מהרי”ל (מנהגים) קעה

פ' חלון דכשעושה מצוה העמידו דבריהם על דין תורה נראה הדין אדם שנתן מעות על יין בע"ש ליטול היין בשבת אסור המוכר לחזור בו מאחר דזה רוצה לעשות מצות קידוש והבדלה באותו היין. גם שם העמידו דבריהם אדין תורה ואמר לנו שראה נוהג באושטרייך במוכרי יין והתחילו הבריות להביא מן היין לשתית. וב לא מצי המוכר לחזור ולהחזיק אותו היין שבאותו חבית לעצמו. ואמר ששמע מרבותיו שאין אותו הדין מצא בשום פוסק. אך סברא הוא לדמותו למיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקל ה"נ ל"ש. אמר הבועל כדה פסול לעדות מדאורייתא. וכן ראיתי מהר"י סג"ל מונע מן החשוד לחתום גיטין כאשר היה רגיל בו טרם שנחשד. משחק בקוביא פסול לעדות אמר דהיינו כשמשחק בערבון או בהקפה. אבל בשכל אחד משים המעות לפני המשחק על השלחן לא הוי אסמכתא דהא השלחן קניא לי' אמנם מה שממירין בני אדם אהדדי (שקו' וועטין) לא הוי אסמכתא דכל אחד אומר בודאי שירויח כמו ההיא דהל"ל ס"פ חלון. סוף פרק משתתפין איתמר ר' מכבד עשירים היה. אמר ששמע ממהר"מ סג"ל דר"ל מתוך שרבי עצמו היה עשיר מופלג לכך הרגיל את עצמו לכבד העשירים כדי להתלמד העם שהם ג"כ יכבדוהו בשביל עושרו ולא בשביל תורתו שלא רצה לשמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה וכן מצינו בר' עקיבא. וראייה מדלא חשיב הכא ר' ישמעאל בר יוסי שג"כ היה מכבד עשירים. במסכת יומא פ' בראשונה איתא בן שנה שאול במלכו אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא כבן שנה המלוכלך בטיט ובצואה והדר מסיק שם שבקש ממנו מחילה. אמהרי"ל שמכאן פסק באגודה מי שאומר לחבירו אתה משקר כממזר צריך ליתן עליו הדין. גם אם לא אמר ממזר אתה דומיא דאמר כבן שנה המלוכלך כו'. ופוסקים אחרים דנין מכאן המגדף שוכני עפר אשר כבר נגנזו צריך ליתן הדין לקרוביו. וראייה דשאול החליף עולמו כבר כמה שנים קודם שחרפו רב נחמן מ"מ בקש מחילה. בסדר לך לך כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו'. פירש"י מכאן שם רשעים ירקב. הק' הח"ר שלום כ"ץ מה בא רש"י לפרש מכאן והלא מקרא מלא הוא שם רשעים ירקב. ותירץ מהרי"ל דקרא מתנבא שם רשעים ירקב. אבל מניין כשמזכירין הרשעים דמזכירין לגנאי לכך פירש"י מכאן הואיל והזכיר אנשי סדום סיים עליהן גנותן רעים וחטאים וגו'. סמ"ק במצוה להיות צנוע קאמר ולתפלה צריך מקום נקי כמו לק"ש אמר שרובא דעלמא טועים דסבורין דר"ל חדר נקי וליתא אך ר"ל מקום הצואה פי הטבעת צריך להיות מקונח ונקי בטהרה. וכן איתא מס' יומא צואה במקומה אסור לקרא ק"ש ושם פרש"י בנקב פי הטבעת. וגם איתא שם בגמ' צואה במקומה יושב נראית עומד אינה נראית אסור לקרות ק"ש כנגד' וזהו כוונת הסמ"ק שדימה תפלה לק"ש. איתמר הממהר לחזור לתפלתו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות דומה לכלב ששב על קיאו

אמר מהרי"ל דנפלה מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ונר' אליו ליישב מהא דאיתא בכמה דוכתי' מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאילו לא חטא מעולם ויהא בטוח במחילה גמורה ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע אחוריו ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפלתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד נר' כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו. ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש אוכלם. אמר ששמע מפי מהר"ש שהרגיש בכך וגם הוא הרגיש דהאמת כך דכל עבירה שאדם הורגל לעשות רוב ימיו דהן ל"ו שנה. כיון דדש בה שוב לא מניחה ומלפפתו כל ימיו. אמר הא דאמר המניח בגדיו מראשותיו קשה לשכחה. ר"ל כל אחד מבגדיו הן סרבל קטא וכתונת ולא כמו שסבורין דוקא כתונת. ואמר שהוא בעצמו נזהר בכך כשהולך בדרך ואין לו כר או כסת לשים תחת ראשו טרם שלוקח אחד מבגדיו היה נוטל אוכף הסוס מתחת ראשו. אמר שפסקו רבותינו בבבא מציעא המערה לחבירו יין מחבית לחבית רשאי לשתות כל חפצו ואין רשות לחבירו למחות גם אם הוא שכיר משום דפועל הוא ותורא מדישו קאכיל. אמר לנו מהרי"ל כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים מלבד הא דאי' במס' שבת ס"פ במה אשה מי שנתחב לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ר"ל מאותו מין עצם ויניח לו על קדקדו ויאמר הכי (חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד) והלחש הזה בדוק ומנוסה הוא לכן אותו לבד התירו ולא שום א' יותר. מסכת יבמות פ' רבן גמליאל איתמר מנגיד רב למאן דמתפקר שליחותא דרבנן. פירש"י מתפקר לשון חוצפא שמעיז פניו להתרים עם שליח ב"ד. אמר לנו אמ"ץ מהר"י סג"ל ששמע מפי רבו מובהק מהר"ש שהוא ראה פעם אח' בבית מהר"מ סג"ל שנכבד א' מבחורי הישיבה זרק בחרונו קערה לראש השמש שהיה משרת לבחורי' וכשנשמע הדבר באזני מהר"מ סג"ל אמר להחרים אותו עכ"פ על שהתריס בשמש ההוא שהוא שליחותא דרבנן. וכל החבורה טרחו טורח גדול עד מאד טרם חמת המלך שככה. והצריך את הבחור ההוא להרבות פייוסים שימחול לו המשרת. ואני המלקט בתר לקוטי ראיתי מעשה שהיה רץ בנו של שמש העיר בל"ג בעומר עם הבחורים לשמוח עמהן ונפל ריב בינו ובין הח"ר לעמלין ובין מה"ר משה נזיימרק כ"ץ ז"ל והיה קורא חת הבחור בחרונו (בל"א זויא שעלם) ר"ל נבילה דחזיר ויוודע הדבר באזני המלך מהרי"ל והחרים את בן השמש. וא"ל איך אתה רשאי לקרא אל הבחורים שלי ד"א (שעלים) והיה יושב נץ בחרמו ובנידויו עד יום שני אחר ל"ג בעומר הטריחו אוהביו של המוחרם כי היה מטובי העיר שאז כשהלך הרב בבית הישיבה ויותר