מהרי”ל (מנהגים) כג

שעת הדחק כגון שבני ביתו רב וכיוצא בו מותר. ומהר"י סג"ל דרש דאמרו חכמים דאין לשין טפי מעומר ויש מגדולי אשכנז שאומר בתנור גדול ורבים בני בית עדיף למילש עיסות גדולות ומהר"ם החמיר. ועינינו רואות דזימנין בתנור גדול שוהין טפי מבקטנים ומאן דאפשר ליה טוב להחמיר. אכן בעיסת המצות אין להוסיף מטעם שנפרש בע"ה ושיעור עומר כהפלת מ"ג ביצים וחומש ביצה. ויכול לשער בתרי מאני וכתב מרדכי בשם ריב"א שיש למחות המדה וראיה מחביתי כהן הגדול אמנם כתב בא"ז ובאשר"י דמנהג באשכנז לגדוש המדה וטעמא דבעינן הן וסובן ומורסנן דבפירוש משערין ושקלינן הגודש במקום סובין ומורסן כי עינינו רואות דאחר הטחינה מתמלא המדה מן הסולת. $ (וכ"כ בא"ח) ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר. ואח"כ יתן בו מ"ג ביצים ויחזור בו המים שעירה ממנו והמים שיותירו הם המידה. וזה יותר טוב שלא יוכל לכוין בנתינת הבצים לתוך המים. כי הוא מלא ושוטף חוץ:

$ ויש מדות רחבות יותר מדאי והנהו אין לגדוש כ"כ ואף אם יש יותר אין לחוש כי כן כתב רש"י בפרדס דעל ה' מצות או ו' אין לחוש משום חימוץ וטוב להחמיר מלברך לבטלה אחלה וללוש ב' עיסות פחות ולצרפם כסמ"ק אין נכון. דנוהגין מעשרון אחד כמו לחמי תודה ועוד לחם עני איקרי ועני מייתי עשירית האיפה על כן טוב לצמצם שלא יהו המצות יותר מעשרון אכן אם ישנו ד' או ה' ביצים יותר אין להקפיד. ויש לסמנן אב"ג כקופת הלשכה. אמהר"י סג"ל תהי אשה לשה בזריזות וצריך לומר בפה לשם מצת מצוה דברי הר"ח הן בעשיית המצות של מצוה הן בשאיבת מימן הן בנותן מים תוך הקמח כי המים והקמח נחשבים כאחד וראיה דהתם מסופק באחד הנותן מים ואחד נותן הקמח ללוש מצת עירוב אם עולה העירוב לשניהם ואין להתחיל ללוש את המצות עד אחר חצות משום דבאות במקום פסח ואינו נשחט אלא בשבע ומחצה, ואם בני ביתו רב שצריך לאפות הרבה ולהקדים מ"מ יזהר לאפות הג' מצות אחר חצי היום. ואע"פ ששנינו יוצאים במצה ישנה היינו דיעבד אבל לכתחלה אין לעשות. וטרם שמתחילין ללוש יאמר כל חמץ שיבא מעיסה זו יהא הפקר ואני מבטלו מעכשיו. דאם ימתין לאחר שיתחמץ אז יצא מרשותו ולא מועיל ביטול כן דרש מהר"ש ואמהר"י סג"ל דהיינו בשנה שחל ע"פ בחול. או בחש"מ. אבל כשחל ע"פ בשבת ואופין בערב שבת א"צ לבטל שעדיין ברשותו עד למחר. וכן יבטל את פירורי העיסה ויאמר כל הפירורין הבאין מזאת העיסה ליהוי בטל וליהוי כעפרא וישרוף אותן אע"פ דבעלמא אמרינן פירורין הפקר פי' מאליהן בלי ביטול שאני הכא דחיישינן שמא לאחר האפיה מכבדין הבית ויכנסו וראויה להחשב לפיכך יזהרו $ (מהר"י רונקי"ל ז"ל) חילק הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת אך פירורי בצק מאחר דעדיין ראוי לידבק יחד חשיבי ולא בטילי:

$ לאחר שנאפו המצות לכבד בית האופה ומה. שנמצא לשם ישרף דחמץ בפסח אסור בהנאה אפילו לבהמת הפקר ואין נכון שממהרין כ"כ שלא לכבד את הבית. ועוד ח"ו דלמא אתי לידי מאכל בשום צד כגון שיפול מידו דבר וידבק בו פירורי הבצק ולא אדעתי' וכה"ג. אמהר"י סג"ל האופה יזהר להחם את התנור בראשונה כ"כ כדי שיעלו בו ניצוצות בכל צדדים כדי לשרוף חמץ שבו וכן בא"ח. וכן כשחל ע"פ בשבת דאז צריך מחמת החמין של שבת. ויזהר שיהא התנור חם כל צורכו ואל יסמוך לכתחילה על חום הלהב שקורין (גריזל) וכתב א"ז דהיינו שמשער חומו ע"י אש שבפי התנור שנותן כמה מצות זו אחר זו ע"י חום הראשון. דרש מהר"י סג"ל מאד מאד יזהרו שתהא אפייה תכף לעשיית המצות ולכתחילה אין להניח המצות פנוים כלל כך כתבו הגאונים ובדיעבד שיעור השהייה להחמיץ כדי הילוך מיל שהוא אלפים אמה והוא מעט יותר משליש שעה והיינו דוקא לאותן שלשין רחוק מן התנור במקום צונן. והלשין בבית האופה אצל התנור או הבית חם הוא מן העשן ומחמימות התנור אז ממהרין $ותר$ להחמיץ. לכן מאד יזהר כל אדם למהר לכתחילה בכל יכולתו לרדותם לתנור תכף לעשייתן. ומה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן ואומרים לא יהו מונחים פנוים אין בו