מהרי”ל (מנהגים) כד

ממש דאין זה מתעסק אדרבא מחמת השפשוף יתחממו יותר ויתחמצו ויש סוברים כששהו המצות כ"כ לחזור ולקטף פעם אחרת וכן באגודה ורוקח. ונכון להתרחק ממנו דשמא לא יקטפו בשנית יפה ויתחמץ יותר והוי כמצה כפולה. או ב' שוכבות בתנור זו על גבי זו שאסורים משום דאין האש שולט ביניהם והחמיצו. ועל כן טוב הדבר שיערכו ויקטפו ויגלגלו המצות שיהא גוש אחד דבוק והכל בזריזות ובמהירות. וצריך להרחיק המצות קודם אפייתן מן התנור עד שיתנם על המרדה. ואין ללוש במקום שהחמה זורחת דאמרו חכמים אשה לא תלוש בחמה ואפי' בבית במקום שהחמה יכולה לזרוח, ברוקח. והוא הדין במקום חום מחמת אש ומטעם זה כתבו רבותינו ביומא דחמה זורחת או ביומא דעיבא פי' מעונן אין לשאת מיא דלישה מבית לבית כשהן מגולין משום דנתחממו. וגם ביום שאין השמש זורחת משום דמעונן הוא ואז השמש מתפשטת בתוך העננים וחמתה הולך אף במקום שאינה זורחת בזריחתה כדאמרי' דיומא דעיבא כולא שמשא וזימנין נעשה מעונן בשעת הליכתו ולאו אדעתי' הלכך לעולם יש לכסותם וכן המצות כשנושאין לתנור. וכן עשו בבית מהר"ש כשנשאו המצות אל התנור דרך החצר כסו על גבן סרבל. כשמסלקין העיסה מן האגן אל יניחו האגן לעמוד פנוי אף ע"י נתינת מים תוכו דאין המים נוגעים בכל מקום שדבק עיסה אפשר מה שנוהגים ליתן שם מים בין לישה ולישה היינו ע"י מילוי מים על גדותיו שאז לא תחמץ כמו תטיל לצונן. וע"י טירדא שאין פנאי ללוש עוד תכף או לטהרו ולא מועיל מעט מים. אך נכון הוא שירחצו ויטהרו האגן מבית ומחוץ תכף אחר הלישה וישפכו המים במקום מדרון שלא יקוו ויחמצו. אכן אם תכף ללישה נותנין קמח אחר ולשין מיד שניה אין קפידא בזה דכל זמן שעוסקין תוכו אינו מחמיץ ומה שנוהגין לתת מים תחלה בין לישה ללישה ולטהרו היינו כדי להצטנן שמא נתחמם מעיסקת העיסה. אך לבסוף יזהרו לרחוץ ולטהרו יפה והיטב:

אמר מהר"י סג"ל את המצות לא ילוש אלא ישראל בר דעת ולא גוי ולא חש"ו. אכן אם גדול עומד על גבן שפיר דמי. וכ"כ מהר"ח דאם העומד על גבן נתכוין חשיב שימור כמו טבילה. מיהו אמר מהר"י סג"ל דנראה לו דגוי אפי' ישראל עומד על גביו אסור דגוי אדעתא דנפשי' קעביד כדאמר לענין גיטין וכן כל תיקונים דבעי שימור לשם מצת מצוה. ואף ע"פ שאמרו בציקם של גוים אדם ממלא כריסו מהן לכתחילה אין לעשות ועוד דקאמר התם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וטוב ונכון הוא שישראלים יתעסקו אפילו בשאר כל המצות דהא אם נאבד אפיקומן סומכים על מה שאכלו בסעודה ומצוה לכל אדם שיעסוק עצמו במצות. וכן נהג האשר"י שעמד ועשאם בגופו משום שנ' צרורות בשמלותם על שכמם והלא סוסים וחמורים הרבה היו להם. אלא שחביבה היתה המצוה עליהם. ועוד טעם דכל מצוה יעשה בעל הבית גופי' כדאשכחן בפ' כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא. ועוד דמצה מתקרי לחם עני ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו לשה ועוד נמי משום שיבטל בעצמו את הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו וכלל לא יעשו המצות אך בני מצוה ולא הקטנים. אמהר"י סג"ל מתי שלשין כמה עיסות יש לעיין במגלגלין ובמדקרי' שלא יהא נדבק בהן בצק ויגררם בכל פעם ופעם וכן הסכין אשר חותכין בו העיסה. לא ידחוק את הקמח באגן דאז לא יהא נילש יפה אך ימדוד בפיזור כדרך מודדין למכור. וכ"כ רא"ם דאין להכביד ידו על הסלת. אין מציירים מצות בדפוס משום דבצק נכנם בדפוס ומתחמץ. יאמר אדם לחבירו האופה עמו אם הוחלף מצות שלנו יחד יהא חילוף ומתנה גמורה דחיישינן שמא ישכח כילת אפיקומן או נאבד ואז סומכין על מצות שאכל ובלא דיליה לא נפיק. וראב"ן כתב דצד גזל יש בו מההיא דנתחלפו לו כליו בבית המרחץ. וא"כ הוי מצה גזולה אם לא מחל לו חבירו ולא יצא דמצוה הבאה בעבירה היא וקי"ל כר"מ דדריש מצתכם. ואע"ג