מהרי”ל (מנהגים) קעב

מהר"ש היה מורה אל הנערה שהיתה משרתת בבית בנו כשנפטר אחיה שתהא עושה כל מלאכתה צורך הבית מיד תוך ז' ימי אבילות כדרך שרגילה כבר. כשנפטר כלת מהר"ש חלץ בנו הח"ר יונה מנעליו בבית הקברות וישב לשם על הקרקע. אח"כ נעל מנעליו א בראש כל לעיר לפני חצר ב"ה שנכנס לביתו וישב שם. ואח"כ נכנס לבית ולא עשו הבראה אך בשעה שאכל הרב אכל גם הוא וזימנו עמו ג' לברכת הזימון. הח"ר אנשיל בא מווינא ביום שנפטר בת מהר"ש והלך אליו לנחמו ביום השני. וכשהלך מהר"ש על הישיבה אחר השבעה נתן שלום להח"ר אנשיל. כשנפטר אשת מהרי"ל שנאספה ממנו שנה אחת קודם פטירתו היה הרב בעלה הולך בראש והיה נושא המטה ובנו עמו. וצוה אל הנושאין עמו שילכו בלט ולא ימהרו והעמידו המת בבית שמטהרין שם על הקרקע עם המטה ובנו ובתו ישבו אצל אמם והיו מתאוננים לה. והרב הלך להראות לתקן הארון כפי רצונו והוא היה אומר צידוק הדין בקול רם ובנו עומד משמאלו ואמר עמו וכל הציבור במתון עמהם. והאבלים נשאו בראש כבראשונה עד הקבר והעמידו המת על הקרקע והאבלים עמדו בראש המת. ונטל הרב סכין וחתך למעלה כל בגדיו של בנו מלבד הכתונת. ואמר אליו שהוא בעצמו יקרע כל אחד בידיו עד כנגד לבו ועשה הקריעה בצד ימין של בית הצואר. היה מוחה בבניו שאל יסתכלו אל תוך הארון בשעה שפתחו אותו להשכיב את המת כתיקנו וכשהורידו המת תוך הקבר והתחילו להשליך עליו העפר הלך הרב ובנו עמו לבית של $ פעם אחת ראה מהרי"ל קריעה של אחד ואמר שלא כדין עשה שלא הרחיק הקריעה ג' אצבעות מן התפירה:

$ הקברות והיה עדיין כנגד ב' שעות קודם. הצהרים והיה הרב מתפלל שם י"ח ברכות טרם באו הציבור מהקבר ובבאו נטלו ידיהם התחיל בנו ואמר קדיש דרבנן ולא אמר אביו הרב עמו ולא ישב הרב עם שאר הציבור והלכו ועקרו עשבים והשליכו אחוריהם והרב הלך במנעליו ובנו הלך יחף וכשהלך לביתו מחצר בה"כ הלווהו כל הציבור וצוה הרב להתפלל שם כל התפלה כדרך בבה"כ. בליל שבת. כשהגיע לומר ברכו הלך השמש אל ב"ה לקרא אל הרב. ולא הלך עוד שום אדם נגדו ולא בירך הרב הנערים ולא את קרוביו באותו השבת. ויצא מב"ה דומם והלך לדרכו ולא נתן שבת טוב לשום אדם כאשר היה נוהג לעמוד כל שבת לפני בה"כ מעט ונתן שלום לנכרים ושבת טוב לכולא ציבורא. בשבת שחרית היה נושא עמו ספר חיבור טורים לבה"כ כאשר היה רגיל בכל שבתות מסתמא היה עוסק בהלכות שמחות דהא אבל אסור אף בהעברת הסדר כל שבעה. במוצאי שבת הלך הרב ובנו ועמדו בפתח בה"כ עד סיימו ברכו והלכו לביתם. דין קדיש יתום מי הקודם בו מבואר לעיל בהלכות תפלה. ביום חנוכת המזבח קברו זקן אחד שהיה מקרי דרדקי רוב ימיו והיה שמו (נתן גראוקע"ר ז"ל) והיה מהרי"ל מלווהו לכבודו עד בית הקברות מה שלא היה רגיל לעשות רק לחשובים. וישב הרב פנוי ולא עסק כלום בתיקון הארון וטיהרו המת ולא אמרו צידוק הדין משום חנוכה לאחר הקבורה נטלו ידיהם. והבנתי בהרב שג"כ שפשף באצבעותיו את עיניו קודם ניגוב וכן השיב בתשו' שכן קיבל מרבו על שם בלע המות וגו'. ולא אמרו קדיש דרבנן והלכו לישב ג"פ והרב ישב ג"כ כשאר העם והלכו ועקרו עשבים והרב לא חש לעקור רק בימינו לבד והשליך אחוריו ושאלו אם תחזור בת המת לעיר בנעילת סנדל כי ה"ה מטונף ממי גשמים ולא רצה להתיר רק תלך יחף ובבואו לחצר ב"ה ונטלו שנית היה הרב מקנח גם עיניו באצבעותיו כבראשונה וישב גם שם עם הצבור ג"פ:

ההספד הזה הניח מהר"י סג"ל לכתוב על מצבת אשתו שהיה שמה (גימכי"ן):

י ורדה מים עיני עוללה. ע ל עטרת פ"ז מני נפלה. ק מו מו בנות ויאשרו לה. ב שערים גם מהוללה. ה חזיקני שמה. ל יציאת נשמה. ו גויעת תמה.