מהרי”ל (מנהגים) קעח

שאלו למהר"י סג"ל אמאי לא משני כן בכמה דוכתין. ואמר דגם לדידי' היה קשה כמה פעמים. אך נראה לו דאינו משני כן אלא דוקא על תנא או אמורא דלמד משנים. והיה מסופק לאותו תלמיד מאיזה מהן למד הדין הזה אז משני הספר הא דידיה הא דרביה. אמרינן פרק בכל מערבין זימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה יותר מרביה אמר שכן ראה (באושטריי"ך) שלא רצו להסכים עם רבותיהם לנגד חבריהם. אמר שמעידין על ר"ת כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמור' היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח. אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש פי' לנו מהר"י סג"ל אם היה האזוב קצר כ"כ שלא היה יכול להגיע במי חטאת היה תוחבו בראש הכוש (שקורין שפינד"ל) קשור בה בחוט. איתא בספר אגודה דמפות כלאים של שבת אין לתת אותם על השלחן כיון דלא חזו לטלטלן. ומהר"י סג"ל היה אוסר אף בחול משום דמתחמם כנגדן כדאמר גבי וילון בפ"ק דביצה. ואסר נמי יריעות שעטנז התלויין לנוי בכותל מטעם זה. וכן אמר דשק של פשתן קשור מלא צמר או גיזין אסור לישב עליו. אבל (באנקליך) הפרוס על האיצטבא או ספסל ואין תחתיהן מאומה רק מונחין על העץ והם של שעטנז מותר לישב עליהן מאחר דהישיבה קשה ואינה רך לית בה הנאת חימום. פעם אחת איתנגיד מהר"י סג"ל ע"ה בק"ק דמגנצ"א (שקורין הינפרי"ט) ומצאוהו כן שוכב בחדר לימודו. ושכב כן יותר משלשה ימים שלא אכל ולא שתה מאומה ולא היה מזיז שום אבר מכל גופו והיו הרופאים מנסין אותו בחתיכת מחט לכל השטח גופו ולא הרגיש עקיצת מחט רק באצבע אחד מן רגליו הרגיש ועדיין היה רוח בנחיריו. והיתה צעקה גדולה וצער בכל הציבור אנשים ונשים וטף וכל אשר שמעו יאחזמו רעד וגזרו להתענות כל יום ב"ה עד הימי' הנוראים ולומר סליחות ככל תענית ציבור ויהי בחדש תמוז או אב. וכאשר חזר הרב לבוריו נשאר בביתו עד שהבריא. וכשהלך אח"כ לב"ה ומצא הציבור מתענין ומשלימין התענית שקבלו החזיק להם טובה. ואח"כ חי יותר משלשים שנה ולא שמעתי שהגיד לשום אדם מה היה לו. ואני המלקט בתר לקוטי עוד היום כשאני שומע אומרין הפזמון רועה ישראל המסיים מי יקום יעקב כי קטן הוא אני זוכר אותו המעשה שהייתי גם שם נער (במגנצ"א): ליקוטים ממהר"ר שלום מאושטרייך אשר כללתי שמו מהר"ש רבו דמהר"י סג"ל

אמר מהר"ש הכותב כל נכסיו אל בנו. ואח"כ נשא אשה אם היה רוצה רשאי להוסיף לאשתו על כתובתה שלא מדעת בנו. ויועיל לה שאם קדמה האשה וגבתה מה שגבתה גבתה במטלטלין. אמר הדן ונטל שכר על דינו דינו בטל. וכן העדים שנטלו שכר מן חתימתן או מעדותן עדותן בטילה. שהרי בגמ' תולה דין בעדות לומר כשם שעדות אם נוטלין שכר עדותן בטילה אפי' אם הוא אמת. כן דין בטל. אמר דפשרה צריכה קניין. והיינו באפי בי תרי ובתלתא יש דעות חלוקות. ועל פשרה הנעשית בין שנים בתנאים. ויש בתנאים שהאחד יפרע את חבירו כך וכך ושאר תנאים בקנס. אמהר"ש שנראה לו אם עבר הזמן ולא פרעו שבשביל כך לא הפסיד הקנס אם קיים שאר התנאים ולא עבר עליהן דמצי למימר זוזי אנסוהו מאחר שלא הוקנס בפירוש על פירעון המעות. אמהר"ש לעולם ידור אדם במקום אבותיו כמצות חכמים לולי זה כבר העתקתי אהלי כמה פעמים מעיר ניישטט. אמהר"ש הרוצה לילך מחוץ לעיר כשיוצא מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר בשמך טל אטלה. כי טל בגי' (כוז"ו) והוא השם שכתוב על המזוזה מבחוץ כנגד שם ארבע אותיות. כי הוא אותיות שניות אחר אותיות דשם ארבע באלפ"א בית"א בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני. אשיר"י ועוד אמהר"ש שיש בגמרא שצ"ל השם ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם. אמהר"ש נקוט כללא בידך כל גיא הוא רשע. על אשה אחת שנפלה מן הגג ומתה ב"מ בעו"ה. הורה מהר"ש אם יצא דם ממנה אז אין לטהרה דיסתלק הדם. אך יקברו אותה כאשר היא בלבושיה ואם רביעית הדם יצא ממנה אין כהן יטמא לה. ואני המלקט בתר לקוטי מצאתי בתשובת מהרי"ל דדין זה דוקא על הנהרג שקוברים כך כמו שהוא בבגדיו דחיישינן לרביעית דם שיצא. אבל הנטבע ח"ו בבגדיו פושטין בגדיו ומטהרין אותו. מיימוני בהלכות חול המועד אין מפנין את המת ואת העצמות כו' עד ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים אפי' מבזוי למכובד. אמר מהר"י סג"ל שה"ר שמעון כהן ז"ל כתב אל מהר"ש על בתו שנקברה בשדה בצד הנהר (שקורין בלא"ט) בין (טערוי"ז וקוניגלי"ן) אם הוא רשאי לפנות ולקוברה למקום אחר. והשיב לו מאחר דיש