מהרי”ל (מנהגים) כו

$ ועוד אי לכל מילי איתקש לא תהא מצה נאכלת בשתי חבורות עכ"ל:

$ ולא בזמן היתר חמץ. מ"מ טורח גדול לאפות כדי כל אכילתו בי"ט ועדיף טפי למיפה בע"ש שאר מצות מכמה טעמים וגם מצת מצוה יש לאפות בע"ש ונתעצמו הגדולים גדולי הארץ הזאת כתבו אף כשחל ע"פ בחול יש לאפות מצת מצוה בליל שניה דחביב' מצוה בשעתה כדפי' לעיל. ויש גדולים שכתבו אפי' כשחל בשבת מתירין מע"ש לאפות המצות וסבירי להו דעדיף משום איחור אפיקומן ושינת התינוקות והפרשת חלה דחשיב איסור שלא לצורך י"ט. ורש"י כתב דמנהג קדמונים משום חיבוב מצוה. אבל בעיני נראה חששא דאורייתא דמצה איתקש לפסח דהוא נשחט מזמן איסור חמץ ואילך עכ"ל וכמה גדולים הסכימו עמו ויש שדחו ראיותיו. וראיתי גדולים נוהגים ומורים כדברי זה וכדברי זה. ועל כולם אני קורא ועמך כולם צדיקים וגו'. ואמת הוא דרש"י מימיו אנו שותין ויש קצת דררא דאורייתא מצות מצה. וכל חששות דלעיל דחילול י"ט כולם דרבנן. המקיים המצוה מן המובחר תבא עליו ברכה. ומהר"י סג"ל נהג במצות שלו לאפותם בע"פ גם כשחל ע"פ בשבת אפאן מערב שבת. מהר"ש התיר מצה של מצוה שהיתה נכפל באפייתה מצד אחד שכמעט נדבק כפולה להדדי. ולא עוד אלא להתיר לצאת בה ואמר שאין לחוש על מצה כפולה אלא היכא שנדבק הכפל לגמרי. אז אין חום האור שולט בינתים ונתחמץ מה שאין כן בסמוכי' $ (מהר"ש) היה נוהג כרקח בליל שני לאפות משום חביבה מצוה בשעתה:

$ בלי דיבוק שאז האור שולט שם. מצה נדבקת בכפל והיה בע"פ אחר שש והורה מהר"ש לחתוך הנכפל והשאר מותר. ואי בתוך הפסח המצה כולה אסורה. עיסה שנלושה בפסח ונתנו בה מים יותר מדאי והורה מהר"ש להוסיף קמח כדי צורכה ואמר אותם שמאחרין מלתת קמח עד ששואלין לא יפה הם עושים כי מה איכפת אם יש בה יותר מהשיעור בהא ליכא מאן דאסר, אכן מהר"י סג"ל דרש עיסה שבלילתה רכה אין רשאין להוסיף קמח כדי לעבות' דאז לא נילש יפה וישאר קמח נגוב ומתי שאוכלי' המצה אח"כ בתבשיל נתחמץ הקמח. ואמהר"י סג"ל דכשנאפו המצות מאד מאד יזהרו שלא יבא עליהם שום קמח נגוב אפי' כמלא עוקץ המחט דנחמץ במאכל. אמהר"ש אותם שזורקים מצות שלהם כשנתחמצו למקוה או לנהר איסור הם עושים אלא יש לשורפם והפחמין יקברו. אמהר"ש יש אופין מצות לצורך כל הפסח לפני הפסח כי אם היו אופין בפסח אז היה חמץ אוסר במשהו אבל קודם זמנו באופן קודם הפסח אז מתבטל האיסור. וכן בא"ח ויש אופין בתוך הפסח שיהא להם מצות חדשות בכל יום והכל לפי המנהג. והנוהגים לאפות כולם קודם הפסח חומר יתירא עושים דבהדיא משמע בפ"ק דפסחים דאופין בכל יום גבי פת שעיפשה בכל יום שכיחא ריפתא חמימא כו'. מהר"ש הקפיד על מי שהוציא המצות קודם שנאפו והחזירם לגמור אפייתם אולי יתחמצו טרם החזירם. אמר הח"ר אנשיל ששאל למהר"ש אם ב' שהיות מצטרפות לענין שיעור שהיית עיסה להחמיץ והשיב שמצטרפין כי מה שהתחיל קצת להתחמץ כשהוא מעט אין חוזר לאחוריו. ולכך כששוהה אח"כ ממהר להתחמץ נאמר למהר"ש על מהר"ם מאורנבורג איך שאסר מצה שעלתה באפייה. ואמר מהר"ש שאסר שלא כדין כי מה יש לחוש בזה אם היתה נפוחה מחמת אפייה. והראה למהרי"ל מצה אפוייה שעלה בה קרום למטה כמלא אגרוף והתיר ואמר דוקא אם נפוחה היתה באמצעיתה מחמת האפייה אז אסורה אבל האי קרום מיחשב בהני כל קרומים $ רבים טועים בדברי מהרי"ל ואומרים שמהר"ש ומהרי"ל שווין. ומה שהתיר מהר"ש מיירי בקרום ולא בנפיחה באמצעותה ואין להם מאור עינים כי אין לשונו משמע כן ומצאתי במהרי"ל ישן וז"ל אמר מהר"ש אין לאסור מצה נפוחה מחמת אפייה ומהרי"ל אוסר נפוחה באמצעיתה. אכן אם עלה בה קרום כמלא אגרוף אין לאסור עכ"ל מהרי"ל ישן. הרי שכתב להדי' שמהרי"ל אוסר מה שהתיר מהר"ש:

$ העולים על כל דקר ודקר של המצה. בבית מהר"ש רחצו הדפין והספלין והמגלגלין שעושין בהן מצות ויבשום כשפסקו מלעשות מצות עד אשר הוסק התנור שנית. ואותו סדין