מהרי”ל (מנהגים) קעא

ואם כל י"ב ובכל שבת יושב בב"ה כל שהיות שבין מנחה למעריב. ובמדינת פולנד"ן לא נוהגין בעטיפת המטרון דרך הצואר כמנהג רוב מקומות שאין מתעטפין כך. ופעם אחת היה בחור ממדינת פלונד"ן בישיבת מהרי"ל (במגנצ"א) ואירע לו להתאבל על אמו והורה אליו הרב להתעטף כמנהג ריינו"ס ולגדל זקנו כל י"ב חדש כמנהג מדינתו ולא הקיל עליו להתגלח אחר תקופה א' כמנהג בני ריינוס שאינן מגדלין שער על אב ואם רק י"ג שבועות. אמר מהרי"ל שאין דרך בני אושטרייך שהציבור מלוין האבל לביתו בשבת שבז' הימי' ויפה מנהג בני ריינו"ס שנוהגין כך ע"פ מהר"ם דדרך נחמה הוא אך גם בני אושטריי"ך יושבים עמו בחצר ב"ה כמה שעושים ג"כ בני ריינו"ס ואמר ששמע מרבו מהר"ש כשנפרד אז מן האבל היה אומר מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך. ושאלו מה שיכן שמו שייך בבה"כ שלנו דהא דאיכא במדרש לומר כן היינו בבית המקדש שהיו שם ב' פתחים הא' לחתן וא' לאבל והשיב לו דבה"כ מקדש מעט ולא נהירא לי דמיום שחרב ב"ה לא שורה שכינה במקום אחר דכתיב חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. ואני המלקט בתר לקוטי' שאלתי לאמ"ץ מהרי"ל ואנו היכי נימא ואמר ששמע מאביו שאמר השם ינחמך עם שאר אבילי ציון. ותו לא. אי' במס' שבת ס"פ אלו קשרים א"ל ר' ינאי לבניו לקוברו בכלי (אוליירין) הבאים ממדינת הים שהן סומקי. אמר מהרי"ל מכאן נהגו לעשות תכריכין שהם סומקי אך רוב פוסקים דעיקר בלבנים ור' ינאי מנהג חסידות נהג בעצמו, ואמר שנוהגין בתכריכי פשתן ולא בצמר כדאי' במסכת כתובות בצרדא בר זוזא אמהרי"ל מה שנוהגין להלביש המתים מלבוש פשוט כמין סדין למעלה מכל מלבושיו משום דאית' בירושלמי ר' בסדין איקבר ואמר לו צדיקים כמו שהן נקברים הם עומדין וכתב רשב"ם דפליג אתלמוד דידן דיליף דעומדין בלבושיהן ק"ו מחטה ולפי תלמוד דידן מלבישים למתים כתונת ועוד חלוק עליו. והסדין לובשין למעלה במקום סדין דר' דירושלמי וקורין לו בולט"ר לקיים דבר שניהם. והר"ר זעלמלין מערפורט ז"ל הביא ראייה מפ"ק דביצה דקאמר למיגז ליה גלימא וזהו מלבוש העשוי כגולם בלי צורת חיתוך איברים והיינו הבולט"ר ויש מקומות קורין קאומ"י. איתא במס' שבת פרק ר"א דמילה ינוקא דשכיב בגו תלתין מתאבלין עליו והוא דקים ליה דכלו לו חדשיו פירש"י שעברו ט' חדשים מששימשה לבעלה עד שנולד ולא שימשה עמו שוב כל ימי עיבורה וכן איתא במיי' פ"ק דהלכות שבת. אמר לנו מהר"י סג"ל שבדידיה הוה עובדא שהניח אשתו מעוברת במדינת אושטריי"ך והלך לשאוב מי חיים וכשחזר למחוז חפצו כלו ימי עיבורה של אשתו והפילה את הוולד. ואמר שמזל אירע לו שהפילה שאם הוציא העובר את ראשו יחי לחוץ ונפטר אח"כ. אז היה חייב להתאבל עליו כדין על כל בר קיימא דודאי כן דכלו לו חדשיו באשר לא היה אצל אשתו משעה שנתעברה עד הלידה

אמר מהר"י סג"ל שהוא אינו מורה על יום שני של ראש השנה שיעלה למנין ז' ימי אבילות. אמנם על י"ט של גליות הוא מורה שיום האחרון משני י"ט האחרוני' הוא יעלה למנין ז' אע"ג דלא מצינו להדיא היכא שקברו תוך המועד שלא הוי יום קבורה בי"ט האחרון שהוא יעלה למנין ז'. וכן הוא בהג"ה במיי' בשמחות סי' כ"ז. הנפטר בין ר"ה לי"כ הורה מהרי"ל לאבל לרחוץ ולטבול בעי"כ דאותו היום מבטל הז'. ויתאבל עד סוכות כי החג מבטל השלשים. (הג"ה בס' הפרנס אבל מיום ראשון ואילך חייב בתפילין אבל בשני לא יניחם כן אמר מהרי"ל דאמרי' שם מקצת היום ככולו שאם ישב שעה אחת ביום ראשון מותר בשני להניח תפילין לאלתר). מהר"ש היה מורה על שניים להתאבל ועל שלישים שלא להתאבל ומהרי"ל לא הנהיג להתאבל רק על הז' מתים שהן אב ואם אח ואחות. בן ובת. ואשתו. וכן בי"ד כתב הרמב"ן דלדידן לאו מנהגא להתאבל על השניים משום דמוחלים אבלים על כבודן וכ"כ הרא"ש. ואני המלקט בתר לקוטי ראיתי בתשובת מהרי"ל שהעיד על רבו מהר"ש שלא היה רגיל כ"כ להגות בארבע הטורים.