מהרי”ל (מנהגים) לב

רק כדי התינוקות שישאלו והממעט בברכות לא הפסיד דברכה אין מעכבת. מהר"ש לא הקפיד ואכל שאר ירקות כזית ונתן לכל אחד כזית מ"מ לא בירך בנ"ר. פעם אחת אמר דאין חיובא בכזית והאוכל כזית לא בעי ברכה אחרונה וכן הוא בא"ח. מהר"י סג"ל היה מברך ב"פ האדמה בטיבול ראשון. וכן על אכילת מרור בטיבול שני טרם הטבילה דאז הוי ברכה עובר לעשייתן. הקשה מהר"י סג"ל הא דאמרינן טיבול ראשון למען ישאלו תינוקות וכששואל מה נשתנה וכו' היאך משיבין לו עבדים היינו והא הטיבול אתא בשביל הנס. ואמר שנראה לו דהכי פי' דאנחנו מדמינן את עצמנו כבני חורין מפני הנס. ועוד טיבול ראשון אתא לגרר לבו לאכול מצה לתיאבון. ואמר מהר"י סג"ל שבנימוקי רבינו שמחה כתב דכך שואל התינוק. מאחר שהירקות עדיין מונחים על השלחן רואים אנו דצורך בהן לטבול עוד. מה נשתנה מכל הלילות. ועוד אמאי אין טובלין גם עתה טיבול שני ואמאי שוהין. משיבין לו דמפסיקין משום לשבח ולהלל ששיחררנו מאשר עבדים היינו לפרעה. וכדרך הזה היה עקירת שלחן בימיהם. ואמהר"י סג"ל שמהכא דקדק רבו מובהק מהר"ש שהיה נוהג להניח את הירקות ואת החרוסת בקערות מיוחדות ולא הניחם בקערה שבה המצות כדי שישארו לפניו בעוקר קערה שבה המצות כדי לישאל התינוק על הירקות כדפי':

ברכה אחרונה דכוסות איתא בה פלוגתא דרבוותא. ואמר מהר"ש דנראה לו לנהוג כהרא"ש דפסק דאין לברך ברכה אחרונה על שום כוס עד אחר כוס רביעי והממעט בברכות לא הפסיד וטוב יותר מלברך ברכה לבטלה. וכן דרש מהר"י סג"ל ברבים לנהוג כדברי הרא"ש וכן בא"ח הביא מנהג הרא"ש וכ"כ ה"ר יונה. ולא נהגינן כמסקנת מהר"ם וראבי"ה שיש לברך ברכה אחרונה אכולהו כסי בר מכוס שני דברכת המזון פטרתו:

אמר מהר"י סג"ל הא דלא מייחדינן ברכה על ארבע הכוסות כגון וצונו לשתות ארבע כוסות נראה לי משום דהן מפוזרין ולא מכונסין בפעם אחת. והיינו טעמא נמי דלא מברך על הלל דליל פסח מאחר דמחולק מקצתו קודם סעודה ומקצתו אחריה ועוד אמר טעמא דהיאך יברך על הכוסות וצונו לשתות ארבע כוסות בלילה הזה והלא שנים מהן דשל קידוש ודברכת המזון מחוייבין בשאר י"ט נמי. והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים. אמר מהר"י סג"ל משום דמצוה הכתובה בתורה היא ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן כגון חנוכה ופורים דתיקנו הברכה משום הנס מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס ויש אומרים דסומכין על מה שמזכירין בהגדה הנס. וקשה לרב אדהיכא סומכין אם על שעשה נסים לאבותינו זה לא הוי ברכה ואם על ברכת אשר גאלנו אין בו משום לשון נס. ע"כ טעמא כדפירשתי הסיבה. אמר מהר"ש דצריכין ליסב כששותה הד' כוסות ובאכילת מצה ואפיקומן וכן דרש נמי מהר"י סג"ל ובאכילת מרור לא יסב ואמר מהר"ש דאם לא אכל או לא שתה בהסיבה צריך לאכול ולשתות שנית בהסיבה. והאוכל כל סעודתו בהסיבה הרי זה משובח. והכל חייבין להסב אחד אנשים ונשים עבדים ושפחות. ותלמיד בפני רבו מאימת רבו לא יסב. אך רבו יתן לו רשות. ורבינו שמחה פסק כרבה הלכך טוב ליתן לו רשות אפילו אינו רבו מובהק ובן אצל אביו אפילו רבו מובהק צריך הסיבה ואשה אין צריכה הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. וכתב המרדכי נראה דהאידנא כל הנשים שלנו הוויין חשובות וצריכין הסיבה וכל זה דרש מהר"י סג"ל נמי ואמר דתו' כתבו דנשים דידן חשובות נינהו הלכך אפי' בפני בעלן תיסבן. וכל שכן אלמנה או שאינה אצל בעלה דחייבות לפי' רשב"ם. ואמר מהר"ש הסיבת ימין אינה הסיבה שמא יקדים קנה לוושט. ופרקדן פי' שמונח על גביו מאחוריו לא שמי' הסיבה. $(ר"ל היו נשענין במסיבה כל אחד על ירך חבירו):

כתב בהג"ה במיימון וז"ל זגין אבירכי דהדדי. אמר מהר"י סג"ל דדוקא כשאחד מיסב על ירך דחבריה אבל להשען על ירך דידיה לא דאז נראה כאילו הוא אבל ולא דרך