מהרי”ל (מנהגים) לד

מרורים. ואח"כ מצה על שם שנגאלו והא אנו אומרים להפך בהגדה מצה זו ואח"כ מרור זה. אמר מהר"י סג"ל דהמיימון מפרש איך היו עושין בזמן הבית ולשם שייך מרור לפסח אבל לדידן מרור מדרבנן לכך אנו מקדימין מצה שהיא דאורייתא גם לדידן קודם מרור דרבנן. וכן אמהר"ש מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן וכשאמר מהר"ש פסח מצה ומרור לא עשה דבר אבל אח"כ כשאמר מצה זו הגביה המצה והיה נוהג להראות השלימה. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי להגביה יה העליונה. וכן במרור זה היה מגביה ומראה את המרור. אמר מהר"י סג"ל אף ע"פ שאין מגביהין הבשר כשאומר פסח משום דנראה כמקדיש קדשים בחוץ מ"מ צריך להיות מגולה דהוי זכר לפסח. כמה לקו באצבע עשר מכות כו' שאלו למהר"י סג"ל א"כ איך אמר ביד חזקה שתים. וכן קשה נמי גבי דבר דכתיב נמי יד ונדרוש נמי הכי. ואמהר"ש דהמכות ששוו במצרים חשובות כאלו הן בפעם אחת דמסתמא דומות להדדי ולכך אין לדקדק כך אבל מה שהוה על הים היינו במקום אחר ומדשינה וכתב יד שם לדרוש כמו שדורש:

אמר מהר"י סג"ל כשאומר בהגדה דם ואש ותמרות עשן יטיף באצבעו מכוסו לחוץ באומרו כל תיבה פעם אחת וכן כשאמר (דצ"ך עד"ש באח"ב) בין בפרט בין בכלל ס"ה י"ו פעמים נגד י"ו פנים. רוקח. ועוד טעמים שם וכן מהר"ש כשאמר דם צפרדע כו' שוטף בכל תיבה ותיבה פעם אחת מן הכוס לחוץ. ואמר שכן נהג ראבי"ה ונראה לו הטעם דר"ל מכל אלו יצילנו ויבאו על שונאינו. דהא הכוסות להצלחה לישראל. בלפיכך מרבינן לישנא דשבח. ואמהר"י סג"ל דסמכינן בהא ארוקח אע"פ שבשאר מקומות א"א רק ז' מיני שבחות. כשאמר הר"ש לפיכך החזיק הכוס בידו עד שבירך ב"פ הגפן. וכן עשו כל המסובין. וכן אמר נמי מהר"י סג"ל דבלפיכך מגביהין הכוס על שם שירה והעיקר לתופסו עד ב"פ הגפן ואע"פ שהרא"ש כתב שלא לברך התוס' פשיטא להן דמברכין. והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא. ופשיטא דכוס זה לא בעי ברכה מעין שלש דמחמת הסעודה הוא. ואמר מהר"י סג"ל מאחר דתופס בידו הכוס באמרו לפיכך יכסו את המצות שהיו מקצתם מגולות עד כאן לעונין עליהם הדברים ולא יראו בושתם שמקדימין היין לפת או כשמגיעין לברכת ב"פ הגפן לכל היותר:

ברכת הלל בליל פסח לא היה מברך מהר"ש. וכן נהג מהר"י סג"ל דלא בירך לא לפני סעודה ולא לאחר סעודה. ואומר דאית ביה פלוגתא דרבוותא אי מברך אי לא. באגודה כתב דמברכין בין לפניה בין לאחריה ובא"ז פסק שאין לברך כלל. וכן איפליגו הרא"ש ומהר"ם ואנו אין מברכין כלל ברכתא דהלילא וכן רבותינו לא היו מברכין דהממעט בברכות לא הפסיד. וכן העיד בא"ח על הרא"ש. מהר"ש אמר ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים כי כך הוא בכל הספרים בלתי המרדכי. ואמר טעם כי פסחים הם לעולם אבל זבחים אינם כשע"פ בשבת. מהר"י סג"ל היה אומר מן הזבחים ומן הפסחים משום דחגיגה נאכלת קודם הפסח דפסח נאכל על השובע דחיישינן לשבירת עצם אף ע"ג דסתם ההגדה כבן תימא דמקיש חגיגה לפסח ואסורה נמי בשבירת עצם דגרסינן במתני' מה נשתנה הלילה הזה כולה צלי דמשמע חגיגה נמי בצלייה דהוקשו לפסח והוא כבן תימא מ"מ עיקר $וכשחל ע"פ במוצאי שבת הניח מהר"ש שני תבשילין לפניו ואמר שאם לא כן היה נראה כמקריב קדשים בחוץ):

$ שבירת עצם לא כתיב רק גבי פסח. נוטל ידיו נטילה גמורה בברכת על נ"י לברכת המוציא ונטילה זו צורך הסעודה היא משום דבסיפור ההגדה והלל הסיחו דעתם מנטילה ראשונה ויתפוס שלשה המצות בידו העליונה להמוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה על שם לחם עוני. ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפישת העליונה על אכילת מצה. וכן נוהג נמי מהר"ש ויברך שתי הברכות טרם ישברם. ואח"כ יכוף אותם ויבצע משניהם ויאכל כזית מכל א' דהיינו כביצה שלימה דכזית חצי ביצה וכן יתן לכולם ואם אין פיו