבינן ליה אוירא דמרור לכזית ויאכלנו באכילה אחת רצופים באכילת לאפוקי מאותן שנוטלין מרור ב' עלין או שלשה. מהר"ש לא חש ונתן למסובין הרבה חרוסת עם המרור ואוכלין בלא הסיבה. מי שאין לו חסא השיב מהר"י סג"ל בתשובה דכתב בתשב"ץ ליקח (וורמוטא) דהיינו מרור דמתני'. ואמהר"י סג"ל דנראה לו טעמא משום דמ"ד בגמ' דהוה מהדר אמרריתא דמריר טפי. ודחי התם בגמ' טעמא דחזרת עדיפא משמע אי ליכא חזרת מרירותא קודם ואגודה דכתב (מערטי"ך) היינו תמכא דמתני' ושמא בשביל דלא איתברר (דעולשין קירבל) כיון דכתיב בסדרים ליקח (קירבל) בטבול ראשון. וצריך ליזהר ליקח הקלח של (המערטי"ך) או הירוק שלו ולא השורש כדדייק התם דאין יוצאים בשרשים ומי שאין לו שאר ירקות בטבול ראשון אלא חסא מפורש בתלמוד דק"ל כר"ח דמברך בטבול ראשון ב"פ האדמה וגם על אכילת מרור ובטבול שני אכיל ליה בלא ברכה. שאל הר"ר אנשיל למהר"ש למה אין מברכין על החרוסת והשיב לו דהוי דבר הבא בתוך הסעודה ואע"פ שאכלו עם החסא לבד בטלה דעתו. ובא"ח כתב דאין מברכין עליו אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור ובכזית מרור כתב מהר"ם שצריך ברכה אחרונה. ואמהר"ש שנראה לו שגם כן לא יברך אחריו דהוי תיקון סעודה ויוצא בברכת המזון. וגם אשאר ירקות דטבול ראשון גם אם אכל כזית לא בעי ברכה אחרונה כדפי' לעיל. כריכה דעושין על מצה השלישית דכורכין חסא עמה כל אחד כזית ואוכל בלא ברכה. דאינה רק לזכר כמו שהלל עשה בזמן המקדש. בבית מהר"ש לא טבלו חסא דכריכה בחרוסת ואמר מהר"ש שלעצמו היה טובלה בחרוסת. ומהר"י סגל כתב בתשובה דכריכה פסק הרא"ש וגדולי איור"א להטביל בחרוסת כדהוה הלל עביד. ולא חשיב רשות לבטל כריכה דכולהו זכר למקדש הוי וכן עובדא במהר"י סג"ל דהוא טבל בעצמו ולמסובין נתן לכל אחד כזית מצה וכזית מרור. יש טבלו בחרוסת ויש לא טבלו יש הסיבו כמו למצה ואמר דאפי' למרור אין איסור בהסיבה רק דלא צורך. ויש לא הסיבו כמו למרור וסמכו אראבי"ה בכה"ג. בבית מהר"ש בסעודה בליל פסח היו אוכלים ביצים טרם כל דבר. $ (וז"ל סמ"ג רבינו יחיאל היה טובל הכריכה גם בחרוסת דמאחר דהי' זכר להלל עבדינן כהלל דכרך פסח מצה ומרור בחרוסת דאם לא כן היכן אכל חרוסת דידיה):

(כשהוא מוצאי שבת ממהרין עם הסעודה):

$ ואמר טעמא דתרגום דביצה ביעא דבעא רחמנא עלן ופרקינן: