מהרי”ל (מנהגים) כב

שאין לברך עליו המוציא למקצת רבותינו וע"י מצה אפוייה ומפוררת ונילושה בעושר דלמא לא חשיב עשירה אתא אפויה וראיה ממילתא בירושלמי. וכן מן הרקח שהתיר לחולה וזקן שרויה ביין ועוד הלא כורכה ואוכל חרוסת עמה וכן פסח אוכל עמה ויש כתבו לטבול מצה דכריכה בחרוסת אלמא דלאחר אפיה לא נעשית עשירה הכא נמי כי הדר מפרר ואופה לא נעשית עשירה. ואם היה אדם בעל נפש וראוי ליטול את השם היה לו לעשות מצה מפוררת מבושלת דהוי מעשה קדירה ונימוח וברכת' מיני מזונות ונפיק במיני תרגימא אבל לא ראיתי נוהגין כן חוץ מן אחד מן הגדולים שעשה ביין וחברו עליו תלמידיו מטעמא דלעיל. וטוב לעשות בפירות כסמ"ק ומהר"ם וכדאי רשב"ם בשעת הדחק וחד לישנא פרק בתרא דיומא. אמר מהר"י סג"ל מה שרגילים לבשל מים בקדירות חדשות בערב פסח יש לעשות כן בכל ערב י"ט ושבת. כי גמר מלאכתן הוא להבליעם מים ואי נעשה בשבת וי"ט מתחייב משום מכת פטיש דאב מלאכה היא ואמר הר"ש שהקדירות חדשות לבנו באור ואחר כך שמו בהן מעט מלח כשהסירו אותן מן האש והניחום כך מעט. והיינו דאמר מוללין את הקדרות ואח"כ בשלו בהן מים. ושאלו ממהר"ש למה לי כל אלה. ואמר שהם מחמירים על עצמם לעשות אותם חזקים ביותר ומן הדין אינם צריכים רק להחם בהן מים ולא יותר אמהר"י סג"ל דמיישנין את התינוקות בערב פסח כדי שיקיצו לערב ולשאל בעת ההגדה:

אבאר בשמחה ובדיצות. הלכות עסק המצות דרש מהר"ש דיש לקנות חיטין לפסח וילפינן מן ההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות שאין לעשות מצה לצאת בה אלא מחמשת מינין שהן חטה ושעורה וכוסמין ושיבולת שועל וסיפון. וכוסמין פי' (טינקיל) שיבולת שועל פירוש (האבר) שיפון (קארן או ראגין) דמאחר דהוקש דאין יוצאין אלא בדברים הבאים לידי חימוץ והיינו אלו ה' מינין ותו לא. אבל לא בשל אורז שקו' (הירשן) או דוחן שקו' (רייז) ומצות חסידים ואנשי מעשה אשר מקדם שהיו קוצרים אותו ומשמרין אותו משעת קצירה לשם פסח. אבל אין אנו זריזין כ"כ $ (מהרי"ל) דרש עיקר מצוה ליטול חיטין דלא מישתמיט שום תנא בלשניה כי אם חיטין לפסח:

$ ונוהגין לשומרם לדידן לשם מצה משעת טחינה ואילך. וכן בא"ח בשם הרא"ש. לפי שאז מקרבין אותם אל המים שטוחנין ברחיים וכ"כ בשאלתות ולאחר שטחנו ומוליכין את הקמח לבית אין להשים הרבה שקים זה על גב זה כי מתחממות בזה ומתחמצות. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי ואמר שכן במרדכי. דרש מהר"ש דנוהגין (באושטרייך) לברור החיטין קודם הפסח. דרש מהר"י סג"ל שכן בא"ז ודוקא תוך ל' יום קודם לפסח אבל קודם ל' יום אין לחוש. וכן נהגו לברור המלח ולראות שלא יהא בו שום חטה כי אם ישהנו עד המועד ליל ט"ו בניסן ואז אם שוב נמצא בו חטה כונו היה אסור כי חמץ בזמנו בכרת. ומשום דהוי כרת הוי איסורו במשהו אבל קודם זמנו ביטולו בס'. וכן דרש נמי מהר"י סג"ל ואמר שיש לברור ג"כ התבנין לצורך הפסח כמו המלח. מהר"י סג"ל לא היה נוהג בשכונתו לברור החיטים לפסח אפילו תוך ל' יום אך הזהיר את העם ליטול תבואה בידוע שיבשה ולא נתלחלח משעת שנתמרח בכרי. דרש לאחר שביטלו וביערו החמץ בע"פ יש לכל בר ישראל להתחיל ולטרוח שיאפו המצות שלו כמ"ש משארותם צרורות בשמלותם על שכמם שטרחו בעצמם ולא נתנו על בהמתם. דרש מהר"ש יש חולקים בשיעור לישה כי מהר"ם כתב בשם א"ז שאין ללוש יותר (ממיר"א) דהיינו שיעור חלה אבל עיסה גדולה לא כי שמא יצא חוץ לידיו קצת מתוך שהוא הרבה ויבא לידי חימוץ. וי"א להיפוך עיסה גדולה אפי' ד' וה'. אמנם במהר"ם היו נוהגין שלא ללוש כי אם כשיעור חלה. ושיעורא הוי מ"ג ביצים כמנין חלה שהיינו עומר לכן נוהגים שלא ללוש יותר בבת אחת. אך אם הוא