מהרי”ל (מנהגים) קעג

י שרה ונעימה. אשתי החסידה מרת (גימכי"ן) בת מה"ר אברהם ז"ל מתה עלי ליל ה' ו' מרחשון קפ"ו לאלף הששי תנצב"ה: (דין אבילות חנוכה ופורים ט' באב מבוארים לעיל כל אחד במקומו): לקוטים כתיב ועליהו לא יבול ודרשו רבותינו אף שיחת חולין של ח"ח צריכין תלמוד. על דרשה הזאת דנתי. ובאהבת אמ"ץ מהר"י סג"ל נחלצתי. וכמה דברים ממנו קבצתי. גם בדבר קל לא קצתי. בידי לזכר לי רשמתים וקרצתי. כי בלבי להם חפצתי

מהר"י סג"ל כשהיה מדבר על אשתו עם אחרים היה אומר (בל"א מיין הויז פרויא) כדאי' פ' כל כתבי אר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי פרש"י שהי' עיקרו של בית ולשורי שדי פרש"י שעיקר התבואה מכח שור וכשהיה קורא אותה אמר בל"א הערט איר ניט) כדרך העולם שהזוגין אין מזכירין שמותיהן כשקוראין זה את זו או זו את זה וכשהיה מדבר לעצמה היה מכבדה בדבריו כאילו מדבר אל רבים מפני שאלמנה נשאה. אמר מותר לישראל לרכוב על פרדה ואין בה איסור כלאים וכן מסיק בגמ' וכן אמר מהר"ש דהא שלמה המלך רכב עליה. אמר דבן סירא הוא הנולד מזרע ירמיהו דבת ירמיהו היתה רוחצת אחר אביה באמבטי חמין וקלטה זרע אביה ונתעברה וילדה והכל מעידין עליה מרוב חסידותה שלא זינתה אך הסכימו הכל שבאמבטי שרחצה קלטה והואיל דנולד מקליטת זרע בלי תשמיש קראו לו בן זרע וכשגדל ונתיידע לו היה בוש משמו והפכו שמו לקרא בן סירא בגימ' ירמיהו. צלצלים אמר שהוא כלי זמר שמשחקים בו הליצנים שתולין פעמונים בעצים ומכה זה לזה באצבעות לקשקש הפעמונים וקורין לו (פריצ"ן). אמר הנודר שאם יעשה הדבר יהיה בשרו חזיר ויינו נסך גם אם עובר ועושה מ"מ בשר ויינו כשרים. וכן איתא במס' נדרים. אמר דלכך נקראו סנהדרין מפני ששונאין הדרת פנים בדין נוטריקון שלו כך. אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקרא ב"ד חצוף דמתי שהן שלשה ומחייבין אחד ואם אחר כך פוגע בכל אחד וא"ל למה חייבתני מצי להשיב שני חבירי חייבוך והוצרכתי לנטות אחר הרוב משא"כ בשנים דאוקי חד בהדיה חד ובהסכמה אחת חייבוהו. אמר שכיר יום היינו כ"ד שעות חייב לעשות במלאכתו. אמר נדר שלא לשתות מי פרת אסור בכל מימות שבעולם שכולם נמשכים מנהר פרת. אמר הנודר שלא לקבל פקדונות אסור להלוות ישראל על משכון דהוא נחשב פקדון בידו מדקאמר פ' שבועות הדיינין המלוה חבירו על המשכון כו' ומסיק שמא יוציא זה הפקדון. אמר הנודר שלא לשחק בקובייאות אסור להטיל גורלות גזירה משום קוביא. וכן הוא בא"ח בהלכות שבת. אמר המוציא שטר על חבירו אין הלוה יכול לכוף את המלוה להעתיק לו את השטר דמצי לטעון לא ניחא לי שתפקפק בשטרי. וראיה מפרק גט פשוט דקאמר לא ניחא לי דתהוי זכותאי גבי זכותך דדמית עלי כאריא ארבא וכן איתא בס' אגודה וסיים בו אבל קורא לו השטר פעמים ושלש. אמר שלא כדין הוא ששוררים במשתאות אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת מריעות. כי אז התורה חוגרת שק ומתאוננת לפני הקב"ה לומר בני עשאוני כמין זמר אך בבתי כנסיות לרגלים ולמועדים מצוה לשיר ולנגן שירות ותושבחות לכבוד המלך גדול ונורא יתברך. מעשה שאחד הפקיד כיסו בע"ש אצל בעל הבית וביום א' השאיל להחזירו ולא מצאו כי נגנב. ובאו לדון קודם מהרי"ל אמר המפקיד חמשים זהובים מזומנים היה בכיסו וגם צמיד של זהב ובמקום ההוא בביתך אמרתי שתניחנו שם. השיב הנפקד כניס דברך ונגנב ואני איני בע"ה להתחייב בגניבה ואבידה ע"פ חכמים גם אם שומר חנם אנכי דידוע לכל שכבר עקרתי דירתי מכאן וקבעתי במקום אחר ואינני כאן רק לגבות חובותי. א"ל המפקיד אי אתה מודה אם יאונה לידך שום מציאה אתה זוכה כאחד מבני עיר. וחייב מהרי"ל את הנפקד לשלם הכל. אמר העושה כף מן הפת יאכל בכל פעם הפת עם הלפתן דחוששין שמא לסוף יניח הכף והוי עובר משום ממאס באוכלין דאסרו חכמים. ראיתי בווירמייש"א ששמש העיר זרע ירק בנן הקהל והגפנים הקיפו את הירק מד' רוחותיו והצריך מהרי"ל לנעוץ ד' קונדסי' לד' פאות הירק ולמתוח חוט או משיחה בראשן מזה לזה להעשות כל צד כצורת הפתח. כדי להפסיק מכלאי הכרם וכן בהדיא פ"ק דעירובין. חצר היה כולה לכרם והקיפוהו בצורת הפתח מג' צדדים והיה שם למטה מן צורת הפתח עץ א' מחובר לרוחב הפתח שהיו גפנים קשורין בו ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה אם מבטל צורת הפתח דלמעלה ממנו והשיב מהרי"ל דקיימא לן דצורת הפתח מועיל גם בפרוץ מרובה בד' רוחות. והפסקת העץ נראה דאין מבטל דהא אשכחן דהר"ר שלמה אדרת קורת מבוי שהיתה עבה ביותר שגבוהה מקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה ומדמה לה לקורה מכוסה במחצלת דקורה אין כאן ומחיצה אין כאן והרא"ש דוחה דשאני הכא כ"ש דהוה סתימה טפי הכי נמי בנדון דידן דעל ידי העץ המפסיק וקשור שם סותם טפי. אמר הא דאמר כרחם אב על בנים ולא נזכר האם היינו דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן אלמא דרחמנות