מהרי”ל (מנהגים) קעד

שלהן אינה עיקר. אמר הא דאין שמיטה נוהגת בשטרות שלנו להשמיט ההלוואה. היינו משום דכתבי' בהו הן בדיני ישראל הן בדיני האומות. ועוד דכתוב בהן ד' אמות בחצירי והוי הקרקע כמשכון ואיכא מ"ד דאין שמיטה משמט חוב שעל המשכון. נשאל ממהרי"ל הנודר מן היין אי מותר בתירוש טרם ניתן לגת ואמר גם אם אין ראוי לגבי מזבח מ"מ לענין נדר שמו יין כ"ש אם הכניסו לגת. אמר מנהג אושטרייך דכל יום שא"א בו תחינה אין רגילין לאכול בו מיני קטניות דדמיא לאבילות המגלגל בעולם כאלו שהן מגולגלין וכן המנהג בתפוצת ריינו"ס. גוי אמר ליהודי ידוע לי שהיין שנתתי לך מן המיטב הוא כי נתגדל בגפנים שלא טענו קודם לכן משעת נטיעתן. ואמהרי"ל דאין בו איסור ערלה גם אין בו משום פדיון נטע רבעי דאמרי' הגוי לאשבוחי מקחו קמכוין ועוד לאו כל כמיניה לאסור את ישראל. אמר הא דמנהג פשוט דשואל כלי חבירו מביתו בלי ידיעתו ולא חיישינן משום איסור גזילה היינו דכל אחד דן את חבירו דניחא ליה לההנות בממוניה. אמר הא דנשא יעקב אשה אל אחותה היינו דלא היו אחיות רק מן האב ובני נח מתייחסים אחר האם. מהרי"ל היה אומר לפרנסי הקהל מתי שיש להם להתוועד בפני העצה אז טרם ילכו יקראו פ' וישלח יעקב עד במאה קשיטה וכן הוא בספר נחמני שהעיד על רבינו הקדוש מתי שהלך לפני הקיסר היה קורא הפרשה הנזכר מקודם ויהי פעם אחת שכח ולא קרא וכשבא לחזור זכר אחריתו והיה מבקש את פני הקיסר להניח את עבדיו ללוותו לביתו ס"ד לא הועיל הלויה וקפצו עליו לסטים ונטלו מה שבידו והי' תולה במה שלא קרא הפרשה הנזכר. אמר התופר בגדיו דצמר אל יתפור בחוטי קנבוס לבן רק בחוטין צבועים שלא יחשדוהו הרואים משום כלאים דסבורים חוטי פשתן הם. אמר מימי תמהתי על המתני' מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בתלמוד יותר משום משנה

אמר מהר"י סג"ל בשנת ה' ושנת י"ו למחזור הקטן שלנו חל פסח של הגוים סמוך לל"ג בעומר או לשבועות כי אותן השנים מתאחר פסחם ולא חל בניסן כשאר השנים והסימן והי"ו כלא היו. ובשנים ההם נזהרין אנשי מעשה החסידים הפרושים וחרדים על מצות הש"י ביותר. שכל אותה השנה אין אוכלין את הקמח העשוי משיבולת שועל (שקורין האברין מעל) משום איסור חדש שבו משום דבכל שאר השנים עובדי האדמה זורעים את השעורין ושיבולת שועל אחר פורים ונשרשת אותה תבואה קודם הפסח וחל עלייהו זמן הבאת העומר ולדידן הזמן ההוא פוטר מאיסור חדש. אבל שתי השנים הנ"ל מאחרין לזרוע עד אחר הפסח וכבר עבר זמן העומר ונשארה באיסור חדש ואף ע"ג דיש פוסקים שא"צ ליזהר בזה הואיל דבלא"ה איסור חדש בח"ל דרבנן מ"מ אנשי מעשה מחמירין על עצמן. ואמר לנו דגם הוא נזהר בכך וכשחל השנים הנ"ל אז הוא נזהר על כל הקמח שדעתו לאכול בחורף היה קונה טרם נכנסין ימי אלול דודאי אז אין שום קמת ההיא מצויה אלא מן הישן דתבואה חדשה שבמדינת ריינו"ס עדיין לא נתמרח בכרי. אמנם כשיעבור הפסת אח"כ מותר הכל. ואני המלקט בתר לקוטי שוב ראיתי כל הדין זה בתשו' במרדכי הגדול במסכת קידושין. מיחל ושותה מיד פירש"י מחלל מעשר שני על דבר שבביתו. אמר מהרי"ל התו' פירשו פי' אחר מיחל כמו סבאך מהול במים וח' וה' מתחלפות. ואמר דסמך הוא לבני ריינו"ס ולכמה מדינות שמדברים הברת הח' כמו הה' ועוד ראייה להם מפ' במה אשה שני תלמידים המחדדין בהלכה מצליחין דכתיב והדרך צלח אל תקרא והדרך אלא וחדדך לשון חידוד אלמא מן הה' דורשין הח'. ג' אינם רואין פני גיהנם דקדוקי עניות. וחולי מעים. והרשות. פרש"י והרשות ר"ל מי שיש לו נושים כלומר מלוי מעות הדוחקים אותו לפרוע והוא אין לו. ומהר"י סג"ל פי' לנו דקדוקי עניות ר"ל דל שבדלים שאפילו שוה פרוטה אין לו אבל הרשות שייך גם בעשיר שחייב ממון הרבה ואין לו מזומנים רק חפצים וקרקעות ומצטער למוכרם לפרוע מהן דוחקיו. וזה החילוק יש בין דקדוקי עניות ובין הרשות. ופי' לנו חולי המעיים הוא חולי השילשול דאין לך חולי גדול כמותו דאמר מר רובן של צדיקים מתין מחולי המעיים שנתייסרו ביסורין ועונותיהן מתמרקין. במס' סנהדרין פ' דיני ממונות משלי כובסין ומשלי שועלים. פירש"י מאזני צדק. ואבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. פי' לנו מהר"י סג"ל דע"י משל פירושם. מאזני צדק נמשל לזאב ושועל עברו אצל באר המים והיו תלויין עליו ב' דליים כשעלה האחד ירד שכנגדו. נכנס השועל אל תוך האחד וירד עמו למטה בבאר. קרא אל הזאב שיכנס לדלי הא' לירד אליו ולאכול עמו מעדנים שמצא שם. נכנס הזאב תוך הדלי וירד ועלה השועל בדלי שכנגדו והלך לדרכו והניח הזאב בבאר. אבות אכלו בוסר כו' נמשל ג"כ על ששלח השועל את הזאב לילך אל בית יהודים בע"ש ובעי"ט וימצא לאכול מעדנים מתוקנים. וכשבא שם לאכול מצאוהו והכוהו ופצעוהו ובא אל השועל וא"ל המאורע הרע שמצאו א"ל משום דאביך היה רגיל בכך ארבו וצדו עליך ומצאוך הרע ההוא והיינו אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה הכי מבוארים בסנהדרין חמרא שהוא לשון יין קרא מהרי"ל חמרא המ"ם בשב"א כגון כסא דחמרא. וכשהוא לשון חמור קרא חמרא המ"ם בקמ"ץ. אורז ודוחן אמהרי"ל אורז הוא (שקורין הירז"ן ודוחן שקורין ריי"ז) ולא כיש אומר הברת אורז הוא משמע (ריי"ז) וכן בפ' כיצד מברכין פירש"י אורז פניץ דוחן מילייו. ובא"ח כתב אורז (ריי"ז) מ"מ קיימא לן כראבי"ה דפי' אורז (הירז"ן) ונפקא מינה לענין ברכה לברך על דוחן לפי' שהוא (ריי"ז) שהכל. ועל אורז שהוא (הירז"ן) בורא מיני מזונות וכן הוא במיי' אורז מין דגן ודוחן מין קטנית. וכן א"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן וחייבים על חימוצן כרת. וכן נמי באגודה מס' ברכות. אמר לפי המסקנא דגמ'